תביעה לקבלת פיצויי פיטורים וזכויות נוספות עקב עבודתו אצל הנתבעת רקע הנתבעת הינה חברה עוסקת בייצור בלוקים והתובע עבד אצלה בייצור הבלוקים ובסידורם על משטחים במשך שתי תקופות: הראשונה - מינואר 2005 ועד נובמבר 2006; והשנייה - מאוקטובר 2007 ועד לאוגוסט 2010. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום עבודתו של התובע בשנת 2008, ולאירוע שהתרחש במקום העבודה ביום 17.8.08. לשיטתו של התובע, באותו יום הוא פוטר מהנתבעת, ואילו, לטענת הנתבעת, באותו נטש התובע את מקום העבודה ומאז לא שב. בכתב התביעה טען התובע כי מלבד זכאותו לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, הוא זכאי להפרשי שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, תשלום חלף דמי כלכלה וחלף קצובת ביגוד והנעלה. במהלך דיון קדם המשפט חזר בו התובע מטענתו להפרשי שכר עבודה ולחלף דמי ביגוד וכלכלה. בפניי העידו התובע ושני מנהלי נתבעת: מר רסמי סרסור (להלן- "רסמי)" ומר ג'אד סרסור (להלן- "ג'אד"). דיון והכרעה נסיבות סיום העבודה בכתב התביעה טען התובע כי ביום 17.8.10 מנהלו מר ג'אד סרסור הודיע לו כי הוא מפוטר לאלתר וללא שימוע ואף ללא כל הסבר מתקבל על הדעת. התובע הדגיש כי הודעה זו הייתה הפתעה גמורה עבורו ועד לאותו מועד לא נרמז לו על כוונה לפטרו. לאחר מכן נשלח לתובע מכתב בו נאמר לתובע כי הוא נעדר מעבודתו זמן רב והדבר גורם לנתבעת להפסדים. התובע ציין כי המכתב נשלח ביום 20.8.13 ונשא את התאריך 18.8.13. עוד ציין התובע, כי המכתב נכתב בעברית על אף שהנתבעת ידעה כי התובע אינו קורא עברית. הנתבעת העלתה גרסה שונה להשתלשלות האירועים. לדבריה, ביום 17.8.10 פרץ ויכוח בין התובע לבין ג'אד, ובמהלכו התובע עזב את מקום העבודה ולא שב. הנתבעת הדגישה כי בשום שלב לא נאמר לתובע כי הוא מפוטר. בכתב התביעה כאמור לא הוזכר כל סכסוך או ויכוח שהתפרץ בין התובע למר ג'אד, ובתצהירו מסר התובע גרסה מורחבת ושונה למהלך הפיטורים. התובע הוסיף כי עוד לפני 17.8.10, היום בו פוטר, "החליטו בנתבעת לשנות את העבודה שלי ולעשות אותה יותר קשה". את השינוי הסביר התובע: "הם רצו שנעשה את אותה עבודה פחות אנשים". התובע מסר כי השינויים בעבודתו גרמו לו קשיים "אני לא רציתי כי זה היה קשה מאוד... ניסיתי לדבר עם המנהלים בנתבעת, האחים סרסור ולהגיד להם שזה קשה מידי ואף אחד לא יכול לעבוד הרבה זמן כמו שהם רוצים" לאחר מכן מסר התובע "ביום 17.8.10 המנהל שלי, מר ג'אד הודיע לו כי הינו מפוטר לאלתר בגלל שאני מתלונן על הקושי בעבודה יותר מידי" בעדותו נחקר התובע על אודות האירוע שהתרחש ביום 17.8.10 ומסר: "היינו בעבודה, זה היה בין 10:00 ל- 11:00, יש בקשה של משטחים קטנים, אנחנו 3 פועלים, לא רוצה לחלק את העבודה לשלושתנו כי העבודה קשה, הוא רצה שאני אעשה את זה לבד. אמרתי לו אם אני אעשה לבד, זו עבודה קשה, הוא אמר- אל תעבוד, התחיל לצעוק עלי הוא אמר לכל הפועלים לא לעבוד, קרא לכל הפועלים לחדר ההלבשה. אחד הפועלים שאנחנו עובדים ביחד בא, החליף את הבגדים והלך. הוא התחיל לצעוק עלי (מצביע לכיוונו של סרסור ג'אד), אז אמרתי לו לא לצעוק עלי, תדבר לאט לאט. כשהוא ראה שהוא החליף את הבגדים והלך הוא התעצבן, התחיל לקלל אותי ולדבר דברים לא יפים, ואמר לי ללכת הביתה, אמר לי- לא רוצה אותך, לא רוצה לראות אותך גם במחסום, בכלל לא רוצה לראות אותך. היה בינינו 2 מ' ואם הייתי מדבר אז הוא התחיל להכות אותי אפילו מילה אחת. היה פועל קרוב אלינו, ששמע את הדברים, שם הפועל מוחמד מוסא שהא מבידיה, שנהג על המלגזה קרוב אלינו, הוא שמע את כל הקללות שג'אד אמר." מר ג'אד מסר בעדותו גרסה שונה להתרחשות ביום 17.8.10: "הרכבתי את התבנית הבאתי את הפועלים של היומית ופתאום אחד הפועלים קפץ ואמר: "מה פתאום שהאדם האחד הזה ייקח את המשטחים לעצמו", אמרתי לו שיש חלוקה ביניכם וצריך להספיק בין הקרשים למכונה והעבודה. התובע אחרי תקופה של שעה, שעה וחצי זרק את הכפפות והעיף אותם ושאלתי למה הוא עושה את זה. בא אלי הפועל ואמר שהתובע רוצה את כל המשטחים והוא רוצה 5 ₪ למשטח. אני לא הסכמתי ואמרתי שהחלוקה תהיה שווה בין הפועלים. התובע התחיל להשתולל תפס את הרגלים והלך" בעניין הטענה לפיטורים, הכלל הוא כי עובד הטוען כי פוטר על ידי מעסיקו עליו מוטלת ההוכחה את טענתו. לאחר שעיינתי בטענות ובעדויות, נחה דעתי כי לא עלה בידו של התובע להרים את הנטל ולשכנע כי הנתבעת פיטרה אותו, וזאת מהטעמים שלהלן: גרסתו של התובע, באשר לנסיבות סיום עבודתו, לא הייתה קוהרנטית ואחידה. בכתב התביעה טען התובע כי פוטר ביום 17.8.10 "לאלתר ללא שימוע ואף ללא כל הסבר המתקבל על הדעת". בתצהירו מסר התובע כי "מר ג'אד הודיע לו כי הינו מפוטר לאלתר בגלל שאני מתלונן על הקושי בעבודה יותר מידי".דהיינו, מהתצהיר עולה כי ניתן לתובע נימוק מפורש. עניין נוסף, שנזכר לראשונה בתצהיר, הוא השינוי באופן סדרי העבודה שנעשה בנתבעת. התובע מסר בתצהיר לראשונה כי קודם לפיטוריו, ערכה הנתבעת שינוים בסדרי העבודה, שהקשו עליו ושגרמו לו להתלונן בפני מנהליו, דבר שהוביל לפיטוריו. השינוי בסדרי העבודה כלל לא נזכר בכתב התביעה. לאור העובדה כי התובע טוען כי שינוי סדרי העבודה הוא זה שהוביל לפיטוריו, מן הראוי היה שיופיע בכתב התביעה. אם לא די בשתי גרסאות אלו, בעדותו מסר התובע, לראשונה, פרטים אודות הוויכוח שפרץ בינו לבין מר ג'אד. הגם שעניין הוויכוח נזכר במפורש בכתב ההגנה. עד לחקירתו הנגדית, לא טרח התובע לציין זאת. נמצאנו למדים כי בכתב התביעה, בתצהיר ובעדות בפנינו, אין לתובע גרסה אחת להשתלשלות האירועים שהובילו לפיטוריו: לפי כתב התביעה, התובע פוטר ללא כל הסבר ונימוק; לפי התצהיר, התובע פוטר בגלל שינויים בסדרי העבודה, שהובילו לחיכוך עם מנהליו; ובהתאם לעדותו בפנינו, ביום 17.8.10 פרץ ויכוח בינו לבין מר ג'אד, שהוביל לפיטוריו. עוד יצויין, כי בסיכומיו טען התובע, לראשונה, כי בשל השינוי בסדרי העבודה הוא זכאי להיחשב כמתפטר בדין מפוטר. טיעון שכלל לא עלה קודם לכן. טענותיו של התובע ושינויי הגרסה יצרו מסכת עובדתית מבולבלת שקשה ליישבה לכדי גרסה סדורה אחת להשתלשלות האירועים, דבר שפגע באמינותו. כאשר נשאל התובע בחקירתו איך עדותו מתיישבת עם הגרסה שמסר בתצהיר השיב התובע, ביחס לגרסתו בתצהיר: "את זה אני לא אמרתי" וכן "לא ככה אני הסברתי את המקרה שהיה לי לעוד של, כמו שהסברתי עכשיו ככה היה". אלא שהסבר זה סותר את העדות שמסר דקות לפני כן. בפתח עדותו מסר התובע ביחס לתצהירו "העו"ד קרא לי את זה, הוא תרגם לי את זה והסביר לי את זה", אם עורך הדין, שמע את גרסתו של התובע כתב הקריא והסביר אותה לתובע ולאחר מכן התובע חתם על התצהיר, הכיצד ניתן לטעון כי 'את זה לא אני אמרתי' וכי 'לא ככה אני הסברתי לעורך הדין'. הסתירות בעדותו של התובע, כמו גם התרשמותי מדבריו הביאוני למסקנה כי לא עלה בדיו של התובע ראיה לבסס את טענתו, ועל כן תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים - נידחת. משנדחתה תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים, הרי שתביעתו לדמי הודעה מוקדמת נידחת אף היא. דמי נסיעה התובע טען, כי לפי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, הוא זכאי לדמי נסיעה בסך כולל של 10,152 ₪. בכתב התביעה טען התובע כי הגיע לעבודתו מידי יום בתחבורה ציבורית, שעלותה השתנתה והייתה בין 11.8 ₪ בתקופת עבודתו הראשונה ועד לסך של 14.3 ₪, בכל יום עבודה. הנתבעת הכחישה את חבותה וטענה כי התובע הגיעה לעבודתו בהסעה מאורגנת. בתצהירו שינה התובע מגרסתו ומסר כי אכן הנתבעת הייתה אוספת אותו ממעבר קלקיליה ומחזירה אותו בסוף יום העבודה לכפר אזוויה, אלא שעל מנת להגיעה לתחנות הללו מסר התובע נדרש לנסוע במונית שירות שעלותה 10 ₪ מביתו למעבר ו-5 ₪ מכפר אזוויה לביתו. בחקירתו מסר התובע גרסה מעט שונה, התובע העיד כי: "אני משיב שעולה לי 20 ₪ ליום הלוך וחזור מביתי בבידיה לקלקיליה ומקלקיליה לבידה. כל כיוון 10 ₪". בהמשך נשאל התובע על הסתירה בין תצהירו לעדותו: "ש. מפנה לסעיף 9 לתצהירך, שם אמרת שעולה לך הלוך חזור מבית למחסום וחזרה ועכשיו אתה אומר 20 ₪? ת. אני אומר שזה עלה לי 20 ₪" לפי צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה "כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל שבו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו". עוד קובע הצו, כי "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של כמה נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה." ודוק. הצו קובע במפורש כי "החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו". נטל ההוכחה לעניין דמי הנסיעה רובץ לפתחו של התובע. על התובע להוכיח כי הוא נזקק לתחבורה ציבורית ומה עלות הנסיעה. בעניינו התובע לא הציג כל ראיה לעצם השימוש בתחבורה הציבורית ולמחירים השונים שנטענו על ידו. התובע מסר בעניין הנסיעות גרסאות שנות בנוגע לשימוש בתחבורה הציבורית והן בנוגע לעלותה, ודי בכך על מנת לדחות את תביעה. לאור האמור תביעתו של התובע ברכיב זה נידחת. פדיון ימי חופשה לפני חישוב ימי החופשה להם זכאי התובע, יש להקדים כי התובע עבד בשתי תקופות עבודה נפרדות. הראשונה - מינואר 2005 ועד נובמבר 2006 (להלן- "התקופה הראשונה"); והשנייה - מאוקטובר 2007 ועד לאוגוסט 2010 (להלן- "התקופה השנייה"). בעניין התקופה הראשונה, הגם כי הצדדים חלקו האם התובע פוטר או עזב את עבודתו, אין כל מחלוקת כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו. לעניין התקופה הראשונה, סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, קובע התיישנות של 3 שנים לזכות זו. משעה שיחסי העבודה הסתיימו בשנת 2006 וכתב התביעה הוגש בשנת 2010 הרי זכותו של התובע לפדיון דמי חופשה התיישנה. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו ימי חופשה, ולכן הוא זכאי לסך של 4,492 ₪, לפי חישוב של זכאות ל-25.08 ימי חופשה. בתצהירו מסר התובע "הנתבעת אף פעם לא נתנה לי תמורה מעבר למשכורת. לא שילמה לי על ימים שבהם לא עבדתי. לא על נסיעות או על הבראה, רק מה שהיה בתלוש שלמה לי". הנתבעת הכחישה חבותה וטענה כי שילמה לתובע את מלוא זכויותיו. מר רסמי מסר בעדותו כי לא ערך פנקס חופשות מכיוון שהחופשות משולמות דרך מדור התשלומים של המת"ש. מר רסמי מסר בחקירתו "אני מעביר דיווח למדור תשלומים והם מנהלים את זה". במהלך עדותו של התובע הציגה ב"כ הנתבעת מסמך ריכוז תשלומים סוציאליים, מיום 22.8.10 (סומן נ/1, להלן- ריכוז התשלומים) ובו פירוט תשלומים שנתקבלו לטובות של התובע במדור תשלומים של משרד התמ"ת. התובע נשאל בעניין המסמך "כשאני מפנה לסכומים שרשומים במסמך ושואל אם הסכומים מוכרים לך?" התובע השיב "מה שמופיע במסמך שהצגת בפני זה חופש בתשלום שאני קיבלתי כל שנה". מעדות זו עולה כי התובע לא הכחיש את קבלת הסכומים הנקובים במסמך, אלא טען כי הם שולמו עבור ימי חופשה. באשר לאופן חישוב הזכאות לפדיון ימי חופשה, טען התובע כי יש לחשב את זכויותיו בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות. הנתבע הכחיש את טענה זו במסגרת כתב ההגנה, ובעדותו הסביר מר רסמי כי הנתבעת עסקה בייצור בלוקים ולא בבנייה. מר רסמי העיד "אני פעלתי לפי הנחיות ההסתדרות. אנו מייצרים בלוקים במפעל שלנו ולשאלתך זה שייך לתחום התעשייה לא לענף הבנייה . תחולתו של צו הרחבה על מעביד היא שאלה שבעובדה ונטל ההוכחה בדבר תחולתו של צו ההרחבה הוא על הטוען לכך. על פי ההלכה הפסוקה, המבחן לעניין תחולת צו ההרחבה הוא 'מהו עיקר עיסוקו של המעביד'. לצורך בחינת שאלת סיווגם של מקצועות העבודה השונים נוהג בית הדין להסתייע בסיווג האחיד של מקצועות הכלכלה שמפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. באשר לעיסוקה של הנתבעת, אין כל מחלוקת כי הנתבעת עסקה בייצור בלוקים. התובע עצמו תאר בכתב התביעה את כך: "הנתבעת הינה חברה פרטית הרשומה בישראל עסק ליצור בלוקים", סעיף זה לא הוכחש ע"י הנתבעת. גם מתיאור של מהאירוע שהתרחש ביום 17.8.10 בעדויותיהם של התובע ומר ג'אד עלה בבירור, כי עבודתו של התובע הייתה בהטענת משטחים בבלוקים בהתאם להזמנות שנתקבלו מלקוחות של הנתבעת. מלבד טענתו של התובע לא נמצאה כל ראיה לכך שהנתבעת או התובע עסקו בבניה או בעבודות ציבוריות. עיון בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה מראה שייצור בלוקים שייך לתחום הכללי של תעשייה (כרייה וחרושת)- קטגוריה B בסווג, ומקוטלג תחת ענף 26 'תעשיית מוצרים מינרליים אל-מתכתיים', ולא תחת קטגוריה ענף הבנייה (45). גם אם התוצרת של הנתבעת משמשת בסופו של יום לבניה והינה הכרחית לענף הבניה אין בכך לסווג את הנתבעת כעוסקת בבניה. סיווג 'מפעל' נעשה על-פי מהות עיסוקו ולא על פי הענף לו הוא נותן שירותים. כללם של דברים, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת עוסקת בבנייה או בעבודות ציבור. כפי שהוזכר, לעיל מר רסמי טען בעדותו כי על הנתבעת חל צו ההרחבה "בענף התעשיה", בסיכומיו התובע לא התייחס לטענה זו. בצו ההרחבה בענף המלאכה והתעשייה הזעירה (להלן- צו ההרחבה בענף המלאכה). נקבע כי הוא יחול על כל העובדים והמעבידים בישראל המעסיקים לא יותר מ-20 עובדים בענפי המלכה והתעשייה. כפי שנכתב לעיל, תחום ייצור הבלוקים קיים בסיווג אחיד של ענפי הכללה והוא מסווג בקטגוריית תעשייה. הצדדים לא התייחסו בעדותם ובכתבי טענותיהם במפורש למספר העובדים בנתבעת, אך הרושם מקריאת עדויותיהם של הצדדים הוא כי הנתבעת הינה עסק זעיר שלא העסיק יותר מ-20 עובדים. אשר על כן, אני קובע כי צו ההרחבה בענף המלאכה חל על התובע. בהתאם לצו ההרחבה בענף המלאכה עובד זכאי בשנתו הראשונה והשנייה ל-12 ימי חופשה, ובשנתו השלישית ל-13 ימי חופשה. דהיינו מי שעבד 34 חודשים, כפי שעבד התובע זכאי ל-34.8 ימי חופשה. אלא שהתובע לא עבד במשרה מלאה, עיון בריכוז נתונים חודשיים של התובע, שצורפו כנספח ב' לכתב התביעה, מעלה כי התובע עבד בממוצע 18.28 ימי עבודה בחודש בתקופת עבודתו השנייה, היינו 76% אחוז משרה (18.28/24), ועל כן הוא זכאי ל 26.5 ימי חופשה. בתלוש השכר שצרף התובע לכתב התביעה נרשם כי שולם לתובע שכר לפי ערך של 154 ₪ ליום עבודה. אשר על כן התובע זכאי היה לקבל מהנתבעת 4,081 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את התשלומים שפורטו במסמך ריכוז התשלומים, ועומדים על סך 3,160 ₪ (1,257 בשנת 2010, 1,184 בשנת 2009 ו-718 בשנת 2008) ושהועברו לתובע ע"י המת"ש. לאור האמור, בגין פדיון ימי חופשה, אני פוסק לתובע סך של 921 ₪. דמי הבראה לעניין ימי ההבראה טען התובע כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות הוא זכאי לסך של 5,460 ₪. התובע טען כי ערכו של יום הבראה לפי הצו האמור עומד נכון להיום ע"ס 395 ₪ וכי התובע זכי ל-8 ימי הבראה בגין כל אחת משנות עבודתו. בחישוב של היקף משרה של 86% זכאי תובע ל-5,460 ימי הבראה. בתצהירו מסר התובע "הנתבעת אף פעם לא נתנה לי תמורה מעבר למשכורת. לא שילמה לי על ימים שבהם לא עבדתי. לא על נסיעות או על הבראה, רק מה שהיה בתלוש שלמה לי". בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את חבותה. בעדותו מסר מר רסמי כי לא שילם לתובע דמי הבראה מכיוון שהתובע גרם לו נזקים. יאמר כבר עתה כי מכיוון שהנתבעת לא הוכיחה כי התובע גרם לה נזק כשלהו טענה זו נידחת על הסף. צו ההרחבה בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה, כמו צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, קובע כי עובד זכאי בשנתו הראשונה לעבודה ל-5 ימי הבראה ו-6 ימים בשנת עבודתו השנייה והשלישית. בהתאם לסעיף 7(א) לצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד, התובע רשאי לקבל דמי הבראה עבור שנתיים בלבד מהיום בו הסתיימו יחסי העבודה. בהתאם לוותק של התובע של התובע במועד פיטוריו (שנתיים ועשר חודשים) התובע זכאי ל-11.8 ימי הבראה. בחישוב היקף משרתו של התובע (76%) תעמוד זכותו של התובע על 8.9 ימי הבראה. ערכו של יום הבראה בסיום עבודתו של התובע עמד ע"ס 351 ₪. ולכן התובע זכאי 3,123 ₪. פרט לריכוז התשלומים הסוציאליים, שהופחת מפדיון ימי החופשה, לא הציגה הנתבעת כל ראיה ששולמו לתובע דמי הבראה. אשר על כן, אני קובע כי התובע זכאי לדמי הבראה בסך 3,123 ₪. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 921 ₪ בגין פדיון ימי חופשה. וסך של 3,123₪ בגין ימי הבראה. הסכומים דלעיל יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת כתב התביעה ועד לתשלומם בפועל. בשים לב לעובדה, כ מרבית רכיבי התביעה נידחו, אני פוסק לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 750 ₪. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים