נדחתה תביעת התובע לגמלת הבטחת הכנסה בשל הכנסה שוללת רקע עובדתי התובע, יליד 1948 אב לילדים בגירים, ביניהם חפיז סעיד, לואי סעיד ובאסל סעיד. באסל סעיד, יליד 3/1988, הינו צעיר בניו של התובע. עד לשנת 2002 הייתה לתובע חנות לממכר משקאות. בחודש 5/05 מכר התובע נכס פרטי שלו באל-עיזרייה (להלן: "הנכס") תמורת 125,000 דינרים ירדניים, שהם שווי ערך ל-770,812 ₪. בין 5/05 ועד למלאת 18 שנים לבאסל סעיד ב-3/06, הרכב משפחתו של התובע לעניין גמלת הבטחת הכנסה כלל קטין אחד. התובע הגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה ביום 7.2.10. התובע פירט בתביעה את עובדת מכירת הנכס בשנת 2005 ובמסגרת בירור התביעה הוא נדרש לפרט את השימושים שעשה בכספי תמורת המכירה. ביום 14.6.10 הגיש התובע למוסד מסמך בכתב ידו בו פירט את השימושים שעשה בכספי תמורת מכירת הנכס, כדלהלן: הוצאות מחיה שוטפות: דמי שכירות - 800 ₪ (לפי 200$). ארנונה - 60 ₪. מים - 50 ₪. חשמל - 200 ₪. תחזוקה - 200 ₪. טלפון - 180 ₪. טלפונים ניידים לתובע ולאשתו - 500 ₪. אינטרנט - 85 ₪. סה"כ - 2,075 ₪ לחודש. הוצאות מחיה נוספות: אוכל, שתייה וגז - 3,000 ₪. ביגוד - 500 ₪. מתנות לאירועים - 400 ₪. פנאי - 400 ₪. סה"כ - 4,300 ₪ לחודש. הוצאות חד פעמיות: טיול ללבנון - 11,200 ₪. טיול למצרים - 6,000 ₪. טיול לירדן - 4,000 ₪. סה"כ - 21,200 ₪. שיפוצים בבית - 60,000 ₪. סילוק חובות - 15,400 ₪. מכשירי חשמל - 25,000 ₪. עזרה לילדים - לחפיז - 50,000 ₪. ללואי - 20,000 ₪. לבאסל - 20,000 ₪. ביום 20.6.10 הגיש התובע לפקיד התביעות תצהיר בו נאמר: השם למעלה הוא שמי והחתימה היא חתימתי. הנני מצהיר כי אין לי כל נכסים כלשהם, לא בתחומי מדינת ישראל ולא מחוץ לתחומיה. הנני מצהיר כי לפני כ-5 שנים אני מכרתי את הנכס שהיה בבעלותי בעיזריה. הנני מצהיר כי הסכום שקיבלתי מתמורת הנכס הנ"ל אני השתמשתי לסלק כמה חובות שהייתי חייב בהן, בנוסף אני עזרתי לילדים שלי לסלק החובות שלהם, גם שלמתי חלק כבד מהוצאות החתונה של הבן שלי באסל, והכל כמפורט בתצהיר שלי שמסרתי למוסד לביטוח לאומי. הנני מצהיר כי אני שילמתי את הסכומים הנ"ל מבלי לקבל כל קבלות או אישורי תשלום כלשהם, שהסכומים (שולמו) לילדים שלי, ולאנשים פרטיים, ולבעלי עסקים פרטיים, ולא הייתי מעוניין לקבל קבלות (מהם) בזמנו, ובאם קיבלתי כל קבלות אני אבדתי אותם הואיל ועבר זמן ארוך. הנני מצהיר כי אין ברשותי כל מסמכים מוכחים, מלבד (אלה) המסמכים והתצהיר ששלחתי. יש לציין כי אני מובטל מלפני זמן ארוך, ולא היה לי כל מקור להכנסה, מלבד.. הסכום שקיבלתי ממכירת הנכס". תביעת התובע נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 20.7.10, מאחר שיוחסה לו הכנסה בסך 3,215 ₪, סכום העולה על סך הגמלה לה היה זכאי (2,991 ₪). יצוין כי התביעה נדחתה גם בשל אי שיתוף פעולה לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, ואולם במהלך ההליך הודיע הנתבע ששוב אינו עומד על דחיית תביעת התובע בשל אי שיתוף פעולה. מתעודת עובדת ציבור שהגיש הנתבע עולה כי בחישוב הסכום שיוחס לתובע הסתמך פקיד התביעות על הנחיות פנימיות שקובצו ב"תדריך הבטחת הכנסה", הקובעות: "טוען התובע שהתקיים מכספים שקיבל, כולם או חלקם, בתקופה שבה לא קיבל גימלת הבטחת הכנסה או גימלה אחרת - ניתן להתחשב בכך, אם לא היו לו הכנסות לקיום או שהיו לו הכנסות שלא הספיקו למחייתו. מאחר ש"הסכום הקובע" מהווה תקרה להכנסה מינימלית לקיום יש לערוך את החישוב הבא: לא הייתה לתובע הכנסה אחרת להוציא את הסכום החד-פעמי, יופחת מהסכום החד פעמי הסכום הקובע לפי הרכב היחידה בעבור כל חודש שלא הייתה לו הכנסה. יתרת הסכום החד פעמי, אם נשארה, תובא בחישוב הכנסותיו". אין מחלוקת כי מאז מכירת הנכס ב-5/05, לא היו לתובע הכנסות, למעט כספי התמורה ממכירת הנכס. "הסכום הקובע" לחודש 5/05 שהובא בחשבון על ידי הנתבע היה 4,368 ₪. לפיכך ניכה הנתבע סך 240,240 ₪ (4,368 * 55) מסך 770,812 ₪ וייחס לתובע סכום של 530,573 ₪. לאחר הפחתת סכומים שאינם מובאים בחשבון לפי סעיף 9(ג) לחוק (השכר הממוצע במשק כפול שש), יוחס לתובע סך 482,483 ונגזרה ממנה הכנסה רעיונית חודשים בסך 3,215 ₪ (על פי הנוסחה הקבועה בתקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה). בחישוב נוסף שהוצג בתעודת עובדת ציבור משלימה עמד הניכוי בגין ההוצאות השוטפות, בהתחשב בקטינותו של באסל עד לחודש 3/06 ובהתאם לסכומים הקובעים הרלוונטיים לכל תקופה, על סכום מעט נמוך יותר - 234,736 ₪, ועל פי חישוב זה היה צריך לייחס לתובע, בהתחשב בסכום שאינו מובא בחשבון, סך 487,986 ₪, סכום העולה על הסכום שחושב בעת שנדחתה תביעת התובע. אין חולק כי התקופה הרלוונטית לתביעה זו בה התקיימה עילת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה היא בין 1/10 ל-8/10. המחלוקת הצדדים חלוקים בשאלת גובה ההכנסה הרעיונית שיש לייחס לתובע בגין כספי תמורת מכירת הנכס. התובע בסיכומיו טוען שהסכום שניתן היה לייחס לתובע אינו עולה על 1,072 ₪ ואילו הנתבע טוען כי סכום ההכנסה הרעיונית שניתן לייחס לתובע עולה על סכום הגמלה לה היה זכאי (בסך 2,991 ש"ח). עדי התובע התובע חזר בתצהיר עדותו הראשית על האמור בתצהיר שהוגש לנתבע במסגרת בירור תביעתו בעניין השימושים שעשה בכספי תמורת מכירת הנכס. כמו כן, הביא התובע לעדות את שלושת בניו שלהם העביר כספים. התובע ובנו חפיז העידו כי התובע העביר לחפיז סך 50,000 ₪ כדי לסייע לחפיז, שהיה בהליכי שיקום וגמילה מסמים, להתחיל עסק של חנות לממכר חומרי בניין. התובע ובנו לואי העידו כי התובע העביר ללואי סך 20,000 ₪ כדי לסייע ללואי לפתוח קיוסק. התובע ובנו באסל העידו על הסיוע בסך 20,000 ₪ שהתובע תרם להוצאות החתונה של באסל. טענות התובע התובע טוען כי יש לקבל את עדותו לפיה שמר את כספי תמורת מכירת הנכס בכספת בביתו, ולפיה הוצאותיו החודשיות מאז 5/05, מועד מכירת הנכס, ועד ל-1/10, היו בסך 6,375 ₪ (2,075 ₪ + 4,300 ₪). מכאן שב-55 החודשים שחלפו בתקופה זו, התובע צרך סך 350,625 ₪. כן טוען התובע כי יש לקבל את עדותו בעניין הוצאותיו החד פעמיות (נסיעות לחו"ל שנתמכו בחותמות בדרכונו וסיוע לילדיו כפי שהעידו גם ילדיו) ועל כן בנוסף לסך 350,625 ₪ הנ"ל הוא צרך סך 211,600 ₪. לפיכך, בחודש 1/10 נותר בידי התובע מכספי תמורת מכירת הנכס סך 208,587 ₪, ובניכוי הסכום שאינו מובא בחשבון לפי סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה בסך 47,850 ₪, הסכום שניתן לייחס לו הינו בסך 160,737 ₪ בלבד, ממנו ניתן לגזור הכנסה רעיונית בסך 1,072 ₪ בלבד. לעניין זה טוען התובע כי מדיניותו של הנתבע שלא להכיר בהוצאות שוטפות העולות על "הסכום הקובע", אינה כדין. לטענת התובע, משמעות "הסכום הקובע" לפי החוק אינה תואמת את תאורו ב"תדריך הבטחת הכנסה". לעניין זה טוען התובע כי לפי סעיף 7 לחוק, ובעקבות תיקון מס. 18 לחוק שתחולתו מ-1.1.03, הסכום הקובע מהווה תקרה לתשלום הגמלה בשים לב להכנסות ברוטו, ללא דיסריגרד לפי סעיף 12 לחוק בעניין זכאים שמלאו להם 55 וטרם הגיעו לגיל הפרישה. בכך נועד הסכום הקובע ליצור תמריץ שלילי מלתבוע גמלת הבטחת הכנסה לזכאים בגילאים אלה, כאשר סכומן הנומינלי הכולל של הכנסותיהם מגיע עד לסכום הקובע. לטענת התובע, אין כל ראיה בהצעת החוק לתיקון מס. 18 שהטעמים לתמרץ את האוכלוסיה בגילאים מעל גיל 55 ועד גיל הפרישה שלא לתבוע את הגמלה אם הכנסותיה מגיעות עד לסכום הקובע, אכן נובעים מהערכת המחוקק שהסכום הקובע מבטא את ההכנסה המינימאלית הנדרשת לקיום בכבוד. לטענת התובע, שיקולי קביעת "הסכום הקובע" היו תקציביים בלבד, על רקע המשבר הכלכלי ששרר בעת חקיקת תיקון מס. 18 לחוק. מה גם, שעל פי עמדת המדינה כפי שהוגשה לבית המשפט העליון בבג"צ 366/03 עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ. שר האוצר ואח', פ"ד ס (3) 464, "הסכום קובע" ממילא אינו מתיימר לכסות את צרכי הקיום בכבוד, ויש לבחנם בשילוב מכלול הסיוע המדינתי לאוכלוסייה הנזקקת. לפיכך טוען התובע כי המדיניות שביסוד "תדריך הבטחת הכנסה", על פיה יש להכיר בהפחתת "הסכום הקובע" בלבד ולא מעבר לכך, אינה כדין. התובע מוסיף וטוען כי ההוצאות עליהן הצהיר הן סבירות ולא חרגו מן הממוצע למשק בית בחמישון התחתון של האוכלוסיה, עמו התובע נמנה. עמדת הנתבע הנתבע טוען כי תשלום גמלת הבטחת הכנסה לתובע אינו מתיישב עם מטרת הגמלה כפי שהותוותה בחוק ובפסיקה, שהיא להעניק גמלה למי שאין לו הכנסה ואין לו יכולת להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו. בהתאם, המחוקק יוצא מתוך הנחה כי בעל רכוש אינו זקוק לקצבה צנועה על מנת לשמור על רמת קיום מינימלי. הנתבע טוען כי לא נפל כל דופי בהחלטת הנתבע ובהסתמכותו על נהלים פנימיים שגיבש ב"תדריך הבטחת הכנסה". לעניין זה טוען הנתבע כי "הסכום הקובע" מהווה תקרה להכנסה מינימאלית לקיום בכבוד, אשר על פי קביעת סעיף 7(ב) לחוק, הכנסות בשיעור העולה עליו שוללות זכאות לגמלה. בנסיבות אלה, אין כל חוסר סבירות בהנחה שאדם בעל נכס אך נעדר הכנסות שוטפות "אוכל" את הנכס בשיעור של הסכום הקובע, ולא מעבר לזה, שכן לא ייתכן כי אדם יעביר את כספיו לבני משפחתו ויחזור לקופה הציבורית בבקשת תמיכה. מכל מקום, התובע לא הוכיח את טענותיו בעניין הוצאות חודשיות שוטפות, במיוחד אלה שניתן בנקל להוכיח בקבלות. דווקא משום שהתובע טוען להוצאות בדרך של אמדן, ראוי הדבר כי הנתבע יבסס החלטתו על נהלים ברורים המבנים את שיקול הדעת במקרים כאלה. דיון והכרעה אנו סבורים כי כדין נדחתה תביעת התובע לגמלת הבטחת הכנסה וכי דין תובענה זו להידחות. להלן נימוקינו. אין חולק שכספי תמורת המכירה של הנכס של התובע באל-עיזריה הם "נכס" לעניין סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הערכת יתרת סכומי המכירה שנותרו בידי התובע בחודש 1/10, בשים לב לטענות התובע בדבר שיעורי הצריכה השוטפת שלו והוצאותיו החד פעמיות, ובשים לב להיעדר כל אסמכתאות לתמיכה בטענות התובע בעניין סכומי ההוצאות. תקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה קובעת שיראו כהכנסה חודשית מנכס סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. תקנה 10(ב) לתקנות מסדירה את אופן הערכת "נכס", וכך היא קובעת: "שווי הנכס לעניין תקנת-משנה (א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, ובמטלטין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי". כספי תמורת מכירת הנכס של התובע הם "מטלטלין", ובהתאם לתקנה 10(ב) לתקנות הבטחת הכנסה, הערכת שווי הכספים תיקבע על פי הצהרת התובע הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי. מטרת תקנה 10(ב), כפי שעולה מהוראותיה הן לעניין מקרקעין והן לעניין מיטלטלין, היא עיגון הערכת שווי של נכסים לעניין חישוב ההכנסה הרעיונית שניתן להפיק מהם, בראיות. בהתאם לתקנה 10(ב), אין המוסד חייב לקבל הצהרה של תובע באשר לערכו של נכס מיטלטלין שבידו, אם הצהרה זו אינה נתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי. יישום הוראת תקנה 10(ב) לעניין תביעת התובע מוביל לכך שאין לקבל את טענות התובע לפיהן על המוסד לאשר את הפחתת סכומי התמורה של הנכס על פי הוצאות חודשיות בסך 6,375 ₪, שכן סכום זה מבוסס על הצהרת התובע בלבד ואינו נתמך בראיות כלשהן (לרבות כאלה שמקובל לשמור ומכל מקום ניתנות להשגה יחסית בנקל). הוא הדין באשר לסכומים החד פעמיים שהתובע טוען שהוציא בעניין נסיעותיו לחו"ל, שיפוץ ביתו ויתר ההוצאות החד פעמיות. לא למותר להוסיף כי לגבי חלק מן ההעברות הנטענות לבניו, הוצהר בפני בית הדין כי הראיות לתמיכה בטענת התובע ניתנות להצגה (עדותו של לואי לפיה אצל רואה החשבון שלו ישנם מסמכים שיכולים לתמוך בגרסת התובע באשר לסכום שנדרש ללואי בפתיחת עסק הקיוסק שלו). יתר על כן, בהתאם לתקנה 11(1) לתקנות הבטחת הכנסה, הסכומים בסך כולל של 90,000 ₪ שהתובע טוען שהעביר לילדיו, נחשבים בעת הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה על ידי התובע, לנכס של התובע, מאחר שככל שהועברו לילדי התובע, הם הועברו תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגמלה (שכן מכירת הנכס בעיזרייה הייתה ב-5/05). אשר למחלוקת בעניין סבירות ההנחיות הפנימיות שב"תדריך הבטחת הכנסה", עמדתנו כעמדת הנתבע לפיה מדובר בהנחיות סבירות. ההנחיות עניינן בתובע גמלת הבטחת הכנסה שטוען כי הינו מתקיים מהכנסה חד פעמית ואינו מציג אסמכתאות להוצאותיו. אין כל חוסר סבירות בחישוב הפחת של הסכום החד פעמי, הנובע מהוצאות הקיום, בהתאם ל"סכום הקובע" לפי סעיף 7 לחוק הבטחת הכנסה, שכן מי שאין לו הכנסה ממקור זולת נכס ואינו מוכיח את טענותיו בדבר הוצאותיו, אינו יכול לצפות באופן סביר שהקופה הציבורית תישא בכלכלתו כאשר הוא מקיים אורח חיים שאינו מצטמצם למינימום הנדרש לקיום בכבוד על פי חוק הבטחת הכנסה (ובהתחשב ביתר המנגנונים שתכליתם הבטחת קיום בכבוד כאמור בבג"צ 366/03). לאור כלל האמור לעיל, החלטנו לדחות את התביעה. סוף דבר התביעה נדחית, ללא צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים. הבטחת הכנסה