נטען כי ההחלטות התקבלו בהסתמך על הכתוב בלבד, מבלי שהתקיים דיון בעל פה לפני בית הדין האזורי; כמו כן, בית הדין האזורי לא עיין בחומר שבמחלוקת, ואף לא נימק את החלטתו שלא לעיין בחומר השנוי במחלוקת; אין כל משמעות לטענת המאשימה כי הועבר לעיון הנאשמים "כל חומר חקירה החב בגילוי", שכן המחלוקת היא מהו חומר החקירה; חומר שנאסף על ידי מי מרשויות המדינה הוא בבחינת חומר חקירה כהגדרתו בחוק; גם אם תתקבל גרסת המאשימה וייקבע כי החומר המצוי בידי הרשויות לא ייחשב כמצוי בשליטתה, הרי שהדין מחייב אותה לפעול ולתפוס את החומר ולהעמידו לעיון הנאשם; אין לקבל את טענת המאשימה שלפיה אין למסור את החומר הנוגע לבירור התלונות שהגישו העוררים, נוכח העובדה שהתלונות נדחו. החומר הנוגע לבירור התלונות מהווה חומר חקירה, ואין כל רלוונטיות לתוצאות הבירור; ככל שב"כ המאשימה ערכה בירור בעקבות התלונות שהגישו העוררים, ונמסרו במסגרתו עובדות נוספות, הוא מהווה חלק מחומר החקירה שיש להעמיד לעיון העוררים, ולכל הפחות עליו לבוא לידי ביטוי ברשימת חומר החקירה; בית הדין האזורי שגה בהחלטתו לדחות את הבקשה לעיין בגיליונות הרישום הפלילי או המשמעתי של עדי התביעה, ללא שקיבל לעיונו אותם גיליונות בטרם מתן ההחלטה; הרשימה שנמסרה לעוררים אינה עונה על הדרישות וההנחיות שנקבעו בפסיקה. בהקשר זה נטען כי על הרשימה לכלול את כל החומר שנאסף ו/או נרשם בקשר עם האירועים מושא כתב האישום, לרבות חומר שלא נמסר להגנה מטעמים שונים. המדינה טענה כי אין מקום להתערב בהחלטות בית הדין האזורי; יש לדחות את טענת העוררים בנוגע לכך שלא התקיים דיון בעל פה בבקשתם לעיון בחומר חקירה, נוכח העובדה שטענה זו הועלתה לראשונה בשלב הגשת עיקרי הטיעון בערעור, והעוררים לא פנו בבקשה שיתקיים דיון בעל פה עד למתן ההחלטה המשלימה, לרבות לאחר הגשת הרשימה לבית הדין האזורי, ואף לא העלו טענה זו בערר. נוכח האמור, נראה שטענה זו מועלית כדי ליצור "סחבת" בהליך; צדק בית הדין האזורי בהחלטה הראשונה עת קבע כי אין מקום לגלות את גיליונות הרישום הפלילי ו/או המשמעתי של העדים, וכי הכלי לבחינת מהימנות העדים הוא החקירה הנגדית, ובכך שקיבל את תשובת המאשימה באשר ליומן חקירה כי לא קיים כל מסמך נוסף בעניין; כל החומר הנכלל בתיק החקירה פורט ברשימה שנמסרה לעוררים ולבית הדין האזורי; הבירור שנערך על ידי נציבות שירות המדינה אינו קשור לחומר החקירה הרלוונטי לתיק, ואין בידי המשיבה כל חומר השייך לנציבות או שנערך על ידי הנציבות; באשר לבירור שנערך במשרד הפנים מדובר בפנייה ששלח ראש יחידת הסמך דאז מר שפיגלר למנהל מחוז דרום רפי מזרחי ורפי מזרחי השיב לו. התכתבות זו הועמדה לעיון העוררים. במהלך הדיון שהתקיים בערר התברר כי המחלוקת סבה בעיקרה על שני אלה: האחד - בירורים שנערכו על ידי רשויות שונות, לרבות התובעת בהליך, עם עדי תביעה או מי שהיו מעורבים בעניין, וכן החקירות שנערכו בנציבות שירות המדינה; ב"כ העוררים טען כי ההכחשה שהתובעת ערכה בירור כזה אינה נכונה, והדבר ידוע לעוררים ממסמך שבידם, שבשלב זה אינם מעוניינים לחשוף לפני המאשימה; נוכח האמור, חיוני שיתקיים דיון בעל פה בבית הדין האזורי, במהלכו יעיין בית הדין האזורי במסמכים, ואין לבסס את ההחלטה על הצהרות המאשימה; לעוררים זכות לקבל את הבירורים שנערכו על ידי הרשויות השונות; הבירורים שנערכו בתלונות שהגישו העוררים הם חומר חקירה רלוונטי, שכן יש בהם גרסה של העדים במשפט בנוגע לאירועים מושא כתבי האישום; המדינה היא "הגוף החוקר" גם עבור הנאשם, ולכן אין לקבל את הטענה כי חומר המצוי ברשות אחרת של המדינה אינו בגדר "חומר חקירה". השני - גיליונות הרישום הפלילי והמשמעתי של עדי התביעה. בהקשר זה טען ב"כ העוררים כי החלטה בעניין העיון בגיליונות הרישום הפלילי והמשמעתי של עדי התביעה צריכה להתקבל לאחר שבית הדין האזורי יעיין בחומר. חומר זה אינו ניתן לגילוי במסגרת עתירה לפי חוק חופש המידע אלא רק בהליך על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. ב"כ העוררים עמד על כך שיש להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי אשר ייתן החלטה לאחר שיעיין במסמכים ובגיליונות הרישום הפלילי והמשמעתי, וכן יעיין בכל המסמכים שהוגדרו על ידי המאשימה כתרשומת פנימית ויבחן אם הם אכן תרשומת פנימית. ב"כ המשיבה טענה כי משרד התמ"ת אינו מעורב בחקירת נציבות שירות המדינה ואינו אחראי עליה, וחומר זה יכולים העוררים לבקש בהתאם לחוק חופש המידע; באשר לגיליונות הרישום הפלילי והמשמעתי - המדינה לא תתנגד לחשיפת החומר, ככל שעל יסוד החומר שיתקבל על פי חוק חופש המידע יהיה לכך מקום; באשר לבקשה כי יתקיים דיון בעל פה ובית הדין האזורי יעיין בחומר, טענה המדינה כי קיימת חזקה כי חומר חקירה שהוגדר על ידי המאשימה כ"תרשומת פנימית" הוא אכן תרשומת פנימית; עם זאת, ב"כ המשיבה הסכימה כי החומר יוצג לפני בית דין זה. הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים, ועל יסוד המסגרת הנורמטיבית כמפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. אין בידי לקבל את קביעתו הגורפת של בית הדין האזורי כי המסמכים שהעוררים ביקשו להעמיד לעיונם אינם בגדר "חומר חקירה". בסוגי המסמכים המבוקשים על ידי העוררים עשוי להימצא חומר שהוא בגדר "חומר חקירה". כפועל יוצא מכך, יש לבחון את תוכנם של המסמכים, דהיינו האם מתקיים בהם מבחן הרלוונטיות על שני פניו - הזיקה בין המסמכים לכתב האישום והאיזון הראוי בין זכותם של העוררים לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים ולבין אינטרסים ציבוריים אחרים. בדיקת תוכנם של המסמכים וסיווג המסמכים כ"חומר חקירה" שיש למסור לעיון העוררים על יסוד מבחן הרלוונטיות צריכה להיעשות בשלב ראשון על ידי התביעה. ככל שמתעוררת מחלוקת בין התביעה לבין הנאשמים על בית הדין להכריע במחלוקת. להלן, אתייחס לסוגי המסמכים שנתבקשו על ידי העוררים ולאמות המידה על פיהן יש לקבוע אם המסמכים הם בגדר "חומר חקירה"; בהמשך, אתייחס לשלבים ולאופן ניהול הדיון בבקשת נאשם לעיון בחומר חקירה; ולבסוף, אתייחס לאופן המשך ניהול הדיון בבקשה לעיון בחומר חקירה במקרה הנדון. חומר שנאסף או נרשם במסגרת בירורים שנערכו במשרד התמ"ת, משרד הפנים הרשות להגירה, יחידת הסמך לעובדים זרים ובירורים שנערכו על ידי ב"כ המאשימה או מי מטעמה: עיון ברשימת חומר החקירה שהוגשה לבית הדין האזורי מעלה כי אכן יש ברשימה מסמכים שכותרתם "התכתבות חוקרים ותובעים (פנימי)", "טיוטת חוקרים פנימי" וכיו"ב. לטענת המדינה, שהתקבלה בבית הדין האזורי, מסמכים אלה אינם בגדר "חומר חקירה" נוכח העובדה שהם בגדר תרשומות פנימיות וחוות דעת שאין חובה לגלותם לנאשמים. באשר לבירורים שנערכו על ידי התובעת בהליך טענה המדינה כי "התובעת מטעם המשיבה בתיק אינה חוקרת ולא נערכה על ידה כל חקירה בתיק, אלא בדיקת חומר הראיות בלבד", וכן טענה כי "תרשומת מסוימת של התובעת, אם הייתה, עדין זו לא חקירה". עם זאת, כאמור, הסכימה ב"כ המדינה להעמיד לעיון בית דין זה את כל המסמכים שסווגו על ידי התביעה כ"תרשומת פנימית". אקדים ואומר כי אין לקבל את גישת המדינה שלפיה באופן גורף מזכרים, חוות דעת ותרשומות פנימיות אינם בגדר "חומר חקירה" חב גילוי. השאלה אם מזכרים, חוות דעת ותרשומות פנימיות הם בגדר "חומר חקירה" חב גילוי תלויה בתוכנם. ככל שכלולים במסמכים אלה ראיות, נתונים או מידע שלא נמסרו לנאשם במסגרת חומר חקירה והם רלבנטיים לאישום - הם בגדר "חומר חקירה" ועל התביעה לגלותם; ככל שמדובר בסיכום הראיות בתיק, ניתוח הראיות והמסמכים, הערכת גורמי החקירה והתביעה את חומר הראיות שבתיק וכיו"ב - מדובר בסיכומים ותרשומות פנימיים שאינם בגדר 'חומר חקירה' ואין חובה לגלותם. כך, בעניין הורביץ [בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורביץ, פ"ד נא (5) 224 (1997), קבע בית המשפט העליון כי אין להעביר לעיונו של הנאשם סיכום חקירה אשר אין בו ראיות עצמאיות או מסמכים או עדויות שלא נמסרו לנאשם, אלא הוא עיבוד וניתוח של הראיות והמסמכים. וראו גם: בש"פ 4357/05 חסן אבו חטאב נ' מדינת ישראל (1.7.2005) פסקה 4 להחלטה; בש"פ 7185/08 רביע מזעל נ' מדינת ישראל (8.9.2008). גם מזכרים של החוקרים או המפקחים בהם כלול מידע על פעולות חקירה שבוצעו, פעולות חקירה מתוכננות, בעיות שנוצרו בחקירה, לוח זמנים לביצוע פעולות חקירה וכיו"ב, להבדיל מראיות או נתונים מהותיים לאישום, אינם בגדר "חומר חקירה" [בש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' מוחמד שיבלי (13.2.2008)]. בנוסף, בכל הנוגע לתרשומת שערכה התובעת, הרי ככל שמדובר בתרשומת משיחה בינה לבין המפקחים או השוטרים שהם עדים בהליך, יש להקיש לעניין זה גם מפסיקת בית המשפט העליון בעניין ראיון עד: "...ככלל, תרשומת מראיון עד לא תיחשב כחומר חקירה, בין אם הוגש כבר כתב אישום ובין אם לאו. זוהי תרשומת פנימית שעורך הפרקליט לצורך מילוי תפקידו וככזו אינה חלק מחומר החקירה. יחד עם זאת, תרשומת שכזו תיחשב, בהתאם לעניין בורוביץ, כחומר חקירה אם במסגרת הראיון מסר העד מיזמתו פרטים עובדתיים חדשים ומהותיים. במצב זה מחויב הפרקליט לתעד את המידע שהועלה על ידי העד ולהביאו לידיעת ההגנה" בש"פ 6507/09 משה קצב נ' מדינת ישראל (13.9.2009). כללו של דבר: אין לקבל את טענתה הגורפת של המדינה כי המזכרים והתרשומות שנערכו במסגרת בירורים שונים, לרבות בירורים ושיחות שנערכו בין התובעת בהליך לבין גורמים במשרד התמ"ת או במשרד הפנים או ברשות ההגירה או במשטרה הם בגדר "תרשומת פנימית", אלא יש לבחון אם מסמכים אלה הם בגדר "חומר חקירה" על פי אמות המידה שגובשו בפסיקה, כאמור לעיל. חומר שנאסף או נרשם במסגרת בירור התלונות שהוגשו לנציבות שירות המדינה: לטענת המדינה, הבירור שנערך על ידי נציבות שירות המדינה אינו קשור לחומר החקירה הרלוונטי לתיק, ואין בידי המשיבה כל חומר השייך לנציבות או שנערך על ידי הנציבות; משרד התמ"ת אינו מעורב בחקירת נציבות שירות המדינה ואינו אחראי עליה, וחומר זה יכולים העוררים לבקש בהתאם לחוק חופש המידע. עוד ציינה המדינה כי נציבות שירות המדינה החליטה לסגור את תיק התלונה בעניין התנהגות בלתי הולמת של המפקחים. גם טענה זו של המדינה אין בידי לקבל. אכן, מסמכי החקירה שנערכה על ידי נציבות שירות המדינה אינם מצויים בתיק החקירה, אולם עובדה זו לבדה אין בה כדי להביא למסקנה שלפיה חומר זה אינו בגדר "חומר חקירה". בהתייחס לחובת הגילוי של חומר חקירה שאינו מצוי בתיק החקירה פסק בית המשפט העליון כי - "..בשאלות הנוגעות להיקפו של חומר חקירה אותו יש להעביר לידי הנאשם, נודעת חשיבות לשאלה האם החומר הנידון מצוי בתיק החקירה. נקודת המוצא היא כי רשויות החקירה והתביעה יאספו לתיק החקירה, כל חומר רלוונטי לאישומו של הנאשם, בין אם המדובר בראיות המפלילות את הנאשם ובין אם כאלו התורמות לזיכויו. עם זאת, איסופן או אי איסופן של ראיות במהלך החקירה אינו מהווה סוף פסוק בנוגע לשאלת סיווגן כחומר חקירה. כך נקבע בעניין התצ"ר, כי ייתכנו מקרים בהם חומר שנאסף במהלך החקירה לא יהווה חומר חקירה, בין אם כתוצאה מחוסר הרלוונטיות שלו לאישום, ובין כתוצאה מקיומו של אינטרס מוגן אחר המונע את העברת החומר. בדומה, לא בכל פעם שרשויות התביעה יימנעו מלאסוף ראיות כלשהן במהלך החקירה, או לחלופין יאספו אותן לתיק חקירה אחר, ייסתם הגולל על האפשרות להגדיר את החומר כחוקר חקירה. יפים, לעניין זה, דברי השופט ח' מלצר בבש"פ 3099/08 אברהמי נ' מדינת ישראל בפסקה 8 (23.3.2009): 'היעדרו של החומר בתיק החקירה אינו נתון חסר משקל. הנחת היסוד היא כי רשויות החקירה והתביעה ממלאות את תפקידן במיומנות ובהגינות, ולפיכך ניתן לסמוך על כך שחומר שלא נאסף ולא נמצא בו עניין לצורך החקירה לא יהווה בדרך כלל 'חומר חקירה' (...) דברים אלה יפים, כמובן, לא רק ביחס לחומר שאינו מצוי אצל המדינה כלל מבחינה פיזית, אלא גם ביחס לחומר המצוי אצלה בתיקי חקירה אחרים (...). עם זאת, אין מדובר בחזקה חלוטה, אלא באינדיקציה בלבד. במקרים בהם מתרשם בית המשפט על פי מכלול השיקולים - ובראשם שאלת הרלבנטיות - כי החומר ראוי לשמש 'חומר חקירה' על פי טיבו, לא יעמוד מיקומו הפיזי לרועץ" בש"פ 1993/14 אילן יוסף נ' מדינת ישראל (23.4.2014). וראו גם: בג"צ 9264/09 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים (פורמלי) (6.6.2005). במקרה הנדון, גם אם מסמכי החקירה שנערכה בנציבות שירות המדינה אינם מצויים בתיק החקירה שנערך במשרד התמ"ת, לא ניתן לקבוע ללא עיון במסמכים אלה כי הם אינם בגדר "חומר חקירה". על פני הדברים, החקירה בנציבות שירות המדינה בתלונות שהוגשו כנגד המפקחים נוגעת במישרין לאירוע מושא כתב האישום, ביקורת שערכו מפקחים מטעם משרד התמ"ת והממצאים שנאספו בה. ככל שבחומר החקירה של נציבות שירות המדינה יש חומר הנוגע לאירוע מושא כתב האישום, לרבות גרסת המפקחים בנוגע לאירועים כפי שנמסרה בחקירה בנציבות שירות המדינה, מדובר בחומר חקירה רלוונטי לאישום. דברים אלה נכונים במיוחד נוכח העובדה שבנוסף לעבירות של העסקת עובדים שלא כדין, העוררים מואשמים גם בעבירות של הפרעה למפקח ואי מילוי דרישת מפקח. גם העובדה שהתלונות כנגד המפקחים נסגרו אין בה כדי לשלול את סיווג המסמכים כ"חומר חקירה". עם זאת, מובהר שסיווגם של מסמכים אלה, כולם או חלקם, כ"חומר חקירה" שיש להעבירו לעיון העוררים כפוף למבחן הרלוונטיות על שני פניו - זיקה לכתב האישום והאיזון הראוי. כללו של דבר: במקרה הנדון, בכפוף לבחינה אם מתקיים במסמכי החקירה שנערכה בנציבות שירות המדינה מבחן הרלוונטיות על שני פניו, מסמכי החקירה שערכה נציבות שירות המדינה הם בגדר "חומר חקירה". גיליונות הרישום הפלילי ו/או המשמעתי הקיימים בקשר עם עדי התביעה 1 - 6 [מפקחים במשרד התמ"ת מחוז דרום ושוטרים במשטרת ההגירה]: כאמור, בהחלטה הראשונה דחה בית הדין האזורי את הבקשה בעניין גיליונות הרישום הפלילי ו/או המשמעתי של העדים בתיק, וקבע כי כלי לבחינת מהימנות העדים בהליך המשפטי הוא חקירה נגדית. בהשלמת הטיעון מטעמה אישרה למעשה המדינה כי בנסיבות מסוימות יש מקום לחשיפת גיליונות הרישום הפלילי ו/או המשמעתי של עדים, תוך שהפנתה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין בניזרי [בש"פ 5881/06 שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל, (7.2.2007)], שבו נקבע כי בכל מקרה על בית המשפט לבחון את גיליונות המרשם שמדובר בהם, ככל שישנם, ולהעמידם במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתו של הנאשם. בית המשפט העליון קבע בעניין בניזרי שיש להחיל את המבחן שנקבע בבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים (פורמלי) (6.6.2005), בו נקבע כך: "השיקול המרכזי בישומה של נוסחת האיזון בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות הינו חשיבות החומר להגנת הנאשם. דהיינו, בכל מקרה תיבחן זיקתו של החומר לאישום ולנאשם ותיבחן האפשרות הסבירה כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם. בהתנגשות חזיתית בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים - דהיינו, כי כאשר מדובר ב'חומר חקירה' מובהק או כאשר ברי כי קיימת אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם - יורה בית המשפט על גילויו של החומר לנאשם, אף אם יהיה בכך משום פגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן. אולם, ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים והמתלוננים". וראו גם: בש"פ 8406/12 אלמוני נ' מדינת ישראל (3.12.2012); בש"פ 7421/13 פלוני נ' מדינת ישראל (10.11.2013); בש"פ 5535/13 מדינת ישראל - שימשילשווילי שלווה שלמה (15.8.2013). לאור האמור, ככל שלעדים יש גיליונות הרשעה פליליים או משמעתיים, יש לבחון את תוכנם, את זיקתם לאישום ואת התועלת הטמונה בהם להגנת הנאשמים, על מנת להכריע אם יש מקום להעבירם לעיונם של העוררים. סיכום ביניים: סוגי המסמכים המבוקשים על ידי העוררים עשויים להיות בגדר "חומר חקירה" חב גילוי, ככל שיש בהם ראיות או מידע או נתונים הרלוונטיים לכתב האישום כנגד העוררים, וככל שהאיזון הראוי בין זכותם של העוררים למשפט הוגן וחשיבותו של החומר להגנת העוררים לבין זכויותיהם של אחרים, בעיקר העדים בהליך, לפרטיות ולכבוד ולבין אינטרסים ציבוריים אחרים מצדיק מסירת החומר לעיונם של העוררים. להלן, אתייחס לשלבים בדיון בבקשת נאשם לעיון ב"חומר חקירה" ולאופן ניהול הדיון. השלבים ואופן ניהול הדיון בבקשת נאשם לעיון ב"חומר חקירה": כאמור, סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי דן בשתי קטגוריות של חומר המתייחס לאישום: האחת - חומר הנכנס תחת "רשימת כל החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום" (להלן - הרשימה), גם אם אינו בגדר "חומר חקירה" כמובנו הדווקני בחוק; השנייה - חומר המוגדר כ"חומר חקירה". כפי שקבע בית הדין האזורי בהחלטה הראשונה, בשלב ראשון על התביעה להעביר לנאשם את הרשימה, ולציין בה איזה מסמכים הם בגדר "חומר חקירה" שיש להעמיד לעיון הנאשם ואיזה מסמכים אינם בגדר "חומר חקירה", תוך מתן פירוט ראוי (כגון - חומר לא רלוונטי, תרשומת/חוות דעת פנימית). בהתאם לפסיקה, "הנחת היסוד היא כי התביעה ממלאת את המוטל עליה במיומנות ובהגינות, ועל הצדדים לסמוך על הגינותם של נציגי התביעה הכללית, על מיומנותם ועל ניסיונם" [בש"פ 1355/98 צבי בן ארי - מדינת ישראל (11.3.1998); להלן - עניין בן ארי]. וראו גם: עניין צוברי; בש"פ 2602/96 זינגר - מדינת ישראל (28.7.1996); עפ"א (ארצי) 21/08 21/08 מדינת ישראל - טכנומאן בע"מ (5.8.2008)]. עם זאת, ככל שמתעוררת מחלוקת בין התביעה לבין הסניגוריה, הן בנוגע לשאלה אם הרשימה שהוכנה מקיימת את הדרישות שהותוו בפסיקה וכוללת את כל המסמכים שהם בגדר "חומר חקירה", והן בנוגע לסיווגו של מסמך זה או אחר כ"חומר חקירה", רשאי הנאשם לפנות לבית הדין בבקשה בהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. בהתייחס לאופן ניהול הדיון נקבע כי ככלל מן הראוי כי יתקיים דיון במעמד הצדדים [בג"צ 8876/11 משה אביר נ' בית הדין הארצי לעבודה (12.1.2012) (להלן - בג"צ אביר); עפ"א 4485-09-13 מדינת ישראל - איריס רחמינוב ואח' (28.11.2013)]. כמו כן, בהתאם לסעיף 74(ג) לחוק סדר דין הפלילי, במידת האפשר הדיון יתקיים לא לפני השופט הדן באישום הפלילי. ככל שלטענת הנאשם התביעה לא העמידה לעיונו חומר שהוא בגדר "חומר חקירה", על בית הדין לשקול אם יש מקום לעיין בחומר כדי לעמוד על סוג החומר וטיבו. לעניין זה נפסק בעניין בן ארי כי - "על פי הסדר שנקבע בסעיף 74(ד) בחוק, לצורך הדיון בבקשה לעיון בחומר החקירה, 'יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד'. המחוקק לא קבע כי בית המשפט חייב לעיין בחומר המבוקש, אולם בדרך כלל, כדי להכריע בבקשה, יעיין בית המשפט בחומר ולו כדי לעמוד על סוג החומר וטיבו. רק במקרים יוצאי דופן יימנע בית המשפט מלעיין בחומר. כך ינהג, למשל, כאשר על פניו החומר אינו נוגע כלל לנושא כתב האישום, והסניגור אף לא הצביע על קצה חוט שיש בו כדי להראות מדוע החומר המבוקש הינו חלק מחומר החקירה נושא הדיון. במקרה כזה, בייחוד כאשר כמות החומר שבו מדובר היא רבה ביותר, ומתקבל הרושם שהבקשה לא נועדה אלא לסרבל את ההליכים שלא לצורך, בלי שיש לה תכלית מעשית לצורכי הגנת הנאשם, יוכל בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהימנע מעיון בחומר". (ההדגשה הוספה - ל.ג.). וראו גם: בג"צ אביר; בש"פ 5535/13 מדינת ישראל נ' שימשילשווילי שלווה שלמה (15.8.2013); בש"פ 5766/10 נפע נ' מדינת ישראל (2.9.2010). אוסיף, כי לעיון בחומר על ידי בית המשפט חשיבות מיוחדת, עת מדובר בחומר שסיווגו כ"חומר חקירה" שיש להעמיד לעיון הנאשם הוא תוצאת האיזון שיש לערוך בין זכותו של הנאשם להליך הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים, לאחר בחינת הרלוונטיות של החומר שבמחלוקת וחשיבותו להגנת הנאשם. לא ניתן לערוך איזון זה ללא עיון במסמכים השנויים במחלוקת. במהלך הדיון, ביקש ב"כ העוררים להסתמך על מסמך שבידיו, שלטענתו מוכיח כי קיים חומר חקירה שלא הועמד לעיונו, אולם ביקש כי בשלב זה המסמך לא ייחשף בפני המדינה. ב"כ המדינה התנגדה לכך וטענה כי אין לתת נפקות למסמך עלום, ואם ברצונו של ב"כ העוררים להסתמך בהסתמכות של ממש על מסמך זה, יש לחשוף אותו לפני המדינה על מנת שתוכל להתייחס למהותו ולנאמר בו. בהקשר זה יובהר כי בהתאם לפסיקה, "לבית המשפט יש שיקול דעת אם לעיין, לבקשת ההגנה, בחומר החסוי מפני התביעה" [בש"פ 2270/06 חאלד אל עילווי נ' מדינת ישראל (7.9.2006)]. לפיכך, אין לפסול על הסף בקשת נאשם מבית הדין לעיין בחומר החסוי מפני התביעה, ועל בית הדין לשקול בכל מקרה לגופו אם לעיין במסמך החסוי מפני התביעה ואת המשקל שיש ליתן למסמך זה. ומן הכלל אל הפרט: כאמור, שתי ההחלטות ניתנו ללא שהתנהל דיון במעמד הצדדים לפני בית הדין וללא שבית הדין האזורי עיין במסמכים אשר העוררים טענו שהם בגדר "חומר חקירה". בהחלטה הראשונה, קבע בית הדין האזורי כי המאשימה תגיש רשימה של חומר החקירה, ולאחר מכן יקבע בית הדין אם מדובר בחומר חקירה חב גילוי, אך דחה כבר בשלב זה את הבקשה למסור לעוררים לעיון את גיליונות הרישום הפלילי ו/או המשמעתי, ללא שעיין בהם. בהחלטה המשלימה, קיבל בית הדין האזורי את טענת המדינה כי המסמכים שלא נמסרו לעוררים הם התכתבויות ותרשומות פנימיות שאינן חבות גילוי. הן בהחלטה הראשונה והן בהחלטה המשלימה בית הדין האזורי לא דן בבקשת העוררים להתיר להם לעיין בחומר החקירה שנאסף ונרשם במסגרת הבירור שנערך בנציבות שירות המדינה. בנסיבות המקרה הנדון, היה מקום לקיים דיון במעמד הצדדים לפני בית הדין האזורי והיה מקום שבית הדין יעיין במסמכים השנויים במחלוקת, אשר לטענת העוררים הם בגדר "חומר חקירה". כפי שהובהר לעיל, על מנת להכריע אם יש מקום להעמיד לעיון העוררים את מסמכי החקירה שנערכה בנציבות שירות המדינה וגיליונות ההרשעה הפליליים והמשמעתיים של עדי התביעה, יש לבחון את הרלוונטיות של החומר, ולערוך את האיזון בין זכויותיהם של העוררים לבין זכויותיהם של העדים והאינטרס הציבורי. בחינה כזו אינה יכולה להיעשות אם בית הדין אינו מעיין במסמכים השנויים במחלוקת. כמו כן, על פני הדברים, נוכח נסיבות המקרה הנדון בו נערכו בירורים שונים, ואף מבלי להתייחס למסמך שהנאשמים ביקשו להציג במעמד צד אחד, היה מקום שבית הדין יעיין גם במסמכים שסווגו כ"תרשומת פנימית". מכל מקום, המדינה נתנה בעת הדיון בערעור את הסכמתה לעיון בית הדין במסמכים שסווגו כ"תרשומת פנימית". המשך ניהול הדיון בבקשה לעיון בחומר חקירה במקרה הנדון: כאמור, במהלך הדיון בערר, הסכימה המדינה כי בית דין זה יעיין ב"תרשומות הפנימיות" ויקבע אם הן בגדר "חומר חקירה", וכן טענה כי בית דין זה מוסמך לעיין בחומר, ואין מקום להחזיר את העניין לבית הדין האזורי, וזאת בהסתמך על הפסיקה בענין בניזרי. אכן, אילו היה מדובר בבחינת התרשומות הפנימיות בלבד, היה מקום לשקול כי בית דין זה יעיין בהן ויכריע אם מדובר ב"חומר חקירה". אולם, נוכח העובדה כי גם מסמכי החקירה בנציבות שירות המדינה וגם גיליונות ההרשעה הפליליים והמשמעתיים של עדי התביעה עשויים להיות בגדר "חומר חקירה" ככל שמתקיים בהם מבחן הרלוונטיות, מן הראוי ללכת בדרך המלך, כך שמסמכים אלה ייבחנו תחילה על ידי התביעה, על יסוד אמות המידה שנקבעו בפסיקה לסיווג מסמכים כ"חומר חקירה". ככל שתיוותר מחלוקת בין הצדדים לאחר שהתביעה תפעל בהתאם להנחיות, יכריע בעניין בית הדין האזורי. לאור האמור לעיל, יפעלו הצדדים ובית הדין האזורי כמפורט להלן. המדינה תאתר את חומר החקירה שנערכה בנציבות שירות המדינה בקשר לאירועים מושא כתב האישום, ואת גיליונות ההרשעה בדין פלילי או בדין משמעתי של עדי התביעה מס' 1 עד 6, ככל שהיו הרשעות. המדינה תבחן אם במסמכי החקירה של נציבות שירות המדינה, גיליונות ההרשעה (ככל שיש), והמסמכים שסווגו על ידה כ"תרשומת פנימית" כלול "חומר חקירה" נוסף שיש להעמידו לעיון העוררים, על פי אמות המידה שפורטו בהחלטה זו. המדינה תמסור לעוררים הודעה מפורטת בעניין זה בתוך 60 יום ממועד המצאת החלטה זו למדינה, וכן את המסמכים שהם בגדר "חומר חקירה", לגישתה. העתק מהודעת המדינה (ללא המסמכים) יועבר לבית הדין האזורי. בתוך 15 יום מקבלת הודעת המדינה יודיעו העוררים לבית הדין האזורי ולמדינה אם לטענתם לא הועמד לרשותם מלוא "חומר החקירה". מובהר, כי נוכח העובדה שמדובר בהליך פלילי, ימי הפגרה יבואו במניין הימים לעניין המועדים כאמור לעיל. ככל שלטענת העוררים לא הועמד לרשותם מלוא "חומר החקירה" יקיים בית הדין האזורי דיון במעמד הצדדים, במסגרתו ישקול אם לעיין במסמך שבידי העוררים במעמד צד אחד. בית הדין האזורי יעיין במסמכים השנויים במחלוקת, ויקבע איזה מסמכים הם בגדר" חומר חקירה" שיש להעבירם לעיון העוררים. סוף דבר: הערר מתקבל כך שיש לבחון אם החומר המבוקש על ידי העוררים הוא בגדר "חומר חקירה", וזאת בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה. הצדדים ובית הדין האזורי יפעלו בהתאם לאמור בסעיפים 45 עד 50 לעיל. דיוןבעל פה