תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי התובע ובני משפחתו תושבי ישראל ולא חדלו להיות כאלה. בכתב התביעה טען התובע כי משנת 2006 הוא מתגורר בביתו באלחרדוב, א-טור ירושלים. הנתבע טען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות בכל הנוגע לתקופות שונות שקדמו ליום 19/5/09. העובדות כעולה מהראיות אשר הוצגו בפני בית הדין: ביום 10/9/98 ניתנה החלטת הנתבע לפיה, על פי הצהרת התובע ועל פי הנתונים שבידי הנתבע, התובע ורעייתו אינם תושבי ישראל החל מתאריך 1/1/86. ביום 29/4/01 הכיר הנתבע בתובע ואשתו כתושבי ישראל החל מיום 1/8/00. ביום 3/12/02 הודיע הנתבע לתובע בדואר רשום כי אין הוא רואה בו כתושב ישראל לצורך החוקים שהנתבע מופקד עליהם וכי הוא עומד לגרוע אותו מרשימת המבוטחים. ביום 28/1/2005 הודיע הנתבע לתובע, בדואר רשום כי על פי הממצאים שבידי הנתבע הוא חדל להיות תושב ישראל החל מיום 1/1/02. על פי האמור בהודעת הנתבע, השגה על מכתב זה של הנתבע ניתן להגיש לנתבע תוך 45 ימים ולאחר מכן יקבל תוכן מכתב זה תוקף של החלטה סופית. על החלטה סופית ניתן לערער לבית הדין תוך 6 חודשים מתום 45 הימים האמורים. ביום 9/1/07 הודיע הנתבע לתובע כי לאור הצהרתו לפיה הוא מתגורר בכתובת אטור אלחרדוב, בית זה הינו מחוץ לתחומי ירושלים ולפיכך מעמדו כלא תושב עומד בעינו. עותק ממכתב זה נשלח אף לב"כ התובע. ביום 11/1/07 שלח הנתבע לתובע, בדואר רשום הודעה ולפיה תביעתו לקצבת ילדים נדחתה מאחר והוא אינו תושב ישראל. ביום 19/5/09 שלח הנתבע לתובע, בדואר רשום הודעה לפיה תביעתו לקצבת ילדים נדחית מאחר והוא אינו תושב ישראל. על החלטה זו הגיש התובע ערעור (בל 11410/09). תביעתו של התובע נמחקה מחוסר מעש ביום 6/4/2010. בחודש 6/2010 הגיש התובע דין וחשבון רב שנתי לנתבע לקביעת תושבותו. ביום 13/9/10 הודיע הנתבע לתובע כי לאחר בדיקת תביעתו נשאר מעמדו כלא תושב ישראל. ביום 14/10/10 הגיש התובע תביעה זו. בבקשה לסילוק על הסף מטעמי התיישנות טען הנתבע : בכל הנוגע לתקופה שקדמה ליום 10/9/98, דין התביעה להידחות מהטעם שהתובע לא ערער במועד הנקוב בחוק על החלטת הנתבע. כך גם לגבי התקופה שקדמה לתאריך 1/8/00, ולתאריכים - 3/12/02, ו-28/1/05 התיישנה התביעה מהטעם שהתובע לא ערער על החלטות הנתבע במועד. כך גם לגבי התקופות שקדמו ל 9/1/07, 11/1/07 ו - 19/5/09. התובע טען בתגובה כי ההחלטה על מיקום בית התובע מחוץ לתחום ישראל, כאמור בהודעת הנתבע מיום 9/1/07 איננה בגדר החלטה בהתאם לתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי וכי הנתבע לא הוכיח כי קיימת התיישנות בקשר עם החלטת המוסד על מיקומו של בית התובע. החלטות הנתבע מיום 10/9/98,29/4/01,3/12/02, 28/1/05 ו - 11/1/07 אינן כוללות נימוק כי ביתו של התובע נמצא מחוץ לתחומי ירושלים או ישראל. אין די לראות במכתבו של הנתבע על מיקום בית התובע ונימוק ההחלטה בתביעה לנתבע . עוד טען התובע כי המסמך ששימש בסיס להחלטת הנתבע לפיו בית התובע באלחרדוב נמצא מחוץ לתחום המוניציפאלי של ירושלים הינו מיום 15/2/07 משלא הומצא כל מידע אחר ו/או כל חוות דעת אחרת, ובשים לב למועד הוצאת המסמך, ברור שהחלטות הנתבע בעניין תושבות התובע מתאריכים שקדמו למועד הוצאתו לא התבססו על המסמך, וקרוב לוודאי שנתקבלו מכוח נימוקים אחרים שאינם קשורים למיקום הבית. בנוסף טען התובע כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי החלטותיו נמסרו לתובע. הכרעת הדין לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל ולהלן טעמיי. תקנה 1 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן:"התקנות")- קובעת את המועד להגשת תובענה כנגד החלטת הנתבע : "(ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר." המועד האמור נקבע בהתאם לתיקון לתקנות מיום 13/1/10, קודם לכן היה המועד 6 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. עוד מקדמת דנא נקבע בפסיקה כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות ביחס להגשת תובענות וערעורים זאת מהטעם שאין מדובר בפעולה משפטית במהלך המשפט עצמו, ביחס אליה רשאי בית הדין להאריך את המועדים כאמור בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, אלא מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין. (דב"ע לו 11-0 חיים בר אילן נ' המוסד פד"ע ז' 340; דב"ע מח 104-0 סבג ניסים - המל"ל פד"ע כ 127; דב"ע מט 170-0 אוריאל פרת - המל"ל פד"ע כא 132; עב"ל 307/96 אל על בע"מ ושלמה סולטן נ' המוסד, לא פורסם; עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע נ' המוסד פד"ע לח 853) "בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה - קצרה ידו של בית הדין מלהושיע" (דב"ע נו 172-04 כוכבה לנקרי - המוסד לביטוח לאומי עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481) התכלית העומדת ביסודה של חקיקה ופסיקה זו לפיה יש להגיש התביעות על אתר בכך שמדובר בזכות מתחום הבטחון הסוציאלי שראוי לממשה מהר ככל האפשר. כשם שמצופה מהמל"ל לפעול במהירות כך מצופה מהמבוטח לעשות כן, כולל פניה לערכאות )דב"ע לח/ 95-0 המל"ל - יצחק בר פד"ע י 24, דגש שלי ש.ש) בהקשר של מסירת החלטות והודעות הנתבע נפסק כי משקיימת הודעת דחייה החזקה מובילה למסקנה, שההודעה נשלחה למבוטח והגיעה לידיו, (עב"ל 1234/00 אכרם פארח - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 27/10/02). כן נפסק כי על הנתבע לא מוטלת החובה למסור את החלטותיו למבוטחים בדואר רשום, כך שאי הצגת אישור מסירה למכתבי הדחייה אינו מהווה פגם בהתנהלות הנתבע (עב"ל 742/08 אילן פחימה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.4.10). עוד קבע בית הדין הארצי לעניין חזקת התקינות בפס"ד עב"ל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אליאס חזן כלהלן:" ג. בתקנות המועדים לא צויינה הדרך בה על המוסד למסור את ההודעה על החלטתו בתביעה. אך גם אם תמצי לומר, כי: "הודעת המוסד לתובע על דחיית תביעתו או על קבלתה צריכה להיות בכתב בלבד, ואין תוקף להודעה בעל פה, לעניין קביעת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות" (עב"ל 1234/00 אכרם פארח - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 27.10.02), הרי שלא מצאנו כי בחינת מסכת הראיות שהיו בפני בית הדין האזורי, מובילה למסקנה שהמשיב לא קיבל את מכתב הדחייה. ד. בנסיבות המקרה, משקיימת הודעת דחייה משנת 1996, אשר מופיע בה הציון "רשום" ואשר פרטי המשיב המצויינים בה מדויקים ומשקיימת תכתובת מאותו המועד בין באת כוחו של המשיב לבין המוסד, ולאור שינוי הגרסאות בין כתב התביעה לתצהיר באשר לשאלת קבלת מכתב הדחייה, כמפורט לעיל - בנסיבות אלה - סביר יותר לקבוע, כי מכתב הדחייה התקבל אצל המשיב עוד בשנת 1996. " ובהמשך נקבע: משנקבע כי מועד ההגשה הוא 16.10.08, מועד שבו הושלמו הפרטים, למעלה מ-40 יום אחרי הדחייה, חל סעיף 296 לחוק כלשונו. לעניין זה יש לאבחן אף את פסק הדין בעניין עב"ל 672/09 רביחה עמר נ. המוסד לביטוח לאומי )נבו( שם נקבע: " לאחר שבחנו טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי אף כי אפשר כי מבחינת חזקת תקינות פעילות הרשות הציבורית, ומבחינת האופן בו יש לבחון את פעולות המוסד באשר לשליחת דברי דואר, אפשר שהדין אולי עמו, בייחוד בנסיבות המקרה שבפנינו בו עולה מפסק הדין כי המערערת טענה טענה שהיתה רחוקה מן האמת לפיה היא מסרה גם תיבת דואר לקבלת מכתבים; הרי עדיין בכל זאת אין להתעלם גם מכך שבסופו של דבר, המערערת פעלה בהקדם, הן לגבי הגשת התביעה לבית הדין והן לגבי המצאת החומר המבוקש על ידי המוסד במכתבי הדרישה. ובנסיבות מיוחדות אלה, החלטנו לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שזכאותה תיבדק על פי החומר שהומצא על ידה החל מחודש אוגוסט 2005" זאת מחמת שהוכח כי הנתבע פעל בדיוק נמרץ על פי הוראות הנוהל , התקנות והחוק וב"כ התובע יודע בזמן ולא פעל במסגרות המועדים הנדרשים.על כן במקרה זה הדין עם הנתבע ולא מצאנו כי מדובר בנסיבות מיוחדות. בפרט משאישר הנתבע חלק מהתקופה ושילם אותה. החוק עצמו מקים חזקה של המצאה כדין, בנסיבות המקרה שלפנינו. וראה לעניין זה, את הוראת סעיף 57 ג. לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן - פקודת הראיות). דברים אלו יפים בהתאמה גם לעניינינו כפי שנפרט מטה. מן הכלל אל הפרט הודעת הנתבע מיום 10/9/98 התובע טוען כי על פניה, לא הוכח שהודעה זו נשלחה בדואר רשום ולחילופין, ששולמו בגין שליחתה דמי משלוח, כאמור בסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 וכאשר הכתובת שצוינה על גבי ההודעה, "א-זעיים", אינה הכתובת המדוייקת של התובע, ואף לא הכתובת אליה ניתן לצפות שיגיע דבר דואר, שעה שמדובר בשם הכפר, ולא במען מסויים. כאמור לעיל, אין הנתבע חייב למסור את החלטותיו בדואר רשום וחזקה היא כי הודעות המוסד הגיעו לידי התובע. על אף שיש ממש בטענת התובע לפיה אין כתובת מדוייקת על הודעת הנתבע מיום 10/9/98 ולכן יתכן כי זו לא התקבלה אצלו, באותה מידה שיכלה להתקבל אצלו. אולם אין לקבל את טענת התובע כי לא ידע על החלטה זו של הנתבע או כי זו לא התקבלה אצלו מטעם אחר. ביום 10/8/98 שלח הנתבע לתובע הודעתו בדואר רשום, אשר עניינה שינויים בחשבון התובע בדמי ביטוח כתוצאה מביטול תושבותו. הכתובת על מכתב זה הייתה באזעיים. לפיכך התובע היה מודע היטב לעובדה כי הנתבע שלל את תושבותו בתקופה שלפני 1998 וכי שאלת תושבותו בתקופה זו מוטלת בספק. זאת ועוד, להחלטת הנתבע ביחס למעמד התובע יש השלכות רבות (כגון הזכאות לקבלת טיפול רפואי קצבאות ילדים וזכויות נוספות שונות). ברי כי לאור החלטה זו של הנתבע נשללו מהתובע כל הזכויות של תושב ישראל. בשנת 1998 היו לתובע 4 ילדים. שורת ההיגיון נותנת כי בתקופה זו נזקק התובע לשירותים השונים המוענקים לתושבי ישראל (לו אכן התגורר בישראל) אך לא היה בידו לקבלם. מכאן שגם אם היינו מקבלים את טענת התובע לפיה לא קיבל מכתב זה של הנתבע, הרי שידע היטב כי מבחינת הנתבע הוא איננו מוכר כתושב ישראל. מאוחר יותר אישר הנתבע את תושבותו של התובע החל מיום 1/1/2000. החלטה זו של המוסד הינה תוצאה של פניית התובע אל המוסד ומכאן יש להניח כי התובע ידע על החלטת המוסד מיום 10/9/98 שאחרת לא היה פונה לנתבע לקביעת מעמדו כתושב.אף אם אישר הנתבע מיוזמתו, התוצאות של אישור כזה הם כסף בחשבון התובע. לפיכך הן חזקת התקינות והן המשמעות המעשית של ביטול הזכויות מצביעות כי התובע ידע על החלטת הנתבע ועילת התביעה לתקופה הקודמת ל 10/9/98 התיישנה.התובע ישן על זכויותיו מ- 98. הודעת הנתבע מיום 29/4/01 הודעה זו מציינת כי הנתבע רואה בתובע כתושב החל מיום 1/1/2000. גם על הודעה זאת אין כל כתובת המפרטת לאן נשלחה ההודעה. אולם מדובר בהודעה אשר נשלחה אל התובע "בשנית". התובע ידע שהנתבע מכיר בו כתושב מיום 1/1/2000 בלבד. ובכל מקרה אין מחלוקת כי הנתבע הכיר בתובע כתושב בתקופה 1/1/2000 - 1/1/2002. הודעה מיום 3/12/02 ביום 3/12/02 נשלחה אל התובע הודעת הנתבע בדואר רשום ולפיה הנתבע עתיד לגרוע את התובע מרשימת המבוטחים. לפי האמור בתעודת עובד הציבור, מכתב זה חזר אל הנתבע. הודעה מיום 28/1/05 ב 28/1/2005 נשלח אל התובע מכתב בדואר רשום המודיע לו כי לפי הממצאים אשר בידי הנתבע התובע אינו תושב ישראל החל מיום 1/1/02. התובע לא טען כי לא קיבל הודעה זו ולא סתר את החזקה לפיה הודעות המוסד שנשלחו בדואר רשום הגיעו ליעדם. לפיכך, החזקה שהתובע ידע ב 2005 לא נסתרה, ולפיה המוסד אינו מכיר בו כתושב החל משנת 2002. התובע לא הגיש על כך השגה ו/או ערעור . על כן עילת התביעה ביחס להודעה מיום 28/1/2005 וביחס להודעה מיום 3/12/02 ולתקופות האמורות בהן התיישנו. נוכח כל האמור לעיל אין חשיבות לעילה בגינה נדחה התובע. עובדה היא כי גם ביחס לדואר הרשום, לגביו יש חזקת הגעה ,לא עשה דבר. ההודעה מיום 9/1/07 וזו לשון ההודעה: הנדון מכתב דחייה הריני לאשר טופס קבלת דין וחשבון מיום 20/9/06.....ולהודיעך כי מהצהרתך עולה כי הינך מתגורר בכתבות "אטור-אלחרדוב" אולם על פי מידע שברשותנו בית זה הינו מחוץ לתחומי ירושלים ולפיכך פנייתך נדחית בזאת. מעמדך כלא תושב עומד בעינו" הודעה זו נשלחה אף לב"כ של התובע. התובע טען כי הודעה זו אינה בגדר "החלטה" כמשמעה בתקנות המוסד לביטוח לאומי ולכן לא חלה עליה תקופת ההתיישנות הקבועה בתקנות המוסד לביטוח לאומי. אין לקבל את טענת התובע. מדובר בהחלטת הנתבע לדחות את פניית התובע ולהותיר את מעמדו כלא תושב לאחר קבלת טופס דין וחשבון, אותו הגיש התובע לנתבע, לקביעת מעמדו כתושב . שומה היה על הנתבע ליתן החלטתו בדבר מעמדו של התובע ולפיכך מדובר בהחלטה לכל דבר ועניין: "לא כל פנייה של מבוטח אל המוסד היא בגדר "תביעה" לגימלה, המחייבת החלטה של "פקיד תביעות". בהוראות שונות של החוק והתקנות לפיו ישנן סוגי פניות אשר על-פי אופיין אינן בגדר תביעות לגימלה. ... אין אנו נדרשים בהליך זה למיין את כל סוגי הפניות של מבוטחים למוסד, ולקבוע אלו מהן הן בגדר "תביעות" ואלו מהן אינן בגדר" תביעות". נציין - כקו מנחה - כי הדבר תלוי לא רק בכינוי הפנייה ("תביעה" או "בקשה" וכיו"ב), אלא בעיקר בסוג הפנייה, במהותה ובתכליתה (השווה - בהקשר אחר - למשמעות המונח "תביעה" בחוק-דב"ע מא/129- 0 המוסד לביטוח לאומי- עמוס ברכה, פד"ע יג ,87, 90,). מחוקק המשנה קבע בתקנות להגשת תובענות את מסגרת הזמן הקצרה מאוד (שישה חודשים) להגשת "תובענות" לבית הדין. תקופה קצרה זו נקבעה בהתחשב באופי תובענות אלה, המחייב דיון בהן בבית הדין בסמוך, ככל האפשר, לאירוע המזכה בגימלה וכן בסמוך, למתן החלטת פקיד התביעות....פירושו של דבר הוא כי ככל שפנייה למוסד - על-פי סוגה, מהותה ותכליתה - אינה מחייבת דיון בה בסמוך, בכל האפשר, לאירוע ולמתן החלטה, אין להתייחס אליה כאל "תביעה" שלגביה נקבע מועד מוגדר וקצר להגשת "תובענה" בבית הדין. לגבי פנייה כאמור יחולו הוראות התיישנות אשר בחוק ההתיישנות, תשי"ח-.1958 (דב"ע נה/0-38 אורי פשס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 269 (1995)). גם אם לא נראה במכתב זה של הנתבע "החלטה" לעניין תקופת ההתיישנות הקבועה בתקנות הביטוח הלאומי, התובע ידע היטב במועד זה כי לגישת הנתבע הוא איננו תושב ישראל ולא עשה דבר. לאמור יש להוסיף את הודעת המוסד מיום 11/1/2007 אשר נשלחה אל התובע בדואר רשום. הנתבע דחה את תביעת התובע לקצבת ילדים מהטעם שהתובע אינו תושב ישראל. גם על החלטה זו לא הגיש התובע ערעור לבית הדין. בתקופת זמן קצרה קיבל התובע שתי הודעות מהנתבע מהן עולה מפורשות כי הנתבע אינו רואה בו כתושב ישראל והתובע לא ערער על החלטות אלו. אין ספק שההחלטה על שלילת הגמלה היא החלטה על פי התקנות. לפיכך אין התובע יכול היום לטעון כי אין התיישנות על טענתו לתושבות לפני 9/1/07. גם אם אין לראות במכתב הנתבע מיום 9/1/07 משום "החלטה" הרי תביעה המסתמכת על מכתב זה יש בה כדי לעקוף את מגבלת הזמן הקבועה בתקנות ולמעשה לערער על החלטת המוסד מיום 11/1/2007. התביעה ביחס להחלטות הנתבע מיום 9/1/07 ו - 11/1/07 התיישנה. הודעה מיום 19/5/09 ביום 19/5/09 נשלחה אל התובע בדואר רשום הודעת המוסד לפי תביעתו לתשלום קצבת ילדים נדחית מאחר ואינו תושב ישראל. התובע הגיש כאמור ערעור על החלטה זו בבית הדין לעבודה אך תביעתו נמחקה מחוסר מעש ביום 6/4/10 . פסק דין זה מעולם לא בוטל.התובע טוען כי מאחר וההזמנה לא הגיע ליעדה לא ידע דבר מאחר והתביעה הוגשה על ידו. אולם ככל שלמוסד לא חשב לפנות לברר מה עלה בגורל תביעתו, מצופה ממנו לעשות כן בנוגע לתביעה בבית הדין. מה גם שלאחר שגילה את המחיקה לא ביקש ביטול. מכאן שיש לדחות את תביעת התובע לתקופה הקודמת ליום 19/5/09 מחמת התיישנות. ברור כי התנהגות עקבית זו של התובע ב"חוסר מעש" שאפיינה אותו טרם פנייתו לערכאות, אירעה גם בתביעה הראשונה. הדבר מדבר בעד עצמו. יש להניח כי לבית הדין מסר כתובת נכונה. על כן ידע על המחיקה.ככל שמסר כתובת שהודעות בית הדין שהועברו לא הגיעו אליו גם אז אין לו להלין אלא על עצמו. עילת ביטול התושבות התובע טוען כי בכל הודעות הנתבע למעט אחת, לא ציין הנתבע כי ביתו של התובע נמצא מחוץ לתחומי ירושלים וכי המסמך הקובע כי ביתו של התובע באלחרדוב נמצא מחוץ לתחומי ישראל הינו מיום 15/2/2007 אולם אין בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות. הנתבע קבע בכל החלטותיו כי התובע אינו תושב, וזאת בין היתר בהסתמך על הצהרותיו של התובע ביחס למקום מגוריו ומרכז חייו. גם אם לא פירט הנתבע בהודעותיו את הבסיס לקביעתו, הרי שהיה בידי התובע לפנות לנתבע ו/או לבית הדין להשיג על קביעות המוסד ו/או לברר מהו הבסיס לקביעת המוסד את מעמדו והתובע לא עשה כן. בנוסף, התובע עצמו טען בכתב התביעה כי הוא מתגורר באלחרדוב החל משנת 2006. ובתצהירו ציין כי החל משנת 2000 התגורר בסילואן. כלומר בכל מקרה העובדה כי בהחלטות המוסד עד 9/1/2007 לא ציין הנתבע כי ביתו של התובע באלחרדוב נמצא מחוץ לתחומי ישראל לא רלוונטית לתקופה 2000-2006 ובדין לא ציין זאת המוסד. יתרה מכך, הנתבע הודיע לתובע ולב"כ עוד ביום 9/1/07 כי על פי המידע שברשותו הכתובת בה מתגורר הנתבע "אטור -אלחרדוב" נמצא מחוץ לתחומי ישראל. לו סבר התובע כי אין הדבר כך וכי טעות בידי המוסד, היה עליו לפעול ולהשיג על החלטה זו של הנתבע בסמוך עם קבלתה. זאת בפרט לאחר שדחייתו לקבלת קצבת ילדים נדחתה ביום 11/1/07 מאותה הסיבה. בכל הודעותיו ציין הנתבע כי לעמדתו התובע אינו תושב ישראל. על התובע היה לפעול על פי דין על מנת להשיג על החלטות אלו של הנתבע והוא לא עשה כן. על התובע היה להוכיח לנתבע כי הוא מתגורר בתחומי ישראל (בין אם באלחרדוב ובין אם במקום אחר בתחומי ישראל) והוא לא עשה כן. זאת ועוד, הנתבע שלח לתובע הודעות והחלטות שונות החל משנות ה 90. התובע אף הוא פנה לנתבע בבקשות חוזרות ונשנות לקבלת מעמד תושב החל משנות ה - 90. עמד בקשר שוטף עם הנתבע, וידע לאורך כל השנים כי מעמדו כתושב שנוי במחלוקת ואף על פי כן עד שנת 2009 לא פנה לבית הדין לערער על החלטות הנתבע. בטענתו לפיה הנתבע לא הוכיח שליחת ההודעות כדין, כי ההודעות לא נמסרו לו, וכי לא היה מודע להחלטות הנתבע , נוכח החזקות והעובדות לעיל יש משום היתממות חסרת תום לב. בפרט נוכח העובדה שגם מול בית הדין חדל בהתנהגותו. לפיכך, תביעותיו של התובע נדחות מחמת התיישנות בכל הנוגע לתקופות שקדמו ל 10/9/98, 29/4/01 , 3/12/02, 28/1/05, 9/1/07, 11/1/07, 19/5/09. למען הסר ספק תביעתו תעמוד בעינה אך ורק ביחס להחלטת הנתבע מיום 13/9/10. נוכח קבלת טענת ההתיישנות על מרבית התקופה אולם היוותרותה של התביעה מיום 13/9/10 שאלת ההוצאות תידון בסוף ההליך כולו.פסק דין הצהרתי