הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים, על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, מוקנית לעובד אשר פוטר מעבודתו. אולם, חוק פיצויי פיטורים קובע סוגי מקרים, בהם על אף שהעובד התפטר יראו בו - לעניין חוק זה - כמי שפוטר. במקרים אלה, כגון, התפטרות "לרגל מצב בריאותי לקוי", לפי סעיף 6 לחוק, הרלבנטי לענייננו, יהיה העובד זכאי לקבל פיצויי פיטורים; וכלשון הסעיף: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו ..., ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי-פיטורים את התפטרותו כפיטורים." הנטל להוכיח, כי ההתפטרות הייתה בשל מצב בריאותו, מוטל על העובד. כדי להיכנס בגדר סעיף 6, הנ"ל, אין די להוכיח מצב רפואי לקוי, ונדרש שמצב זה יהא הסיבה שהביאה את העובד להתפטר, או אחת הסיבות העיקריות לכך. עוד על העובד להוכיח, כי - "לאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות" [ע"ע 523/07 עמותת בית הורים "הדקל" - בורק (11.9.08, במאגר ממוחשב); ע"ע 1214/02 שיטרית - סטופ אש בע"מ (27.1.03, במאגר ממחושב); דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ - לפידות, פד"ע ד 321 (1973)]. ישנם מקרים, בהם מצבו הבריאותי של העובד, לכשעצמו, יהווה סיבה מספקת, כאמור, ואילו במקרים אחרים - בהם ניתן למצוא עבודה חלופית, שתתאים למגבלה הרפואית של העובד, ועל כן יש לאפשר למעביד להציע זאת - לא יהא המצב הרפואי, לבדו, סיבה מספקת להתפטרות [ע"ע 347/03 אופרשיאן - מונדי שירותי כח אדם בע"מ (8.9.05, במאגר ממוחשב); דב"ע לו/13-3 אתא בע"מ - בן חדר (8.3.77, במאגר ממוחשב); דב"ע לב/3-56 נוביצקי - ביאדר, פד"ע ד 259 (1973)]. נוסיף, כי למרות שדרך המלך לקבלת פיצויים, מכוח סעיף 6, הינה באמצעות אישור מרופא תעסוקתי שבדק את העובד טרם סיום עבודתו, העובד יכול להוכיח זאת גם בדרכים אחרות, אם יציג מצב אובייקטיבי של "ממצאים רפואיים", המצדיק את הפסקת העבודה בגלל בעיות בריאותו [דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ - פרץ, פד"ע ל 364, 369 (1997)]. ##להלן פסק דין בנושא התפטרות עקב תאונת עבודה:## מאז פגיעתו הקשה בתאונת העבודה, התובע לא חזר לעבוד אצל הנתבעת או מעסיק אחר. בדיון המוקדם טען ב"כ התובע, בתשובה לשאלת בית-הדין, כי כאשר ראו שמצבו של התובע לא משתפר, אלא, מידרדר עוד, התובע סיכם עם ראיד שהוא לא יכול לעבוד ועזב את העבודה, הודיע שבגלל המצב שלו הוא לא יכול לעבוד, ולכן - הוא זכאי לפיצויי פיטורים - "מכח התפטרות בשל מצב רפואי" [עמ' 3, ש' 21-18]. בהמשך, כפי שציינו, עובדת התפטרותו של התובע נקבעה כמוסכמת בין הצדדים. למרות זאת, בתצהיר התובע נטען, שלאור פגיעתו הקשה סוכם בינו לבין הנתבעת, באמצעות ראיד, שאינו יכול לעבוד יותר ויעזוב את העבודה, ולא נאמר במפורש שהתפטר [ת/1, ס' 5], ואילו בחקירתו, התובע טען שלא פוטר ולא עזב, אלא, שלאחר התאונה היה עם גבס, וראיד חשב שהוא יכול לעבוד, אבל, התובע הביא לו מסמכים רפואיים, לרבות מרופא תעסוקתי, לפיהם - הפגיעה בידו איננה מאפשרת זאת, ולאור זאת, השניים הגיעו להסכמה ש התובע יעזוב את העבודה וראיד ייתן לו את המגיע לו [עמ' 9, ש' 32-25; עמ' 10, ש' 6-1]. אף שגרסת התובע אינה בהירה, אנו סבורים שכוונתו היא, כי סוכם שיתפטר, עקב מצבו, ויקבל את המגיע לו בגין עבודתו וסיומה - כולל פיצויי פיטורים. לגרסת הנתבעת - משלא פוטר התובע, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. כמו כן, נטען על ידה, כי לאחר תאונת העבודה התובע הפסיק להגיע לעבודה, וכעבור כחודש חזר לעבוד, לסירוגין, שכן, היה בא והולך לבדיקות שונות, ועל פי בקשתו ראיד לא הנפיק לו תלושי שכר ולא שילם לו עבור ימי העבודה. זאת - למרות שהוסכם בין הצדדים, כי העובדה שלאחר התאונה התובע לא חזר עוד לעבוד אינה שנויה במחלוקת. עוד נטען, שכוונת התובע היתה להוציא במרמה כספים מהביטוח הלאומי והוא ביקש שראיד ישתף עמו פעולה, אך, ראיד סירב, ובחודש 12/08 אמר לתובע שהוא חייב להוציא עבורו תלושי משכורת, ובתגובה התובע הודיע שהוא מפסיק לעבוד ולא רוצה תלושים. לאחר מכן, התובע הגיע לביתו של ראיד, יחד עם אמו, שלא ירדה מהרכב בשל מצב בריאותה, וראיד מסר לתובע 20,000 ₪ "כעזרה וכתשלום סופי עבור תקופת עבודתו לאחר התאונה ופיצוי עבור תקופת עבודתו". השניים לחצו ידיים ובכך העניין הסתיים [עדות ראיד - עמ' 3, ש' 7-6; נ/1, ס' 5-4; נ/2, ס' 7-6, 11-10]. בענייננו, אנו סבורים, כי - הוכח קיומו של קשר סיבתי, בין מצבו הבריאותי של התובע לבין התפטרותו מהעבודה, זו היתה הסיבה להפסקת עבודתו בנתבעת והיא סיבה מספקת להתפטרות. על פי המסמכים הרפואיים שהוצגו בפנינו, ביום התאונה הונח גבס על ידו של התובע והוא נדרש למעקב רפואי, בגין כך ובגין פגיעות נוספות שהיו לו. הגבס הוסר ביום 13.11.08, אך, גם אז נותרה הגבלה בתנועות. לאחר מכן, על פי מסמך מיום 15.12.08, המוגבלות בתנועה החריפה ולוותה בכאבים. אמנם, אישור רופא תעסוקתי, לפיו - התובע אינו יכול לעבוד כנהג מוביל או בכל עבודה אחרת, הכרוכה בפעילות מאומצת של ידו הימנית, ניתן רק ביום 18.1.09, אבל, ממועד התאונה ובמהלך השנים שלאחר מכן ישנו תיעוד רפואי, המראה, כי מצבו של התובע לא חזר להיות תקין, אלא, להיפך - הלך והחריף. בהתאם לכך, התובע קיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, ואחר כך, במשך תקופה ארוכה, גמלת נכות, במקביל לקביעת אחוזי נכות משמעותיים. אכן, נראה, כי במהלך חודש 12/08 התובע עבד מספר ימים, כפי שטען ראיד בתצהירו וחזר על כך בעקביות בחקירתו [עמ' 32, ש' 17-12, עמ' 33, ש' 19-11], וכפי שמעידות "תעודות שקילה", שהציגה הנתבעת, ולפיהן - התובע נכנס לפרוק אלומיניום במפעל "פרופאל בע"מ", ביום 3.12.08, ביום 5.12.08 וביום 7.12.08 [נ/2, נספח ב']. התובע, שנשאל על כך בחקירתו, טען שהמחשב רושם באופן אוטומטי את שם הנהג ומספר הרכב, ושבתעודות האלה צריכה להיות חתימת הנהג - כדי שידע מי עבד - ואין בהן את חתימתו; אבל, הסבר זה איננו מתיישב עם ההיגיון, ועל פי דבריו של יוסף, שהעיד מטעמו של התובע, האדם שחתם על התעודות, מטעם המפעל, הוא אמין, ואילו חתימת הנהג היא רק על העותק שנשאר במפעל ולא על זה שנמסר לידיו [חקירת התובע - עמ' 9, ש' 24-9; חקירת יוסף - עמ' 20, ש' 22-8]. לא זו בלבד, אלא, שיוסף נשאל - האם לאחר התאונה התובע עבד מספר ימים ורצה להמשיך לעבוד, ללא תלוש משכורת, מה שהביא למחלוקת - והשיב שזה לא ידוע לו; תשובה שאיננה סבירה, בהתחשב בכך שמדובר בסוגיה משמעותית בהתדיינות שבין הצדדים, ובכל מקרה, הוא הודה, במפורש, שפגש את התובע באותה תקופה אצל הנתבעת [עמ' 20, ש' 29-27]. זאת ועוד - מהימנה בעיננו טענתו של ראיד, עליה חזר בחקירתו, כי התובע ביקש שלא יוצא עבורו תלוש שכר, אך, ראיד סירב [עמ' 32, ש' 13-12, עמ' 33, ש' 17-13]. אף על פי כן, שוכנענו, כי בסופו של דבר ההתדרדרות במצבו של התובע היא שמנעה את המשך העבודה, והיא שהביאה אותו להתפטר, ולפיכך - התובע זכאי היה, על פי דין, לקבל פיצויי פיטורים מהנתבעת, בנסיבות התפטרותו. עם זאת, שוכנענו גם, כי הצדדים הסכימו ביניהם שהתובע יתפטר ויקבל גם פיצוי הפיטורים, ולכן שולם לו סכום של 20,000 ₪ - כטענת הנתבעת, שמקובלת עלינו - ובתשלום זה הצדדים סברו שניתן לסיים את ההתקשרות ביניהם. גם התובע, אף שהכחיש שקיבל את הסכום האמור, הודה בחקירתו שהגיעו להסכמות ושהכל הסתיים בטוב וללא מחלוקות, ואנו סבורים כי הסתירות הקלות שהתגלו בגרסת ההגנה - האם ראיד לקח את חבילת המזומנים בעצמו ומסר אותה לתובע, או שסמאח הביאה לו אותה ואז הוא מסר זאת לתובע, אינן משמעותיות ואין בהן כדי לאיין ממסקנתנו בדבר עצם מתן הסכום לתובע [חקירת התובע - עמ' 10, ש' 14-2, עמ' 17, ש' 11-4; חקירת ראיד - עמ' 33; חקירת סמאח - עמ' 26, ש' 23-13]. נעיר, כי איננו רואים בנקודה זו "הרחבת חזית", כנטען בסיכומי התובע, שכן, הנושא, אמנם, לא נזכר במפורש בכתב ההגנה, שנוסח מאד בלאקוניות, אבל, הדברים הועלו "ברחל בתך הקטנה" כבר בדיון המוקדם הראשון, ביום 20.6.11, במעמד הצדדים ובאי-כוחם, והיתה לתובע הזדמנות להתייחס אליהם בתצהירו. אנו סבורים, כי רק לאחר התשלום האמור התעוררו בין הצדדים מחלוקות - שהעיקרית שבהן הינה גובה השכר המוצהר של התובע - נתון שהשפיע על גובה התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, וכפי שציין ב"כ התובע במפורש, נושא זה מנע מהצדדים לסיים את ההתדיינות שביניהם בדרך של פשרה [עמ' 5, ש' 21-20]. אלא, שבעניין זה, התובע לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו, לפיה - תלושי השכר הם פיקטיביים ולא משקפים שכר בסך 9,000 ₪ לחודש, אשר שולם לו בפועל. טענה זו נטענה בסתמיות, ומלבד עדותם של התובע ואחיו, אשר טען, כי גם לו שולם שכר גבוה מזה שצוין בתלושי השכר, לא הובאה כל ראיה לבססה. לא זו בלבד, אלא, שהתובע אף לא הביא בתצהירו הסבר מדוע נהגו עמו כך, מתחילת עבודתו, ולא תיאר בו ש הביע טרוניה על כך שכביכול השכר בתלוש נמוך משכרו האמיתי, משך תקופה של שנים, בהן עבדבנתבעת. רק כשנשאל על כך בחקירתו, טען שהתלונן בפני ראיד, וזה אמר שאינו יכול לרשום בתלוש יותר מ-4,000 ₪ [עמ' 14, ש' 19-17]. לעומתו, יוסף, בחקירתו, העיד שהוא עצמו לא התלונן בעניין, ואף לא ידוע לו שהתובע התלונן על כך, ובכל אופן, גם בפני יוסף התובע לא הזכיר זאת כלל במהלך כל תקופת עבודתו הארוכה [עמ' 21, ש' 24-17]. לדעתנו - אין זה סביר, שיהיה משך שנים פער כה גדול בין המשכורת, בפועל, לבין המשכורת בתלושים והתובע לא יאמר על כך מילה לאחיו, ודבריו של יוסף מחזקים את המסקנה, כי השכר שצויין בתלוש שיקף את המציאות. אמנם, על פי גרסת הנתבעת עצמה ישנו קושי מסוים בהסתמכות על תלושי השכר - באשר למספר ימי העבודה בכל חודש - שכן, על-פי התלושים התובע עבד 22 יום, בכל חודש, ואילו לפי רישום שעות העבודה, שהוא הציג, היו חודשים בהם עבד פחות מכך, והנתבעת, למרות הסתייגותה מתקפותו של אותו רישום, נתלתה בו להוכחת טענתה, שהתובע לא עבד את מלוא הימים בכל חודש, גם זאת - יצוין - בסתירה לעובדה המוסכמת לפיה התובע עבד במשרה מלאה. אף על פי כן ולמרות זאת - אנו סבורים, שהסיבה לחוסר הדיוק, בנוגע למספר ימי העבודה שצוין בתלושי השכר, היא שמשכורתו של התובע שולמה לו במלואה, ללא קשר למספר הימים שעבד, כפי שהעיד ראיד. איננו מוצאים, כי יש בעובדה זו כדי לאיין את מסקנתנו, בדבר נכונות גובה השכר שצוין בתלושי הכשר [נ/2, ס' 3, 8, 16, 18; רישום שעות העבודה - נספח ל-ת/1, נ/2, נספח א']. אשר על כן, אנו קובעים, כי - השכר הקובע לעניין פיצויי הפיטורים הוא השכר האחרון שצוין בתלושים, טרם סיום יחסי העבודה, בסך 4,000 ₪ לחודש. על פי סעיף 62 לצו ההרחבה בענף ההובלה [ראו: פסטרנק "הסכמים קיבוציים", כרך 2, פרק 12.8.9], התובע זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 150%, ומכאן שהיה על הנתבעת לשלם לו סכום של 16,020 ₪ [לפי 4,000 ₪ לחודש, כפול 2.67 שנות עבודה, כפול 150%]. נדגיש, כי התובע לא ביקש פיצויים בשיעור לו היה זכאי מכוח צו ההרחבה, ברם, צו ההרחבה הוא בידיעת דיינים, מה גם, שהסכום המגיע מכוחו לתובע נמוך מהנתבע על ידו, ברכיב זה. שעה ששולמו לתובע 20,000 ₪ בסיום עבודתו, כפי שקבענו לעיל - יש להפחיתם מכלל הסכומים שיפסקו לזכותו. ב. פדיון חופשה אין מחלוקת, שבמהלך עבודתו בנתבעת התובע היה זכאי ל-34 ימי חופשה בתשלום [עמ' 5, ש' 9-8, 11; מכסה התואמת את הקבוע בצו ההרחבה]. חובתה המעקב על ניצול ימי חופשה ורישום היתרה הצבורה לזכות העובד, מוטלת על המעביד, מכוח סעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ועל כן, נטל ההוכחה, בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. אמנם, בענייננו, הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה ופנקס שעות עבודה, לגבי התובע, ולפי תלושי השכר התובע עבד בכל חודש 22 יום, אך, לטענתו של ראיד, עליה חזר בעקביות בחקירתו, התובע החסיר לעיתים ימי עבודה ובכל זאת ראיד לא התחשבן איתו על כך ושילם לו את השכר החודשי במלואו [עמ' 4, ש' 5-4; עמ' 5, ש' 10; נ/2, ס' 3, 8, 16, 18; חקירת ראיד - עמ' 30, ש' 4-1, 28-24, עמ' 31, ש' 4-1, עמ' 32, ש' 5-1], ואנו מאמינים לו, בנקודה זו. מאחר שהוסכם בדיון המוקדם, שהתובע לא שהה בחופשה בתשלום, כדברי ב"כ הנתבעת [עמ' 4, ש' 5; עמ' 5, ש' 7] - המשמעות שיש לייחס לכך שמרישום שעות העבודה שערך התובע, בזמן אמת, וצירף לתצהירו, עולה שהיו לו ימי היעדרות, וכן ימים בהם הוחלף התובע על ידי ראיד או יוסף, היא שאינו זכאי למלוא המכסה המוסכמת של ימי חופשה, למשרה מלאה - 34 ימים. אולם, הנתבעת לא כימתה את היקף המשרה החלקית הנטענת של התובע. התובע עצמו הודה בחקירתו שבמהלך תקופת עבודתו ראיד החליף אותו, אולי, יום, יומיים או שלושה, ואילו לדברי יוסף - כשלא היתה עבודה, או ירד גשם, לעיתים, הוא לא עבד ויתכן שגם התובע נעדר יום או יומיים, ובמהלך תקופת עבודתו של התובע היו שני ימים בהם יוסף החליף אותו ועבד על המשאית שלו, ולפעמים היה גם התובע מחליף אותו [חקירת התובע - עמ' 14, ש' 4-3, 16-13; חקירת יוסף - עמ' 19, ש' 15-4, עמ' 22, ש' 32-26, עמ' 23, ש' 5-1]. לפי רישום שעות העבודה שהתובע הציג, והעדויות ששמענו, לפחות ב-4 ימים הוא הוחלף בעבודה על המשאית הקבועה עליה נהג, אבל, הרישום האמור מתייחס רק לעבודה על המשאית הקבועה ולא על המשאית של אחיו, למשל, ועל פי עדותו של יוסף היו גם מקרים שהתובע עבד על משאית זו. על כן, לאור הודאתו של התובע, בדבר העדרויותיו, והעובדה שקיבל, למרות זאת, שכר חודשי מלא, אנו מעריכים, כי - יש להפחית 2 ימים ממכסת הזכאות המלאה לחופשה שנתית, וקובעים, כי - התובע זכאי לפדיון של 32 ימי חופשה. בהעדר רישומים נאותים שיענו על החובה של מעביד לנהל "פנקס חופשה", ולאור הודאת הנתבעת, והמוסכמה, שהתובע לא שהה בחופשה בתשלום, מחד, ולאור הודאתו של התובע שכן נעדר ימים ספורים מעבודתו, מאידך, יחד עם קביעתנו, דלעיל, בדבר גובה המשכורת החודשית שהשתכר התובע - הוא זכאי היה לפדיון חופשה בסך 5,505 ₪, בעיגול [לפי 4,000 ₪ לחודש, חלקי 186 שעות חודשיות, כפול 8 שעות ליום, כפול 32 ימים לפדיון]. ג. דמי הבראה הצדדים הסכימו, כי במהלך תקופת העסקתו היה זכאי התובע ל-15 ימי הבראה, לפי תעריף של 331 ₪ ליום [עמ' 5, ש' 4-3]. בחלק מתלושי השכר, מופיע תשלום בסך 100 ₪, בגין "הבראה", אלא, שלטענת התובע - רכיב ההבראה, המופיע בתלושים, אינו משקף תשלום בפועל ואין להביאו בחשבון, בבחינת זכאותו של התובע לתשלום דמי הבראה. טענה זו של התובע נטענה בעלמה, ולא הוכחה, על כן - דינה להידחות. נוסיף, כי בסיכומים נטען בשם התובע, כי למרות שהפסיקה הכירה באפשרות לכלול את רכיב ההבראה בשכר העבודה, נדרש שההסכמה לכך תהיה מפורשת וחד משמעית ובמקרה שלפנינו לא היתה הסכמה כזו; אולם, טענה זו איננה רלבנטית לענייננו, שכן, רכיב ההבראה בתלושי השכר של התובע, כאשר הוא רשום, עומד בפני עצמו ונפרד באופן ברור משכר העבודה. מכאן, שבסיום עבודתו התובע היה זכאי להפרש דמי הבראה בסך 3,165 ₪ [לפי 15 ימי הבראה, כפול 331 ₪ ליום, פחות 1,800 ₪ ששולמו, במצטבר, לפי התלושים - 100 ₪ בכל אחד מהחודשים 2/06 עד 3/06 ו-6/07 עד 9/08]. סיכום התובע הפסיק לעבוד בנתבעת בשל מצבו הרפואי, בעקבות תאונת עבודה - בהסכמה. על כן, יש לראותו כמי שהתפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, כדין מפוטר. לא קיבלנו את תביעת התובע, באשר לגובה שכרו החודשי, וקבענו, כי הוא היה בהתאם למשתקף מתלושי השכר - 4,000 ₪. בהתאם - התביעה התקבלה בחלקה, בלבד, וקבענו, כי - הנתבעת היתה חייבת לשלם לתובע את התשלומים הבאים: פיצויי פיטורים - 16,020 ₪; פדיון חופשה - 5,505 ₪; הפרש דמי הבראה - 3,165 ₪. מהסכומים המצטברים הנ"ל יש להפחית 20,000 ₪, אשר שולמו לתובע בתום עבודתו. על כן, היתרה שעל הנתבעת לשלם לתובע עומדת סה"כ על 4,690 ₪. בשל חילוקי הדעות בדבר עצם החוב, הנובעים מכך שעם סיום העסקתו שולם לתובע סכום שהיה, לכאורה, מוסכם, לסיום ההתחשבנות בין הצדדים - את הסכום הנ"ל על הנתבעת לשלם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 25.9.08 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. לאור התוצאה אליה הגענו, בשים לב לסכומים שנפסקו לתובע לעומת אלה שנתבעו על ידו, ובהתחשב בכך ששני הצדדים לא דייקו בגרסתם ולא פרסו את מלוא התמונה בפני בית-הדין - כל צד יישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. התפטרותתאונת עבודה