טענת קיפוח בשכר עבודה ובתנאי עבודה במהלך שנים

התובע היה עובד מוערך של משרד הרווחה במשך עשרות שנים, מאז סוף שנות ה-70 ועד לפרישתו בסוף שנת 2010. ברוב שנות עבודתו ניהל התובע הוסטל בשם "יסמין" לבני נוער ערבים ביפו, הוסטל שפעל במסגרת חסות הנוער. בשנת 2003 הוסב יסמין ל"חלופת מעצר", ופעל במתכונת זה לפחות עד למועד פרישתו של התובע. במרכז התביעה שבפני עומדת טענת התובע שקופח בשכרו ובתנאי עבודתו במהלך השנים. לטענתו, השינויים שחלו בתפקיד התובע עם הפיכת יסמין ל"חלופת מעצר" חייבו את הנתבעים להגדיר מחדש את תפקידו, ובהתאם לשלם לו תוספת סיכון ומאמץ מיוחד, שעות כוננות ושעות נוספות מעבר לאלה אותן קיבל לאורך השנים. מטעם התובע העידו בתיק זה שלושה, שכולם עבדו שנים רבות ביסמין תחת ניהולו של התובע: מר עלי מריסאט, מדריך חינוכי ביסמין משנת 1979 ועד 2011; מר חמדן ג'לולי, שהיה אף הוא מדריך חינוכי בין השנים 2001 ל- 2011; ומר אברהים אגבריה, עובד סוציאלי שעבד ביסמין בין 1997 ל- 2011. כמו כן העיד התובע עצמו. מטעם הנתבעים העידה גב' עדנה שמש ששימשה בתקופה הרלוונטית כמפקחת הארצית על השמה ברשות חסות הנוער; גב' רויטל (טלי) יוגב שמשמשת כמנהלת רשות חסות הנוער מאז אוקטובר 2009 וקודם לכן מילאה תפקידים שונים באגף לנוער, צעירים ושירותי תיקון במשרד הרווחה; גב' נאווה רחמים, ששימשה כמפקחת המחוזית על המעונות במחוזה המרכז בחסות הנוער; וגב' אוריה שבח, סגנית מנהל אגף משאבי אנוש במשרד. בתיק זה התקיימו ארבעה דיונים: דיון קדם משפט, שני דיוני הוכחות בהם נחקרו העדים מטעם שני הצדדים על תצהירי העדות שהגישו, ודיון אחרון שהוקדש לסיכומי הצדדים בעל-פה. עתה עלי להכריע. טענות הצדדים לטענת התובע, עם הסבת יסמין מהוסטל פתוח לחלופת מעצר, בשנת 2003, השתנה אופי עבודתו ותפקידו ללא היכר. לטענתו, בפועל ומכל בחינה מעשית הפך להיות למנהל "בית מעצר" או "בית סוהר קטן" (סעיף 4.8 לכתב התביעה). לטענתו, בשל אופי התפקיד החדש, והצורך בפיקוח מתמיד על בני הנוער שביסמין, הוא עצמו עבד לילות כימים ושהה בכוננות מתמדת בכל ימות השנה ומסביב לשעון, למעט עת ששהה בחופשה. טענתו המרכזית של התובע הינה שהיתה מוטלת על הנתבעים החובה להגדיר מחדש את תפקידו עם תחילת פעולה יסמין כחלופת מעצר. לשיטתו, מאחר ותפקידו הפך בפועל לדומה ביותר לתפקידו של מנהל בית סוהר, הוא היה זכאי לכל התנאים והזכויות להם זכאים עובדי שירות בתי הסוהר, לרבות מנהל בית סוהר. אשר על כן הוא מבקש שניתן צו הצהרתי לטובתו לפיו חובת הנתבעים היתה לקבוע מחדש את תיאור תפקידו, "לקבוע את דרגתו הנכונה" ולשלם לו את כל ההפרשים בגין השינוי בדרגה, לרבות זכויות הפנסיה הנגזרות מכך. זאת ועוד, התובע, שקיבל מהנתבעים תוספת כוננות בגין 12 כוננויות בחודש, טוען שביצע בפועל מספר כוננויות בחודש רב בהרבה מ-12, ועל כן לטענתו הוא זכאי לתוספת בגין שעות כוננות, אותה כימת בכתב תביעתו והעמידה על סך 428,610 ₪. התובע מוסיף וטוען שהוא היה זכאי לתוספת סיכון עקב כך שנחשף במהלך השנים שבהם שימשה יסמין כחלופת מעצר לאלימות קשה, שסיכנה את בריאותו. את התוספת הזו כימת התובע בכתב תביעתו והעמידה על סך 111,278 ₪. כמו כן טוען התובע שהנתבעים - במעשיהם ובמחדליהם, ובין היתר בהתעלמות במפגיע מבקשות חוזרות ונשנות שהגיש לאיוש משרות נוספות ביסמין - גרמו לו לעוגמת נפש רבה ולתסכול מתמשך, בגינה הוא מבקש שנפסוק לו סך 100,000 ₪. לטענת הנתבעים, לא נפל כל פגם בצורת העסקתו של התובע או באופן ניהול חלופת המעצר. לטענתם, התובע דורג לפי דירוג של מנהל מסגרת חסות הנוער, דירוג המתאים למנהל מעון נעול עם 60 חוסים. זאת, למרות שמספר הנערים הממוצע ביסמין לא על 11 נערים בשנה, והמספר המקסימלי של נערים ששהו ביסמין היה 13 (סעיף 4 לתצהיר שבח). הנתבעים הוסיפו שהתובע קיבל את מלוא זכויותיו, לרבות 12 כוננויות המהוות את מקסימום הכוננויות הניתנות. במילים אחרות, טוענים הנתבעים שהתובע לא רק שלא קופח בזכויותיו ובתנאי שכרו, אלא שהוא קיבל שכר גבוה מהשכר שהיה אמור לקבל לו היתה מובאת בחשבון העובדה שהמסגרת שניהל לא הייתה מסגרת גדולה כדוגמת כאלה הפועלות בחסות הנוער. הנתבעים מוסיפים כי מספר פעמים לאורך השנים מפתיחת יסמין כחלופת מעצר הם בדקו עם התובע אפשרות לעבור לתפקיד אחר, לאור תלונותיו על קשיים במילוי תפקידו, אך הוא סירב לכל הצעה. דיון והכרעה אומר כבר בפתח הדברים, שלדעתי אין כל בסיס לתביעה המונחת בפני, על כל רכיביה. זאת, בראש ובראשונה מאחר שאין כל יסוד, אפילו לא יסוד מינימלי, לטענתו המרכזית של התובע כפי שהיא עולה מכתב התביעה שהגיש, לפיה עם פתיחת יסמין כ"חלופת מעצר" הוא הפך ל"מנהל בית סוהר קטן", ועל כן הוא זכאי כטענתו להטבות ותנאים שזכאי להם מנהל בית סוהר. נהפוך הוא. דומה שיש בסיס מוצק לטענת הנתבעים, לפיה התנאים אותם קיבל התובע היו התנאים המקסימליים להם זכאי מנהל מעון נעול גדול בחסות הנוער. זאת, על אף שביסמין לא שהו ברגע נתון יותר מ- 13 נערים בלבד, ובדרך כלל פחות מזה, והמטלות שנדרשו מהתובע היו בהתאם, דהיינו לכל הפחות פחותות מאלה המוטלות על מנהל מסגרת גדולה יותר. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו: ראשית עדותן של כל ארבע העדות מטעם הנתבעים - גב' שמש, גב' יוגב, גב' רחמים וגב' יוגב - הייתה בהירה, מרשימה וקוהרנטית. נתתי בארבעתן אמון מלא. שמעתי מהן את שידעתי עוד קודם ששמעתי: העבודה עם הנערים בכל המסגרות השונות של חסות הנוער הינה קשה ושוחקת לכל העושים במלאכה. קשה בחלופות המעצר, וקשה גם במסגרות האחרות. עבודה במסגרת של חסות הנוער, ועל אחת כמה וכמה עבודת ניהול במסגרת של חסות הנוער, אינה עבודה שבה "מניחים את העט" בשעה 17:00, שוכחים מיום העבודה והולכים הביתה. זוהי עבודה שבה רבים מבעלי התפקידים - בוודאי הטובים שבהם - "לוקחים הביתה" אל שעות אחר הצהריים, הערב והלילה את מצוקתם של הילדים והנערים. כך בימים של שגרה, ועל אחת כמה וכמה בימים שאינם שגרתיים, ימים "מבולגנים" יותר, שאינם נדירים כלל ועיקר: "כל מי שנמצא בחסות הנוער דקה אחת יודע ששם המשחק של החיים שלנו זה בלגאן" (עדות גב' רחמים, עמ' 64 ש' 22); שנית השתכנעתי מעדויות הנתבעות, כפי שהשתכנעתי גם מעדות התובע עצמו והעדים מטעמו, שלתובע לא היה קל למלא את תפקידו - ולמעשה היה לו קשה מאד למלא את תפקידו - ובמיוחד מאז שנת 2003 שבה יסמין הפכה לחלופת מעצר. זאת, אף מעבר לקשיים הטבעיים הכרוכים במילוי תפקיד שכזה. הפניתי לא מעט שאלות לכל העדים בתיק זה על מנת להבין מה היה מקור הקושי. בסופם של דיוני ההוכחות, השתכנעתי שהקשיים שמהם סבל התובע במילוי תפקידו היו בעיקרם קשיים סובייקטיביים, ולא קשיים אובייקטיביים שמקורם ב"מציאות של המסגרת" (חקירה נגדית שמש, עמ' 55 ש' 18). השתכנעתי גם שאין הבדל מהותי בין תפקידו של מנהל חלופת מעצר בחסות הנוער לבין מנהל מסגרת גדולה יותר "מנהל הוא מנהל" (חקירה נגדית יוגב, עמ' 50 ש' 24). ובמיוחד השתכנעתי שאין כל בסיס לטענת התובע שדווקא תפקידו של הראשון הוא קשה וסבוך הרבה יותר מזה של מנהלים אחרים בחסות הנערים. אם כך, מה המקור לטרונייתו של התובע? כך ענתה לשאלתי בעניין זה גב' רחמים, ודומה שתשובתה הבאה היא סיפורו של תיק זה בפיסקה אחת: "אני מכירה את התובע שנים רבות מאוד, אני מאוד אוהבת ומעריכה אותו.... ברמה הרגשית והמנטלית משהו לא הסתדר לו. הוא מההתחלה הרגיש שפוגעים בו, מבזים אותו, שהוא לא הרגיש בנוח במקום, שהנערים הם קשים וזה הביא למצב של תחושה שהוא פגע בעצמו מתוך מקום שהוא לא הסתדר מנטלית ורגשית עם הנערים. זה בעיני. לדעתי יש הבדל מהותי בין מקום שבו מגיעים בבוקר אומרים יפה לילדים שיוצאים עם תיק האוכל וחוזרים בארבע אחר הצהריים ונמצאים לטווח ארוך לבין נערים שמגיעים לטווח קצר, שהם בית משפט והמדינה מתחייבת להשאיר אותם בבית, קשה להתחבר אליהם, אני חושבת שהיה לתובע קשה עם המעבר הזה. אני ניהלתי מעון עם 60 נערים ו- 98 עובדים וניהלתי את החלופה (10 נערים ועוד 6-7 עובדים), זו אותה עבודת ניהול". שלישית אין בידי לקבל את טענת התובע ובא כוחו, לפיה מקור מרכזי לקושי ממנו סבל התובע עם הפיכת יסמין לחלופת מעצר היה נעוץ בכך ש"בחלופת המעצר אין טיפול, אין גישה טיפולית, אין אפשרות לטפל" (עמ' 73 ש' 8). מהראיות שהוצגו בפני עולה בבירור שגם בחלופת המעצר הייתה גישה טיפולית לנערים, הייתה אפשרות לטפל בהם, אם כי כמובן בשינויים המחוייבים בשל העובדה שהנערים מגיעים לזמן קצר יותר יחסית, שהמדינה מתחייבת להשאירם בבית בכל שעות היממה, ועל כן הפעילות החינוכית והטיפולית כולה נעשית בתוך המסגרת, ובשל כך שהם נמצאים בחלופה בצו של בית משפט; רביעית ממסכת הראיות שהוצגה בפני לא נסתרה טענת הנתבעות באשר למספר הכוננויות שקיבל התובע כי "המקסימום שניתן להקצות הוא 12 כוננויות, בחלופות למרות שיש שם מספר קטן של נערים שזהה לגודל קבוצה במעון, למנהל מוקצות בדיוק אותו מספר כוננויות כמו למנהל מעון נעול שיש לו 60 חניכים. זה המקסימום שניתן" (חקירה נגדית יוגב, עמ' 48 ש' 15). "בכל מעון שלנו יש חלוקה של כוננויות, כולם מקבלים 12 כוננויות" (חקירה נגדית רחמים, עמ' 65 ש' 3); דורי ספיבק חמישית השתכנעתי שהתובע הגזים בתיאוריו - ארשה לעצמי לומר, ומיד יבין הקורא מדוע, תיאוריו התיאטרליים משהו - בדבר המידה שבה היה "כבול" לילות כימים 365 ימים בשנה 24 שעות ביום לעבודת הניהול של חלופת המעצר "יסמין". כך, מעבר ל- 35 ימי חופשה בשנה (ראו סעיף 4.5 לכתב התביעה), התאפשר לתובע - אומר מיד שבאישור, ברשות ואפילו בברכת הנתבעים - להשקיע שעות רבות מאוד בפעילות ציבורית-אמנותית. כאן המקום לציין שהתובע הינו במאי תיאטרון בהכשרתו (לפי עדותו הוא, עמ' 20 ש' 16) שהמשיך בהצלחה בפעילות משמעותית בתחום התיאטרון, הן כבמאי והן כשחקן, לאורך כל השנים (עמ' 20 ש' 20). בשנת 2008 הוא אף קיבל את פרס "קיפוד הזהב" על תרומה מיוחדת לעולם התיאטרון, בזכות פעילות נחושה ועקבית למען קיומו של תאטרון בשפה הערבית בישראל (עמ' 28 ש' 2). בין היתר, הוא היה מייסדו של "תיאטרון אל-סאראייא" היפואי, ובשנים בהם ניהל את חלופת המעצר יסמין אף שימש כמנהלו האמנותי של התיאטרון הערבי-עברי ביפו. כפי שהתובע עצמו העיד, את מידת הפעילות שלו בתחום הזה לא נכון למדוד בשעות (עמ' 21 ש' 23); כך בוודאי באותם המקרים שבהם ביים התובע הצגות חדשות (עמ' 22 ש' 3), אך גם במצבים שבהם שימש כשחקן בהצגות שביימו אחרים, שהרי כדבריו: "אין הגדרה כזו כמה שעות זה להיות שחקן, שחקן זה שחקן" (עמ' 22 ש' 6). כשנדרש התובע במהלך חקירתו לנסות ולאמוד בכמה שעות עבודה ביום כרוכה למשל הופעה שלו בהצגה, הודה שמדובר ב"שעתיים שלוש" (עמ' 22 ש' 14). לכך יש להוסיף את הופעותיו של התובע בסדרות שונות בטלוויזיה. כשנשאל על כך התובע ציין שמדובר היה ב"לא יותר מיומיים" צילומים (עמ' 24 ש' 28), אם כי הודה שמדובר ב"יומיים של עבודה, בקולנוע זה יום ארוך. זה ברור" (עמ' 25 ש' 3); באשר לעבודתו כמדבב בסידרת הטלוויזיה המאויירת מ.ק. 22, ציין התובע שמדובר היה ב- 4-5 ימי עבודה מלאים (עמ' 25 ש' 9). אעצור כאן ולא אמשיך להביא ציטוטים מתוך חקירתו הארוכה של התובע באשר לפעילותו כבמאי ושחקן, חקירה שהתבססה במידה רבה על קורות החיים האמנותיים שלו כפי שהם מופיעים באינטרנט, בין היתר בערך ויקיפדיה שעל שמו (עמ' 24 ש' 24). השורה התחתונה של כל זה הינה שהשתכנעתי שלצד העבודה בחלופת המעצר יסמין, הקדיש התובע חלק משמעותי מחייו לעבודה בקולנוע, בטלוויזיה ובמיוחד בתיאטרון. התרשמתי עד מאד מהישגיו הרבים בתחום זה, אך בד בבד השתכנעתי שמשמעות הדברים הינה שלתובע היה את הזמן והאפשרות להתפנות מניהול יסמין למשך ערבים רבים, לסופי-שבוע שלמים (עמ' 26 ש' 27) וגם לעיתים במהלך שעות העבודה הרגילות. להערכתי, אדם הנאלץ בפועל למלא תפקיד במשך 7 ימים בשבוע 24 שעות ביממה - כפי שטען התובע שעשה בשבע השנים בהם פעלה יסמין כחלופת מעצר - לא היה מסוגל לעשות כל זאת וגם זאת, ובוודאי שלא לעשות זאת בהצלחה, בלי "להירדם על הבמה"; שישית גב' שמש, המפקחת מטעם חסות הנוער, העידה על התובע, באופן אמין להערכתי, ש"הוא לא היה תמיד במסגרת גם בשעות אחר הצהריים שאני הגעתי בהם... זה לא הצריך יותר זמן מכל מנהל ממוצע בחסות הנוער, ואני יכולה להעיד מהמקום שאני הייתי מנהלת " (עמ' 55 ש' 26) ושהיו תלונות של עובדים ואחרים "שהוא לא תמיד זמין והוא נעדר מהעבודה" (עמ' 58 ש' 27). אף מעדות חלק מצוות העובדים ב"יסמין" התרשמנו שהתובע היה "רוב" הזמן ביסמין אך בוודאי שלא כל הזמן (ראו למשל: עמ' 10 ש' 12). אף שניכר היה מעדותם של אנשי צוות יסמין שהם רצו ורוצים מאד לעזור לתובע בתביעתו, הם נזהרו מלומר בפה מלא שהתובע הקדיש את כל זמנו ליסמין. כך מר אגבריה השיב לשאלה ישירה בעניין זה של באת כוח הנתבעים בתשובה הבאה: "תשאלי אותו" (עמ' 17 ש' 24), ואילו מר ג'לולי ציין שהתובע שהה תמיד ביסמין במהלך הימים, אך גם הוא סייג זאת ל"עד 18:00 בממוצע" (עמ' 38 ש' 26); שביעית מהראיות שהביאו בפני התובע ועדיו לא השתכנעתי שהעבודה ב"יסמין" בתקופה ששימשה כחלופת המעצר היתה רווית אלימות ומסוכנת בהרבה מהעבודה ב"יסמין" בתקופה בה שימשה כהוסטל פתוח. איני רואה מקום להתייחס במסגרת פסק דין זה לאירוע אחד או שניים של אלימות שאירעו במהלך השנים, אירועים שכל אחד מהצדדים נתן להם משמעות וחשיבות אחר. זאת, מאחר שלדעתי הנכון הוא לבחון טענה כמו טענת התובע בדבר היותו של מקום העבודה "מסוכן" לאורך שנים על בסיס ראייה רחבה יותר, ולא על יסוד אירועים בודדים. ובהקשר הזה, כאמור, לא הוכח בפני שיסמין אכן הייתה מסוכנת יותר. זאת, אף שאדגיש שלא השתכנעתי גם בטענה ההפוכה אותה שמעתי מפי חלק מנציגות חסות הנוער, לפיה "הסיכון בחלופת מעצר פחות, כי ברגע שנער מבצע עבירה של אלימות או בריחה מיד מזמנים את המשטרה" (עמ' 58 ש' 18). מכל מקום, אפילו הייתי מניח לטובת התובע שעבודתו הייתה מסוכנת מעט יותר בשנים שבהם שימשה יסמין כחלופת מעצר, לא ברור מהו המקור הנורמטיבי לטענתו כי הוא היה זכאי בשל כך לתוספת סיכון. התובע אמנם טען בכתב תביעתו שהוא מסתמך לעניין זה על הוראות ההסכם קיבוצי משנת 1987 המקנה "גמול מיוחד" לעובדי קידום נוער, אך דומה שהוא עצמו זנח את טענתו זו בהמשך ההליך, שכן לא היה בידו לבסס את טענתו בדבר תחולת הסכם זה על העסקתו; שמינית השתכנעתי שיסמין כחלופת מעצר לא קופח באופן חריג מבחינת כוח האדם שהועסק בו לאורך השנים. נהפוך הוא, השתכנעתי כי הפיקוח והנהלת חסות הנוער לא התעלמו מפניות שעשה התובע אליהם לאורך השנים לקבלת תוספת תקנים, ואף ניסו לתת מענה כמיטב הבנתם ויכולתם. דומה שבעקבות פניות התובע לאורך השנים הגיעו אף פני הדברים לידי כך שביסמין היו תקני כוח אדם עודפים ביחס למוסדות מקבילים וגדולים יותר (ראו לעניין זה ההפניות לפרוטוקול במסגרת סיכומי באת כוח הנתבעים, עמ' 79 ש' 18); ותשיעית אין בידי לקבל גם את טענת התובע לפיה הנתבעים הפרו את הוראת סעיף 70.1 לתקשי"ר, בכל הקשור להגדרת דרגתו ותיאור תפקידו של התובע. צודקים הנתבעים בטענתם (ראו למשל בסעיף 12 לכתב ההגנה) לפיה ההוראה מתייחסת לשינויים ארגוניים "באגף, ביחידה גדולה או במשרד כולו" בלבד. מלשונה של ההוראה עולה בבירור שאין היא חלה על שינוי ארגוני קטן כדוגמת זה שבו עסקינן, במסגרתו שונה מעמדה והגדרת תפקידה של "יסמין" מהוסטל פתוח לחלופת מעצר. סוף דבר התביעה נדחית על כל רכיביה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.שכר עבודה