העסקת פלסטיני במשק חקלאי במושב

העסקת פלסטיני במשק חקלאי במושב התובע תושב הרשות הפלסטינית, עבד במשקו החקלאי של הנתבע במושב תומר שבבקעת הירדן, תקופה ששנויה במחלוקת. לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו להפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה וכן הטבות לפי צו ההרחבה בענף החקלאות. בין הצדדים נטושות מחלוקות עובדתיות רבות: הצדדים אינם מסכימים על תקופת העבודה של התובע אצל הנתבע, על ימי העבודה ושעות העבודה, על השכר ששולם לתובע ועל נסיבות סיום העבודה. קיימת אף מחלוקת משפטית בין הצדדים בנוגע לדין החל על העסקת התובע. גרסת התובע לגבי עובדות העסקתו ונסיבות סיומה בכתב התביעה טען התובע כי עבד אצל הנתבע מאמצע חודש 7/06 עד ליום 16.4.10, על פי רישיונות עבודה שהנתבע הוציא עבורו. בעדותו, טען התובע כי החל את עבודתו ביום 6.8.06. לטענת התובע בכתב התביעה הוא עבד "בדרך כלל" שבעה ימים בשבוע, 30 ימים בחודש, ועשר שעות עבודה לפחות בכל יום. בתצהירו טען התובע כי בדרך כלל עבד בין עשר לאחת עשרה שעות בחודשים מאי עד נובמבר, ואילו בחודשים דצמבר עד אפריל יום העבודה היה נמשך בדרך כלל 8 שעות. התובע טען כי שכרו השעתי עמד על 9.30 ₪ לשעה, בשלב מסוים הועלה שכרו השעתי ל-10 ₪ ובשנת 2010 השכר השעתי הועלה ל-10.50 ש"ח. לטענת התובע, הוא פוטר על ידי הנתבע לאחר שביום 16.4.10 הנתבע דרש ממנו לחתם על מסמכים שונים, ובתגובתה לסירובו של התובע לחתום בטרם יקבל ייעוץ לגבי תוכן המסמך, שהיה כתוב בעברית, פיטר אותו הנתבע על אתר, ללא הודעה מוקדמת. גרסת הנתבע לגבי עובדות העסקת התובע ונסיבות סיומה לטענת הנתבע בכתב ההגנה, התובע עבד מיום 1.1.08 עד ליום 15.4.10. בתצהירו תיקן הנתבע את גרסתו וטען כי התובע החל לעבוד אצלו בחודש 7/07. הנתבע לא שלל את האפשרות שהתובע ביצע עבודה במשקו לפני מועד זה באמצעות "קבלנים". הנתבע טען בכתב ההגנה כי שולם לתובע שכר שעתי בשיעור שכר המינימום, אך בשלב מאוחר יותר תיקן את גרסתו וטען כי שכר מינימום החל להשתלם על ידו בתחילת שנת 2008. הנתבע הודה כי עד לתחילת שנת 2008 השכר השעתי של התובע היה באותו סדר גודל כפי שטען התובע. אשר לימי העבודה ושעות העבודה, הנתבע הכחיש את טענת התובע כי עבד שבעה ימים בשבוע. כן הכחיש הנתבע את טענת התובע כי עבד שעות נוספות. לטענת הנתבע, התובע עבד שבע שעות ביום לכל היותר. הנתבע טען כי התובע התפטר מעבודתו. הכרעה במחלוקות העובדתיות להלן נקבע את הממצאים העובדתיים לגבי העובדות שנוגעות להעסקת התובע אצל הנתבע, ולגבי נסיבות סיום העבודה, בהסתמך על הראיות שהוגשו לנו ועל התרשמותנו ממהימנות העדויות של הצדדים. מועד תחילת עבודתו של התובע במשקו של הנתבע התובע מבסס את עמדתו על היתרי עבודה תקופתיים שהוצאו לתובע על שמו של הנתבע, שתוקפם מתחיל ב-28.8.06, אשר "מכסים" את רוב תקופת העבודה לה טוען התובע. הנתבע מבסס את עמדתו, כפי שתוקנה בתצהירו, על דוחות שכר שהעביר להנהלת החשבונות שלו. התובע אינו מופיע בין העובדים המדווחים בשנת 2006 ושמו מופיע לראשונה בדיווח לחודש 7/07. אנו סבורים שמכלול הראיות תומך יותר במסקנה שהתובע החל את עבודתו אצל הנתבע בחודש 8/06 מאשר בחודש 7/07. להלן נימוקינו: ראשית ייאמר, שמקובלת עלינו טענת הנתבע כי היתרי העבודה שהוצאו לתובע החל מחודש 8/06, אינם מהווים, כשלעצמם, הוכחה כי התובע עבד בפועל במשקו של הנתבע, בתקופות לגביהן הוצאו ההיתרים. הם גם אינם מהווים הוכחה בדבר היקף עבודת התובע (כך גם נקבע בעניין דומה בתע"א (ת"א) 4935/09 איהאב רדאד נ. רוסי סחר בינלאומי בע"מ (מיום 25.10.11)). עם זאת, הם עשויים לתמוך בעדות התובע בעניין זה, בהתחשב במכלול הראיות. אנו מקבלים את עדות הנתבע כי הנתבע החל לדווח על התובע כעובד של הנתבע בחודש 7/07. עדות זו לא נסתרה ונתמכת בדיווחי השכר של הנתבע. אנו גם מקבלים את עדות הנתבע כי סמוך לפני שהחל להעסיק את התובע, מכר לו רכב לצורך פירוק ומכירת חלקיו, כעולה מ"הסכם מכירת רכב" שהתובע צירף לתצהירו (כנספח ג'). עם זאת, הנתבע הודה כי ייתכן שהתובע הועסק במשקו לפני 7/07 באמצעות קבלנים. אפשרות זו נראית לנו סבירה, שכן במצב דברים בו הנתבע מעסיק עובדים "שלו" (דהיינו עובדים המועסקים ישירות על ידו ומדווחים ככאלה) וכן מעסיק אצלו עובדים נוספים באמצעות קבלנים, יש להניח שהמעבר ממעמד של "עובד קבלן" למעמד של מועסק בהעסקה ישירה על ידי הנתבע, נעשה לאחר שהעובד מבצע בפועל עבודה במשק הנתבע במשך תקופה מסוימת, בה יכול הנתבע לתהות על קנקנו של העובד. הנתבע גם העיד כי התובע היה מתחשבן עם התובע לגבי שעות עבודה של עובדים אחרים. סביר להניח שהתובע קנה מעמד של נציג של עובדי הנתבע כלפי הנתבע, בעקבות תקופת עבודה שעבד במשקו של הנתבע, בה יכל הנתבע לעמוד על תכונותיו. לפיכך, אנו סבורים כי הודאת הנתבע כי ייתכן שהתובע הועסק במשקו לפני 7/07, מחזקת את גרסת התובע בעניין מועד תחילת עבודתו במשקו של הנתבע. יש בה כדי לתמוך בטענת התובע כי היתרי העבודה הוצאו על שם הנתבע על מנת לאפשר את עבודתו של התובע במשקו. אנו ערים לעדותו של צבי אבנר מהמועצה האזורית בקעת הירדן, לפיה באותה תקופה היתרי עבודה שהוצאו חודשו באופן אוטומטי ללא צורך בהגשת בקשה מטעם החקלאי, ואולם יש בעובדה שההיתר הראשון הינו מחודש 8/06, כדי לתמוך בגרסת התובע. לעניין זה מקובלת עלינו הערת ב"כ התובע בסיכומיו כי גם אם ההיתרים מתחדשים אוטומטית, מועד הוצאת ההיתר הראשון הינו בשליטת הנתבע. בהתאם לפסיקה, גם אם העסקת התובע נעשתה באמצעות "קבלן" או "ראיס", לנתבע, כ"משתמש" בעבודת התובע, אחריות לזכויות התובע מכוח חקיקת המגן (דב"ע נד/3-96 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ. ח'ליל עבד אל רחמן עאבד ואח', פד"ע כט 151). שעות עבודת התובע בעניין שעות עבודת התובע אנו מעדיפים את גרסת הנתבע. גרסת התובע היא קיצונית ובלתי סבירה, ומדגימה את ההגזמה בגרסת התובע. כך למשל, כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית "אתה טוען שבחודשים של הקיץ עבדת 10 שעות?", השיב: "ו-12 שעות", טענה שלא הועלתה קודם לכן. התובע טען בעדותו כי החל את עבודתו בחודשי הקיץ ב"5:30, 6:00, לפעמים ב-5:00. בחורף ב 6:00 או 6:30". ואולם, במקום אחר בעדותו כמשיח לפי תומו, תיאר את יום עבודתו כמתחיל בשעה 9:00 ("ש. איזה עבודה עשית אצל משה? ת. במשתלה: ניקיון, חיתוך שתילים, הכל. עבדתי רק במשתלה. בבוקר עבדנו מ-9:00 ואז היינו מעמיסים את האוטו.."). טענות התובע בכתב התביעה נסתרות על ידי כרטיסי עבודה שהוא מילא לעצמו, מהם עולה בבירור שברוב מוחלט של הימים התובע עבד בין 7:30 ל-8 שעות. אמנם בתצהירו התובע תיקן את גרסתו בכתב התביעה וטען כי בחודשים דצמבר עד אפריל, לגביהם מתייחסים כרטיסי העבודה שצורפו לתצהירו, יום העבודה היה בדרך כלל 8 שעות. עולה חשש ממשי ש"תיקון" זה בגרסת התובע בתצהירו, לעומת הנטען בכתב התביעה, נעשה על מנת להתאימה לכרטיסי העבודה שהתובע צירף לתצהירו. אנו מעדיפים את עדות הנתבע כי לא היה הבדל בין אורך יום העבודה בתקופות שונות של השנה. טענתו כי בתנאי מזג האוויר של בקעת הירדן לא עובדים בחודשי הקיץ בשעות שיא החום, הגיונית ומקובלת עלינו. היא נתמכת באישורו של התובע כי עובדים אחרים במשקו של הנתבע שעבדו בענבים ובפלפלים סיימו את עבודתם ב-13:00 או 13:30. בהקשר זה נציין כי עדות התובע בכללותה התאפיינה בחוסר מהימנות. כך למשל, התובע צירף את הסכם מכירת הרכב מיום 15.6.07 לתצהירו, אך טען כי מדובר בהסכם למראית עין, שנועד להצגה לרשויות הביטחון בבקעת הירדן, וכי הרכב נשאר בפועל בבעלות הנתבע. גרסה זו אינה הגיונית, שכן אין כל סבירות שהנתבע יחשוב שניתן יהיה באמצעות המסמך הנדון לשכנע את כוחות הביטחון שלא להערים על התובע קשיים בעבודתו עם הרכב. אדרבא - הצגת מסמך זה לרשויות הביטחון כהצדקה לשימושו של התובע ברכב, היה בה כדי לסבך את הנתבע עם הרשויות, מה גם שנכתב בהסכם כי מטרת מכירת הרכב היא לפירוק בלבד. זאת ועוד, התובע בתצהירו טען שהצורך ביצירת ההסכם הפיקטיבי נולד מכך שרשויות הביטחון עצרו אותו בנסיעה בין המשתלות של הנתבע, ואילו בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל "עם איזה אוטו עשו לך בעיות" הוא טען, לראשונה, שהנתבע שלח אותו לנסוע לאזורים שונים ליד ג'נין, טול כרם וקלקיליה כדי לבדוק מחירי תוצרת חקלאית. מכאן שעדיפה עלינו עדות הנתבע בדבר מטרת מכירת הרכב - מתן אפשרות לתובע להסיע את הפועלים. מסקנה זו מתיישבת עם קביעתנו כי לאחר שהנתבע עמד על טיב עבודתו של התובע בתקופת העסקתו על ידי קבלן, קיבל אותו להעסקה "ישירה" ומינה אותו כאחראי על העובדים. דוגמה זו מדגימה את היעדר האפשרות לסמוך על עדות התובע ללא ראיות תומכות, ובנסיבות אלו, אנו מעדיפים את גרסת הנתבע לגבי שעות עבודת התובע. ימי העבודה של התובע בדומה, לא ניתן לסמוך על עדות התובע בעניין היקף עבודתו. גרסת הנתבע בדבר העסקה חלקית נתמכת בדוחו"ת שצירף הנתבע לתצהירו לשנת 2007 (בהם מצוינים מספרי ימים בהם התובע עבד), בחלק מתלושי השכר בשנת 2008 ובתלושים משנת 2009 וכן ברישומי נוכחות לחודשים 11/09 עד 4/10. מספרים אלה מצביעים על העסקה חלקית. בהתאם לכך, איננו מקבלים את עדות התובע כי עבד שבעה ימים בשבוע. אנו מעדיפים את עדות הנתבע כי התובע עבד באופן חלקי, מספר משתנה של ימים בחודש, ולא עבד בשבתות. נציין כי בהקשר של שעות וימי עבודתו של התובע, איננו מייחסים ערך הוכחתי לעדותו של העד מטעם התובע, נור אלדין זין, שבאה לתמוך בטענות התובע בדבר ימי עבודה של 10 שעות וחודשי עבודה של 30 ימים. שכרו של התובע לאור הודאת הנתבע, אנו מקבלים את גרסת התובע באשר לשכרו, וזאת לגבי התקופה שעד סוף שנת 2007. אשר לתקופה החל מ-1/08, הרי שהנטל להוכיח תשלום שכר מינימום, מוטל על הנתבע. הנתבע העיד כי מתחילת שנת 2008 הוא החל לשלם לתובע שכר מינימום בעקבות הנחיות של אנשי מקצוע שניתנו על סמך פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ "קו לעובד" מחודש 10/07. לבית הדין הוגשו תלושי השכר שהנתבע הנפיק בגין עבודת התובע החל מחודש 1/08. בניגוד לטענת התובע, אנו סבורים כי הסכומים המצוינים ברובריקת "נטו לתשלום" בתלושים משקפים את הסכומים ששילם הנתבע לתובע. מסקנה זו נתמכת במסמך הנהלת חשבונות לחודש 1/08, בו נרשמו הסכומים ששילם הנתבע לעובדיו, כאשר לגבי התובע מצוין ששולם לו סך 2,100 ₪, שהינו הסכום המופיע ברובריקת "נטו לתשלום" בתלוש לחודש 1/08. עד לחודש 7/08, התלושים אינם מציינים את מספר ימי העבודה שהתובע עבד. בחודשים 7/08 עד 12/08, התלושים מציינים בין 9-12 ימי עבודה (למעט בחודש 9/08 בו לא צוין מספר ימי עבודה). בתלושים של שנת 2009 ואילך, נעשה שימוש בתלושים מפורטים יותר, בהם פורטו מספר השעות שהתובע עבד בהן. כמו כן, בחלק מהתלושים פורטו תשלומים ששולמו לכאורה על חשבון דמי הבראה ותמורת חופשה. בהסתכלות כוללת, נראה לבית הדין כי טענת הנתבע לפיה החל מ-1/08 בוצע חישוב שכרו של התובע לפי שכר המינימום, נתמכת בתלושי השכר. כך למשל, בחודש 7/08 שולם לתובע על פי תלוש השכר סך 1,513 ₪ בגין 9 ימים, כאשר השכר היומי הינו כ-168 ₪, סכום העולה על שכר המינימום עבור 7 שעות. הוא הדין לגבי חודשים 8/08, בו שולם לתובע סך 1,826 ₪ עבור 9 ימי עבודה. אמנם, בחודש 10/08 מצוין בתלוש ששולם לתובע סך 1,450 ₪ עבור 12 ימי עבודה. גם בחודש 11/08 חלוקת ימי העבודה (12) בשכר ששולם (1,650 ₪), מביאה לתוצאה של שכר יומי נמוך משכר המינימום. עם זאת, תיתכן אפשרות שהתובע לא עבד ימים מלאים. אפשרות זו עולה מעדותו של התובע לפיה החל לעבוד במשתלה בשעה 9:00, ובעדותו (במקום אחר) כי יום העבודה היה מסתיים ב-14:00. אף הנתבע העיד כי היו ימים בהם התובע עבד 6 שעות. אשר לתלושי השכר לחודשים 1/09 ו-2/09, בהם מצוינים הסכומים 8.39 ₪ ו-10.69 ₪ כשכר לשעה, מקובלים עלינו הסברי הנתבע בסיכומיו כי מדובר בתקלת תוכנה, שכן כפי שטוען הנתבע בסיכומיו, מספרים אלה הם תוצאה של חלוקת הסכומים ששולמו לתובע באותם חודשים ב-186, חרף העובדה שמצוינים מספרי שעות עבודה אחרים באותם תלושים, המשקפים עבודה חלקית (80 שעות בחודש 1/09 ו-89 שעות בחודש 2/09). בדיקת תלושי השכר של התובע מעלה כי לא ניתן לעמוד ממנה על שיטה ברורה של תשלום השכר. שני הצדדים טענו כי ניהלו רישום של שעות העבודה של התובע, אך לא שמרו את הרישום הגולמי. כאמור, לדעתנו הסתכלות כוללת על מכלול הראיות, לרבות תלושי השכר ודיווחי הנוכחות של התובע לחודשים 11/09 עד 4/10, מובילה למסקנה כי הנתבע הרים את הנטל להראות כי בתקופה החל מחודש 1/08, שכרו של התובע שולם לפי שכר מינימום. נסיבות סיום העבודה עלינו להכריע בשאלה אם התובע פוטר או התפטר. אנו סבורים שמכלול הראיות מצביע על כך שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבע פיטר אותו מעבודתו. בכתב התביעה הציג התובע גרסה על פיה ביום 16.4.10 הנתבע פיטר את התובע בשל כך שסירב לחתום על מסמך מבלי לאפשר לתובע שהות לקבל תרגום של המסמך וייעוץ לגבי תוכנו. הטענה מתוארת כאירוע שהתרחש כולו ביום 16.4.10. לעומת זאת, בתצהירו טען התובע כי האירוע האמור השתרע על פני יומיים - החל מ-15.4.10 ולאחר מכן ביום 16.4.10. הנתבע אינו חולק על כך שהוא ביקש מהתובע לאשר בחתימתו קבלת שכרו בגין חודש 3/10. לטענת הנתבע, הוא החל לעשות כן מזה תקופה, לאחר שהתגברה תופעת הגשת תביעות על ידי עובדים נגד חקלאים בבקעת הירדן, בהן נדרשו חקלאים להוכיח תשלום שכר לעובדים. הנתבע הציג מסמכים החל מדצמבר 2009, שלטענתו התובע אישר בחתימתו על גביהם את קבלת שכרו. התובע אמנם הכחיש בחקירתו הנגדית את חתימתו על מסמכים אלה, ואולם על רקע המהימנות הירודה של התובע, אנו מעדיפים את עדות הנתבע כי החל לבקש מהתובע לאשר בחתימתו קבלת שכרו מספר חודשים לפני חודש 4/10, וכי לא היה בבקשת הנתבע מהתובע לאשר בחתימתו קבלת שכר לחודש 3/10, משום הצגת דרישה או בקשה חדשה או חריגה. בהתאם לכך, איננו סבורים כי יש הגיון בגרסת התובע לגבי נסיבות פיטוריו, שכן לא היה כל דבר יוצא דופן או חריג בבקשת הנתבע. מעבר לכך, איננו מאמינים לתובע כי הנתבע פיטר אותו אך בשל סירובו לחתום לאלתר על מסמך לפני שיקבל לגביו תרגום וייעוץ. טענה זו מייחסת לנתבע התנהגות קפריזית וכוחנית, ולא שוכנענו כי יש בסיס לטענה מעין זו נגד הנתבע. מקובלת עלינו עדות הנתבע שלא היה לו כל עניין לפטר את התובע. עוד נציין כי עדותו של התובע בחקירתו הנגדית לגבי נסיבות פיטוריו הנטענים, הייתה בלתי מהימנה. התובע טען בחקירתו הנגדית שהנתבע אמר לו "אין לך משכורת בלי שתחתום", ואילו בתצהירו טען התובע כי משכורת חודש 3/10 שולמה לו כבר. לאור האמור, אנו קובעים כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר על ידי הנתבע. תביעת התובע לגמול עבודה בשעות נוספות על יסוד האמור לעיל בעניין שעות עבודתו של התובע, אנו דוחים את תביעות התובע לגמול עבודה בשעות נוספות. התביעות לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי על פיטורים שלא כדין כן דוחים אנו את תביעות התובע לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. הדין החל על הצדדים נוכח ההלכה שנפסקה בעע 1342-01-11 יוסף בשאראת נ. ראובן באלי (מיום 26.11.13), יש לקבוע, כטענת התובע, כי בכל תקופת עבודתו חל על העסקתו הדין הישראלי. התביעה להפרשי שכר מינימום בשים לב לשכר היומי ששולם לתובע עד ל-1/08, אשר עמד על כ-50% משכר המינימום, נפסוק לתובע הפרשי שכר מינימום בגין תקופת העסקתו מ-8/06 עד ל-12/07, בדרך של חיוב הנתבע לשלם לתובע סכומים השווים לסכומים ששילם לתובע בעד תקופה זו. בהתאם לדיווחי השכר של הנתבע, לתובע שולם שכר בחודשים 7/07 עד 12/07, כדלהלן: ב-7/07 - סך 1,643 ₪, ב-8/07 - סך 1,780 ₪, ב-9/07 - סך 1,780 ₪, ב-10/07 - סך 1,700 ₪, ב-11/07 - סך 1,500 ₪ וב-12/07 - סך 1,500 ₪. בהתאם לכך, בעד התקופה מ-7/07 עד 12/07, נפסוק לתובע סך 9,903 ₪. אין לפנינו ראיות לגבי היקף עבודתו של התובע בתקופה מ-8/06 עד 6/07, ואולם איננו סבורים כי יהיה זה צודק לדחות את תביעת התובע להפרשי שכר מינימום בשל כך. בתשלומי שכר העבודה ששולמו לתובע בששת החודשים מ-7/07 עד 12/07, אין סטיות מרובות, וניתן להקיש מהם לגבי היקף ההעסקה של התובע מ-8/06 עד 6/07. לפיכך נפסוק לתובע הפרשי שכר מינימום עבור תקופה זו, בת 11 חודשים, בסך 9,903 ₪ כפול 1 ו-11/12 (1.92) ובסה"כ 19,014 ₪. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ולקרן השתלמות וזכויות אחרות לפי צו ההרחבה בענף החקלאות בהתאם להלכה בעניין יוסף בשאראת, יש לקבל את טענת התובע כי חל עליו צו ההרחבה בענף החקלאות. לפיכך יש לקבל את טענת התובע כי היה מוטל על הנתבע להפריש 6% משכרו של התובע לפנסיה ו-1% לקרן השתלמות. לפי החישוב דלעיל, התובע היה צריך להשתכר 57,834 ₪ בין 8/06 עד 12/07. מתלושי השכר של התובע החל מ-1/08 עד סוף עבודתו (שאינם כוללים את תלוש 1/10), עולה כי שולם לתובע החל מ-1/08 עד לסיום עבודתו שכר עבודה בסך 46,269 ₪. לפיכך נחשב את הפיצוי המגיע לתובע בגין אי הפרשה לפנסיה על פי סך 104,103 ₪ (57,834 + 46,269). 6% מסכום זה הינו 6,246 ₪. הפיצוי המגיע לתובע עבור קרן השתלמות הוא 1,041 ₪. נפסוק לתובע כמבוקשו תוספת וותק על פי ההסכם הקיבוצי בסך 1,209 ₪. נפסוק לתובע כמבוקשו תוספת משפחה בסך 736 ₪. לעניין תביעת התובע למענק שנתי בסך 4 ₪ ליום עבודה על פי צו ההרחבה, הרי שמכלול הראיות מצביע על היקף עבודה ממוצע של 10 ימים בחודש. לפיכך נפסוק לתובע 40 ₪ עבור כל אחד מ-44 חודשי עבודתו, ובסך הכל 1,760 ₪. פדיון חופשה הנתבע לא חלק על תביעת התובע לפדיון חופשה, כפוף לכך שיוחלט על תחולת הדין הישראלי על התובע לפני 1/08. הנתבע לא הציג פנקס חופשה ולא טען כי יש לזקוף את התשלומים הרשומים כ"תמורת חופשה" המצוינים בתלושי השכר של התובע החל משנת 2009, כתשלומי חופשה. בשים לב להיקף עבודתו החלקי של התובע, מגיעים לו 25 ימי חופשה בעד 44 חודשי עבודתו, לפי 145 ₪ ליום (20.70 ₪ * 7 שעות). לפיכך נפסוק לתובע סך 3,625 ₪ כפדיון חופשה. דמי הבראה בשים לב לעבודתו החלקית של התובע - שעמדה על כ-50%, ובהתחשב בותקו, נפסוק לתובע בעד שתי שנות עבודתו האחרונות ערך של 6 ימי הבראה בערך של 351 ₪ ליום, ובסך הכל 2,106 ₪. דמי חגים על פי הפסיקה, בנסיבות כמו ענייננו בהן מדובר בעובד שעבד ברציפות החל מתחילת תקופת עבודתו, על המעביד להוכיח אי התקיימות התנאים המזכים בדמי חגים (למשל - עבודה יום לפני ויום אחרי החג). בענייננו הנתבע לא הרים נטל זה. לפיכך נפסוק לתובע כמבוקשו דמי חגים, ואולם נפחית ממספר החגים שהתובע טוען להם (37) 5 ימי חג שחלו בשלושת החודשים הראשונים להעסקתו (חגי תשרי). בהתאם לכך נפסוק לתובע דמי חגים בסך 4,640 ₪ (32 * 145 ₪). דמי נסיעות על הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי שילם לתובע דמי נסיעות. הנתבע העיד בתצהירו כי השתתף בהוצאות הנסיעה של התובע בכך שנתן לו למלא דלק ברכבו. בסיכומיו טוען הנתבע כי התובע הסיע פועלים וגבה מהם תשלום ובכך אפשר הנתבע לתובע להתפרנס מעבר לשכר העבודה אצלו. לדעתנו הגנת הנתבע הוכחה בכך שהתובע הודה בעדותו שהנתבע סיפק לו דלק. אמנם התובע טען כי שילם עבור דלק זה, אך הנטל להוכיח טענה זו מוטל על התובע, והוא לא הרים אותו. הגנת הנתבע נתמכת גם בדוחו"ת תדלוקי דלק שהנתבע צירף לתצהירו. נדגיש כי אנו מבססים את הכרעתנו בתביעת התובע לדמי נסיעות על הספקת הדלק ולא על טענת הנתבע כי נתן לתובע אפשרות להתפרנס על ידי הסעת עובדים. אשר על כן החלטנו לדחות את תביעת התובע לדמי נסיעות. שכר חודש 4/10 התובע טען כי לו שולם לו שכר עבור עבודתו בחודש 4/10. הנתבע בתצהירו התגונן מפני טענה זו של התובע בכך שהעיד כי "התובע קיבל את שכרו עבור 11 ימי עבודה, שכן על פי רישומיי, נטש התובע את עבודתו לאחר 11 ימי עבודה". משמעות טענת הנתבע היא כי סילק את חוב השכר עבור 11 ימי עבודה בכך שקיזז מהתובע פיצוי שלדברי הנתבע היה התובע חייב לו בגין התפטרותו ללא מתן הודעה מוקדמת. עוד טען הנתבע בתצהירו כי הנתבע עשה שימוש במכל הדלק לאחר סיום עבודתו, וכי גם בגין החיוב עבור תדלוק זה נעשתה עם התובע התחשבנות. מעדות הנתבע עולה למעשה הודיה כי הוא לא שילם לתובע שכר עבודה עבור חודש 4/10. אשר על כן נחייב את הנתבע בתשלום שכר לתובע כבקשת התובע ונפסוק לו סך 1,400 ₪. אנו סבורים כי המחלוקת בעניין חוב השכר לחודש 4/10 הייתה מחלוקת כנה. אשר על כן נפחית את פיצויי הלנת השכר ונעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. קיזוז מקובלת עלינו טענת הנתבע כי הוא רשאי לקזז מסכומים שאנו פוסקים לתובע פיצוי בגין התפטרותו של התובע ללא מתן הודעה מוקדמת. הואיל והתובע הינו "עובד בשכר" שעבד בשנתו הרביעית, היה עליו לתת לנתבע הודעה מוקדמת של חודש ימים בהתאם לסעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. בהתאם לחלקיות משרתו, רשאי הנתבע לקזז ערכם של 10 ימי עבודה בחודש, ובסך הכל 1,450 ₪, מהסכומים שאנו פוסקים לתובע. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית, כמפורט להלן. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.10 עד לתשלום בפועל: הפרשי שכר מינימום בסך 28,917 ₪. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 6,246 ₪. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך 1,041 ₪. תוספת וותק בסך 1,209 ₪. תוספת משפחה בסך 736 ₪. מענק שנתי בסך 1,760 ₪. פדיון חופשה בסך 3,625 ₪. דמי הבראה בסך 2,106 ₪. דמי חגים בסך 4,640 ₪. שכר חודש 4/10 בסך 1,400 ₪. הנתבע רשאי לקזז מהסכום הפסוק סך 1,450 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.10 עד לביצוע הקיזוז. הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאתו לצדדים. חקלאותמושבים נחלות ומשקיםמשק חקלאיפלסטינים