ספק בדבר זהות המעביד התובע (להלן גם: "העובד") הועסק כמפעיל מכונת C.N.C אצל הנתבעות או מי מהן תקופה של 30 חודשים, שהסתיימה ביום 1.4.09. "משכורת חודשית קובעת" עמדה על סך 5,394 ₪. בתביעתו הנוכחית עותר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום הרכיבים כדלקמן: "הפרש פיצויי פיטורים". "הפרשי שכר". "פדיון חופשה" "דמי חגים". "הפרשה לפנסיה" "דמי הבראה". "פדיון דמי מחלה". זהות המעסיקה: המחלוקת העיקרית בה אנו נדרשים להכריע, נעוצה בשאלה האם כטענת התובע, יש להכיר בנתבעות כמעסיקותיו במשותף, או שמא, כטענת הנתבעות, מעסיקתו הבלעדית היתה הנתבעת 1 (להלן: "עניאל") בעוד שאת התביעה כנגד הנתבעת 2 (להלן: "מכנו דין") יש לדחות על הסף בהעדר יריבות. הנתבעות טוענות כי עניאל היא זו שמופיעה ע"ג תלושי השכר של התובע, ואין כל חשיבות לשאלה מהיכן מועברים כספים בפועל. "הקביעה השיפוטית בדבר זהות המעסיק - בדומה לקביעה השיפוטית בדבר מיהו "עובד" - תיעשה בהתבסס על בחינה מהותית של כלל מאפייני ההתקשרות, וללא תלות בהגדרות שנקבעו על ידי הצדדים עצמם. הבחינה המהותית נועדה לאתר מיהו הגורם האמיתי אשר מקיים מול המועסק מערכת יחסי עבודה, על כלל תכליותיה שאינן מתמצות בתשלום שכר... עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי אין עוד חזקה כלשהי או נקודת מוצא בנוגע לזהות המעסיק במערכת יחסי עבודה משולשים, ועל בית הדין לבצע בחינה מהותית של כלל מאפייני ההתקשרות בכל מקרה ומקרה " (ע"ע 6818-10-10, המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו משה דהן, ניתן ביום 24/4/2012, והאסמכתאות שם). המבחנים לצורך הקביעה מיהו מעסיקו של העובד בתחרות בין מספר מעבידים אפשריים, נדונו עוד בפרשת רות (דב"ע נב3-142/ חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535) ובפרשת גפן (דב"ע נא/82-3 אריה אולברג נ' בית הגפן ואח', דב"ע כג 255). מבחנים אלו משמשים כלי עזר לצורך הקביעה מיהו המעסיק האמיתי של התובע. כך, ובין היתר, יש לבחון כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, מי קיבל את התובע לעבודה, מי קבע את תנאי העסקתו ושיבץ אותו לעבודה, על מי חובת תשלום השכר, בפני מי היה העובד חייב להתפטר וכו'. בנוסף נקבע, כי סימני ההיכר לזיהוי המעביד לא תמיד יהיו נחרצים, בלעדיים, או הכרחיים ולעיתים ניתן לגלות בהם פנים לכאן ולכאן. רק בהצטברם כולם או בחלקם - הם יטו את הכף לעבר המעביד הנכון, הנושא בחובות המוטלות עליו כלפי העובד. עם זאת, בבוא בית הדין להכריע בשאלת זהות המעביד הוא משווה לנגד עיניו אף את עקרונות תום הלב, אשר לאורם הוא בוחן האם במקרה מסוים ראוי ומוצדק לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף על ידי שני גורמים שונים. כך למשל, יטה ביה"ד לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף, ככל שיונחו לפניו ראיות התומכות בכך שהמעסיקים בהם מדובר לא הקפידו הקפדה יתרה על תיחום זהויותיהם הנפרדות, וככל שהוא סבור שאי ההכרה בקיומם של מעבידים במשותף תעמיד את העובד בפני שוקת שבורה, ותאפשר למי שנהנה מעבודתו, בין ישירות ובין בעקיפין, להתחמק מכל אחריות כלפי העובד (ר' דב"ע מו 3/155 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ נ' יצחק חילו, עבודה ארצי, כרך כ', 118). ומן הכלל אל הפרט: התובע הצהיר כי הועסק בפועל ע"י שתי הנתבעות, חרף העובדה כי ע"ג תלושי השכר מופיעה עניאל בלבד. אכן, עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי עניאל רשומה על גביהם כמעסיקתו של התובע. ואולם, ע"ג מכתב הפיטורים של התובע (נספח א' לתצהירו), מופיע שמה של עניאל בראש המסמך, אך מכנו דין חתומה בסיומו. כמו כן, צירף התובע לתצהירו העתק ממכתב שהוציאה מכנו דין לעובדיה בנוגע לצעדי התייעלות הנדרשים בחברה, כמו גם מכתב "הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד" (שני המכתבים צורפו שנספח א' לתצהיר העובד) שבו מופיעות שתי הנתבעות כמעסיקותיו של התובע. בבית הדין העיד העובד: "מהתחלה היו שני מפעלים באותו שטח ובהתחלה עבדתי אצל נתבעת 2 מכנו דין, ואחר המעביד האחרון שלקח את העסק בזמן האחרון זה היה עניאל הנתבעת 1. בחצי שנה האחרונה הנתבעת 1 היתה המעבידה" (עמ' 3 ש' 16-18). מטעם הנתבעות העיד מר אבי תגר, מנהל הנתבעת 2 (להלן: "מר תגר"). מר תגיר העיד כי: "אם אתה טוען שגם נתבעת 2, אנחנו ניסינו להעביר את הכל העובדים שהיו בעניאל למכנו דין. כרגע בעניאל יש רק עובד אחד שזה הבעלים. וכל שאר העובדים עברו למכנו דין.... החברה שמקבלת את ההזמנות אצלנו זו נתבעת 2, כלומר מכנו דין. הנתבעת 1 עניאל היתה אמורה לקנות את מכנו דין. (הדגשה הוספה). אני מבקש למחוק את מכנו דין כי בסופו של דבר הכסף עבר ממכנו דין ונכנס לעניאל ועניאל שילמה את המשכורת" (עמ' 6 ש' 16-25). בהינתן הראיות והעדויות שלעיל, משקיים ספק בזהות המעביד, ספק שלא התבהר כראוי באמצעות ראיות נוספות מטעם הנתבעים, אין לנו אלא לקבוע - כפי שהתרשם התובע ולאור המסמכים שהוצגו ועדותו של מר תגר - כי הנתבעות העסיקו את התובע במשותף, והכל חרף העובדה כי תלוש השכר שהונפק לעובד הוא מטעם נתבעת 1 בלבד. אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבעות חבות כלפי התובע, ביחד ולחוד, מכוח היותן מעסיקות במשותף (להלן יקראו יחד גם: "המעביד"). חלות צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה: למעשה דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חלותו של צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה על יחסי העבודה בין הצדדים (ר' סע' 66 לתצהיר מר תגר, עמ' 5 לפרוטוקול ש' 27) (להלן: "צו ההרחבה בענף המתכת"). "הפרש פיצויי פיטורים": אין חולק כי התובע פוטר ע"י הנתבעות ביום 1.4.09 וכי שולמו לו פיצויי פיטורים בסך של 11,924 ₪ (עמ' 4 ש' 11). לטענת התובע הוא זכאי להפרש פיצויי פיטורים בסך 3,385 ₪, שכן לצורך חישוב פיצויי הפיטורים היה על הנתבעות לקחת בחשבון את תעריף משמרות הצהריים והלילה של התובע (ר' סע' 62-67 לסיכומי תובע). הנתבעות טוענות כי חבות הפיצויים מסתכמת בסך 12,431 ₪, ועל כן לתובע עומדת הזכות להפרש בסך 507 ₪ בלבד (ר' סע' 26 לסיכומי הנתבעות). בהתאם לשכר הקובע של התובע, זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך כולל של 13,485 ₪ (5,394 ₪ X 2.5 שנים). אשר על כן, זכאי התובע ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 1,561 ₪ (13,485-11,924). "הפרשי שכר": התובע טוען כי על פי הוראות צו ההרחבה בענף המתכת, הוא זכאי להפרשי שכר בסך כולל של 95,104 ₪ בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעות, וזאת בשל העובדה שלא שולמו לו תוספות המשמרות הנדרשות עפ"י הצו (ר' תחשיב מפורט סע' 15-22 לתצהיר התובע). לטענת התובע, הוא היה מחויב לעבוד 12 שעות ביום ברציפות במשמרת בוקר או לילה כאשר הנתבעת חישבה את שכרו וזכויותיו לפי יום עבודה בן 8.6 שעות רגילות (והיתר שעות נוספות). לטענת התובע, חישוב זה שגוי ואינו עולה בקנה אחד עם הוראות צו ההרחבה בענף המתכת, חשמל ואלקטרוניקה, שכן עפ"י הוראות הצו היה על הנתבעת להעסיקו בשלוש משמרות (משמרת בוקר- 8 שעות, משמרת צהריים- 7.5 שעות ומשמרת לילה- 6.5 שעות). טענה נוספת של התובע היא, כי על פי הוראות צו ההרחבה, זכאי הוא עבור עבודתו במשמרת שנייה לתוספת של 22.5% לשכרו ובמשמרת לילה לתוספת של 42.5% על שכרו. לטענתו, עניין המשמרות כלל לא קיבל ביטוי בתלושי השכר של התובע. התובע תובע הפרשים המגיעים לו לטענתו מחישוב נכון של שעות עבודתו לתקופת עבודתו. כאמור, התובע עותר לתשלום הפרשי שכר עבור עבודה במשמרות, בהסתמך על הוראות צו ההרחבה בו נקבעו שלוש משמרות: משמרת יום: עבודה בתחום השעות 06:00 - 17:00. משמרת שנייה: עבודה של 7.5 שעות בתחום השעות 14:00 - 22:00. משמרת לילה: עבודה בהיקף 6.5 שעות בתחום השעות 22:00 - 06:00. על פי הוראות צו ההרחבה, עבור המשמרת השנייה (בין השעות 14:00 - 20:00) זכאי התובע לתוספת של 22.5% על השכר המשולב, ועבור המשמרת השלישית לתוספת של 42.5% על השכר המשולב. לטענת הנתבעת, בגין משמרת בוקר שולמו לתובע שעות נוספות עפ"י חוק וזאת לאחר 8.5 שעות רגילות. בגין משמרת לילה שולמו לתובע שעות נוספות לאחר 7 שעות רגילות ובנוסף שולמה תוספת משמרות בשיעור 42.5%. לטענת הנתבעת אין מקום לתוספת משמרת שנייה, היות והמפעל אינו עובד ב-3 משמרות. עוד טוענת הנתבעת בהקשר זה, כי יש לבחון באיזו משמרת נפלו מרבית שעות העבודה ולשלם שכר בהתאם לתעריף ושעות משמרת זו, ושאר השעות ישולמו כשעות נוספות בהתאם לתעריף אותה משמרת. הפשרנות אותה מציע ב"כ התובע של תשלום משמרת לילה לפי חלוקה למשמרת שנייה בת 4 שעות ומשמרת שלישית בת 3 שעות אינה מעוגנת בהוראות החוק ו/או הצו. אשר להכרעתנו- התובע אכן עבד בשתי משמרות בלבד: בין השעות 18:00 בערב ל- 6:00 בבוקר (משמרת לילה) ובין השעות 06:00 בבוקר ועד 18:00 בערב (משמרת בוקר), כל משמרת בת 12 שעות. במסגרת עבודתו זו עבד התובע גם בתחומי שעות המשמרת השנייה. צו ההרחבה אינו מתייחס להעסקה ב-2 משמרות בנות 12 שעות עבודה. בהתאם להוראת סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, עובד שעבד בשעות הלילה 12 שעות בפועל, בגין 7 השעות הראשונות יהיה זכאי לתמורה של 100%, בגין השעה השמינית והתשיעית יהיה זכאי לתמורה של 125% לכל שעה, ובגין השעה העשירית ואילך יהיה זכאי לתמורה של 150%, וזאת במובחן מעבודה בשעות היום. בהתאם לפסיקת בית דין זה ופסיקת בית המשפט העליון, השכר הרגיל לעניין גמול שעות נוספות, משמעו, השכר המשתלם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות, והוא יכלול גם תוספות שהשתלמו בשעות אלו, כמו "תוספת משמרות" ו"תוספת כוננות". (דב"ע לט/24-3 בתי הזיקוק לנפט בע"מ - זאב למפל, פד"ע י 421; בג"צ 613/79 בתי הזיקוק לנפט בע"מ - בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לד(2) 317; דב"ע מו/11-4 מדינת ישראל - ההסתדרות, פד"ע יח 128; עע 1089/02 יוסף ברנע - בזק בע"מ, ניתן ביום 13.10.04). בהתאם להוראות הצו, תוספת המשמרות משולמת החל מהשעה הראשונה למשמרת, ובתנאי שמדובר בשעות המשמרת שהוגדרו בהסכם ובהיקף שעות העבודה כפי שהוגדר בו. כלומר, לאור האמור לעיל, קיימת זכאות גם לתוספת המשמרת וגם לתשלום שעות נוספות המתבסס על ערך השעה הרגילה +תוספת המשמרת. בענייננו, דומה כי עת עבד התובע בתחומי שעות המשמרת כמוגדר בצו ההרחבה, זכאי היה לקבל תוספת משמרות כדלקמן- כשעבד במשמרת ערב, בתחומה נפלו שעות המשמרת השלישית לפי הוראות הצו, זכאי היה התובע לתוספת משמרת שלישית בשיעור 42.5% עבור שעות העבודה שבין 22:00 ל- 6:00. כאשר עבד בתחום שעות המשמרת השנייה (14:00 עד 22:00), זכאי היה התובע לתשלום התוספת בגובה 22.5% בגין שעות אלו בלבד. התובע הציג דרך חישוב עקרונית זו במסגרת תצהירו וסיכומיו (סע' 20 לתצהירו, סע' 34 לסיכומים). עם זאת, על אף שהוכחה טענתו העקרונית של התובע כי היה על הנתבעת לערוך חישוב שונה של שכרו, לא טרח התובע להציג לפנינו תחשיב נכון ומפורט של הפרשי השכר המגיעים לו. בעניין זה הפנה התובע לנספח ג' לתצהירו, אלא שמדובר בדו"חות הנוכחות ובתלושי השכר של התובע ללא שנערך תחשיב מפורט בדבר ההפרשים המגיעים לו בגין תקופת עבודתו. מאחר ואין לפני ביה"ד תחשיבים מדוייקים ומנגד, עולה מהתלושים כי התובע אכן זכה לתשלום תוספת משמרות בעד שעות עבודתו במשמרת השלישית, כפי שטענה הנתבעת- אין מנוס מדחיית התביעה שבפנינו, ככל שהיא נוגעת לרכיב זה. "פדיון חופשה": המעביד זנח כל טענה בקשר לרכיב זה במסגרת הסיכומים שהגיש, ועל כן אין לנו אלא לקבל את תביעתו של העובד בעניין זה ולפסוק לזכותו הפרש פדיון חופשה בסך של 1,562 ₪ כפי הנתבע על ידו. "דמי חגים": התביעה לדמי חגים נזנחה ע"י התובע בסיכומים, ומשכך דינה להידחות. "הפרשה לפנסיה": אין מחלוקת כי המעביד לא הפריש עבור העובד כספים לקרן פנסיה, וזאת במשך תקופה של 18 חודשים (עמ' 4 ש' 24-25). אשר על כן, זכאי העובד לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך כולל של 5,825 ₪ (5,394 ₪ X 6% X 18 חודשים). "דמי הבראה": בשנה הראשונה זכאי היה התובע לדמי הבראה בסך 1,590 ₪ (5 ימים X 318 ₪ ליום). לתובע שולם סכום זה בתלוש שכר חודש 10/07. בשנת עבודתו השניה היה התובע זכאי לסך של 1,986 ₪ (6 ימים X 331 ₪ ליום). בתלושי השכר לחודשים 9-10/08 שולם לתובע סך של 1,103 ₪ (551.66 X 2)- לתובע עומדת יתרה של 883 ₪. בשנת עבודתו השלישית (חצי שנה בלבד), היה זכאי התובע לסך של 993 ₪ (3 ימים X 331 ₪). עיון בתלושי השכר מעלה כי סכום זה לא שולם לתובע. לאור כל האמור, זכאי התובע להפרש דמי הבראה בסך כולל של 1,876 ₪ . התובע תבע רק 1,776.5 ₪, ועל כן לא ניתן לפסוק לזכותו יותר ממה שתבע. "פדיון דמי מחלה": התובע הציג אישור מחלה בגין תאריכים 23.3.09 עד 31.3.09 (נספח ד לתצהירו). אין חולק כי לתובע לא שולמו ימי מחלה בגין כך. המעביד אישר כי הוצג לו אישור המחלה, אך לטענתו, האישור הוצג באיחור, כשסיים העובד את מחלתו (עמ' 4 ש' 27- 29). בעניין זה העיד מר תגר: "לא שילמנו לו דמי מחלה בסוף התקופה, כי ראינו את זה כמישהו שהלך לרופא לבקש אישור מסוים. זה נראה לנו מפוברק, ואפילו ניסינו לדבר עם הרופא כדי לקבל אישור ולא קיבלנו" (עמ' 6 ש' 13-14, ר' גם סע' 40-41 לתצהירו). משהוצג למעביד אישור רפואי חתום בידי רופא מטעם שירותי בריאות כללית, אין למעביד כל עילה או בסיס לטענה כי מדובר באישור רפואי "מפוברק", זאת מבלי שעמד בנטל להוכיח זאת. אשר על כן, ובהעדר תחשיב נגדי מטעם המעביד, זכאי העובד לתשלום סך של 1,487 ₪ כפי הנתבע על ידו. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים, כדלקמן: הפרשי "פיצויי פיטורים" בסך 1,561 ₪. "פדיון חופשה" בסך 1,562 ₪. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 5,825 ₪. יתרת "פדיון דמי הבראה" בסך 1,776.5 ₪. "פדיון דמי מחלה" בסך 1,487 ₪. סכומים אלה ( סה"כ : 12,211 ₪) , יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.4.09 ועד התשלום בפועל. הנתבעות יישאו גם בהוצאות ההליך הנוכחי, וישלמו לתובע סך של 3,000 ₪ (כולל מע"מ), כהוצאות שכ"ט עו"ד (חלקיות). זכות ערעור: תוך 30 יום.זהות המעבידיחסי עובד מעביד