לטענת התובעת, בשנת עבודתה האחרונה, נפלה קורבן ליחס משפיל ומזלזל מצד מנהל העבודה, מר X X ז"ל (להלן: "X"), אשר נהג לגדף, לצעוק ולהלבין את פניה ברבים, עד שנאלצה להתפטר מעבודתה. עוד נטען, כי הנתבע ידע על הנסיבות שהובילו להתפטרותה של התובעת ועל כוונתה להתפטר בשל היחס המשפיל לו "זכתה". כמו כן הועלתה טענה בדבר תשלום השכר באיחור, ועל ירידה בהיקף שעות העבודה ובשכר עובר להתפטרות. התובעת מבקשת לראות בהתפטרות זו, כהתפטרות לפי סע' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לטענת המעביד, התובעת התפטרה בנסיבות שאינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים. התובעת לא התריאה בפני המעביד, מבעוד מועד, על "הרעת תנאיה" ועל כוונתה להתפטר. אשר לטענה בדבר איחור בתשלום השכר, הרי ששכרה של התובעת שולם במועד, אלא שהתובעת ביקשה להקדים את מועד התשלום ונענתה בשלילה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה טענתה כי זכתה ליחס משפיל ומזלזל מצדו של X. אשר לטענה בדבר ירידה בהיקף השכר- הוכח כי התובעת היא שבחרה שלא להגיע לעבודתה בחודשים מרץ-אפריל 2010, או שחלק מהימים היתה חולה, ומכאן נובעת הירידה בשכרה. לאור כל האמור, הרי שהתובעת לא הוכיחה כל "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתה. הכרעה: על מנת שייחשב דינו של העובד כדין מפוטר, עליו לעמוד בשלושה נטלים שונים ומצטברים, כפי שיפורט להלן. ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או כי היו נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בגללן לא היה ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה, כבר נקבע, שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו, או שניתן לייחס למעביד את הרצון להפטר מהעובד (ר' ע"א 496/67 שוקורי נ' מדינת X, פד"י כב (1), 395). ודוק, על פי הפסיקה, המבחן לקיומו של תנאי זה, הוא מבחן אובייקטיבי. שנית, על העובד להוכיח את "הקשר הסיבתי" בין ההתפטרות להרעה או לנסיבות הנ"ל, קרי, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה בשל הטעמים לעיל, ולא בשל טעם אחר (ר' דב"ע מח/159-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290). שלישית, על העובד להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב. נקבע, כי כאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לתקנן, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק (דב"ע לה/ 15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונד רוסקיס, עבודה ארצי, כרך ח(2), 60 ; דב"ע שן/ 10-3 חיים כהן נ' הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/ 174-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ, 421 ). האם אכן היתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתה של התובעת? אשר לטענות בדבר איחורים בתשלום השכר ו/או הפחתת השכר בסמוך למועד סיום העסקתה, הרי שהתובעת זנחה טענות אלה במסגרת סיכומיה, ואין מקום להידרש להן. כך וממילא, התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח טענותיה אלה. אשר לטענה בדבר איחורים בתשלום שכרה- הגם שהתובעת העלתה טענה זו במסגרת תצהיר עדותה הראשית (סע' 10 לתצהירה), טענה זו לא נתמכה בכל ראיה . כן לא הוצגה כל ראיה באשר לטענת התובעת כי פנתה למעביד באופן חוזר ונשנה לשם קבלת שכרה במועד. הנתבע הצהיר לעומת זאת, כי התובעת פנתה אליו בבקשה לקבל את שכרה במועד מוקדם יותר מהמועד האחרון המותר על פי החוק, אולם הסביר לה כי הדבר אינו אפשרי (סע' 20 לתצהירו). אשר לטענה בדבר הפחתה בשכר בסמוך למועד ההתפטרות- התובעת הצהירה כי בשנה האחרונה, לקראת תום תקופת העבודה, צומצם היקף משרתה ותחומי אחריותה, כך ששכרה פחת אף ב-26% במשכורתה האחרונה (סע' 35 לתצהיר התובעת). עם זאת, בעדותה בבית הדין אישרה התובעת כי מדובר בהפחתת שכר רק בקשר לחודשים 3/10 ו-4/10, וכי אין לה טענות בקשר לתקופה קודמת לכך והוסיפה: "זה נכון שבמרץ עבדתי פחות בגלל מחלה. וכשבית הדין שואל אולי זו היתה הסיבה להפחתה אני משיבה: לא. מפני שאישור מחלה במסגרת ימי מחלה רגילים" (עמ' 8 ש' 21-22). כאמור, הטענה לעניין הפחתת שכר, נזנחה בשלב סיכומי התובעת. גם טענת התובעת בנוגע לכך שזכתה ליחס משפיל ומזלזל מצידו של X, לא הוכחה. כשנשאלה התובעת מדוע לא זימנה את X ל"עדות מוקדמת" עובד לפטירתו, השיבה: "הטענות שלי זה נגד בעל העסק שכולנו גם X עבדנו אצלו. הטענות שלי לא היו כלפי X שעבד במחלקה. היתה תקופה שאני מאוד חיבבתי את X. הוא היה בן אדם משכמו ומעלה. יש לי טענות כלפי החודשים האחרונים אבל לא כלפי X כי X גם מילא תפקיד והיה מועסק בעסק." (עמ' 6 ש' 5-9, ההדגשה לא במקור). בהמשך, העידה התובעת כי בסמוך למועד סיום עבודתה, השתנה יחסו של X והוא הפך לאדם אגרסיבי וקולני (עמ' 7 ש' 5-7). אך כאמור, התובעת לא הביאה כל תימוכין, בין בכתב בין בעדות, להוכחת גרסתה. גם טענת התובעת כי בשלב מסוים, אסר עליה X לנהל את ענייני הכספים (סע' 33-34 לתצהירה), לא הוכחה. בניגוד לגרסתה, העיד הנתבע כי התובעת היא זו שדרשה שלא לעסוק יותר בכל הנוגע לנושאים הכספיים, וכי הוא מעולם לא האשים אותה בנטילת כספים מהקופה (סע' 17-18, 26 לתצהירו, ר' גם עדותו בביה"ד, עמ' 13 ש' 4-7). בבית הדין התחמקה התובעת מלהשיב לשאלה, האם היוזמה להסיר ממנה את האחריות לעניינים הכספיים היתה שלה. הדבר אומר דרשני (עמ' 7 ש' 23-30). מטעם המעביד העידה גב' מיטל בראנץ' (להלן: "מיטל"), אשר עבדה אצל הנתבע בתקופה הרלוונטית. לגרסתה של מיטל, התובעת היתה עובדת "בעייתית" עם יחסי אנוש גרועים, אשר נהגה לסכסך בין העובדים (ר' סע' 2 לתצהירה, עמ' 9 ש' 27-31). זאת ועוד, מיטל הצהירה כי: "......אני ושאר העובדים הרגשנו אילו תחושת קיפוח. ביחס אל התובעת. היות וX נתן לה יחס מיוחד ומועדף. גם אני וגם שאר העובדים לא הפסקנו להתלונן על התנהלותה והתנהגותה של התובעת בפני הנתבע, אולם הנתבע היה תמיד מגבה את X, שלמעשה היה היחיד בעסק שגיבה אותה (את התובעת) בכל דבר והעדיף להשאירה בעסק" (סע' 5 לתצהיר מיטל). לאור כל האמור, לא שוכנעתי כי התובעת חוותה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתה עובר להתפטרותה, ומכאן כי לא עמדה בנטל להוכיח זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סע' 11א.לחוק. אשר להודעה מוקדמת- אין חולק כי העובדת מסרה הודעת התפטרות ביום 15.4.11 שבה הודיעה על התפטרותה החל מיום 13.5.10. לטענת התובעת, הנתבע ויתר על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת, ולכן היא זכאית לתמורתה (סע' 39 לתצהיר התובעת). אלא שאין חולק, כי יחסי עובד ומעביד נמשכו עד ליום 11.5.10, ומכאן שדין תביעתה בעניין זה להידחות. הפרשי "פדיון חופשה": התובעת טוענת כי בגין חודש 3/09 נותרו לזכותה 13 ימי חופשה, שטרם נוצלו על ידה בסך של 3,835 ₪. הנתבע פדה לזכותה סך של 2,490 ₪ בלבד, ועל כן היא היתה זכאית לדבריה ליתרה בסך 1,345 ₪. גם בחודש 3/10 עמדה לזכות התובעת יתרת חופשה בסך כולל של 3,835 ₪, בעוד שבפועל שולם לה סכום של 2,520 ₪. על כן זכאית היא להפרש בסך 1,315 ₪. סה"כ זכאית העובדת לדבריה, להפרש פדיון חופשה בסך של 2,660 ₪ (ר' סע' 71-77 לתצהיר העובדת). לטענת המעביד, רישום מאזן החופשות בתלושים, אינו משקף נאמנה את המציאות, כאשר ימים רבים בהם התובעת שהתה בחופשה בפועל, לא הופחתו מימי החופשה הצבורים. כך לדוגמא במשכורת חודש 3/09 קיבלה התובעת תמורת חופשה, אך לא הופחתו ימים בצבירה עקב תשלום זה. מכאן, שהתובעת אינה זכאית לפדיון הפרש חופשה (סע' 42-45 לתצהיר הנתבע). על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, חייב המעביד לנהל פנקס חופשה. בפנקס ירשמו הפרטים שנקבעו בתקנות חופשה שנתית, לרבות מועד החופשה שניתנה לעובד ודמי החופשה ששולמו בגינה. לפיכך, נקבע לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה, שהמעביד אשר חייב לתת את החופשה ומוטלת עליו חובה לנהל פנקס חופשה, חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל או פדה את ערכם. נקבע, כי כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאומנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו על פי דין (דב"ע לד/3-17 רפאל אברג'יל נ' קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253). במקרה הנוכחי, לא עמד המעביד בנטל לסתור את הרישום בתלושים ו/או כי התובעת קיבלה בדרך אחרת את מלוא ימי החופשה להם היתה זכאית עפ"י דין. אשר על כן, יש לקבוע כי התובעת זכאית להפרשי "פדיון חופשה", כפי הנתבע על ידה, בסך כולל של 2,660 ₪. פיצוי בגין "עוגמת נפש": לאור קביעתי לעיל בדבר נסיבות סיום העסקתה של העובדת, ומשלא הוכיחה העובדת כי התפטרותה היתה בשל "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתה ובהתאם גם את זכאותה לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11א, לא שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לזכות העובדת פיצויי בגין "עוגמת נפש". אין מדובר בעילת תביעה עם סיומם של יחסי עבודה, עילה כזו המוכרת בדין, ובודאי שלא בנסיבות דנן. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד. הנתבע ישלם לתובעת סך של 2,660 ₪ בגין הפרש פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל. הנתבע ישא בהוצאות משפט (חלקיות) של התובעת בסך של 750 ₪ בצרוף מע"מ כשכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום. יחס משפיל בעבודה