תשלום הפרשי שכר והשבה של תוספת שכר אשר הופחתה משכרה של התובעת, על ידי הנתבעת. 2. להלן העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות: א. התובעת, הינה עובדת של הנתבעת (להלן:"המועצה" או "הנתבעת") מזה למעלה מעשרים שנה. ב. המועצה הינה גוף מתוקצב בהתאם לסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985 (להלן: "החוק"). ג. התובעת, אשר היתה עובדת מסורה ומוערכת שביצעה את עבודתה בצורה טובה, שימשה כמזכירת מחלקת החינוך וכן מזכירה ליועצי חינוך פסיכולוגיים. ד. בינואר 1996 קיבלה התובעת תוספת שכר בשיעור של 20%, אולם ביולי 1998, וכחלק מתוכנית הבראה, החליטה המועצה, באופן חד צדדי, ללא הודעה מוקדמת וללא שימוע, לבצע קיצוץ בגובה של 5%, משכרה של התובעת (להלן:"הקיצוץ"), מה שהקטין את התוספת מינואר 1997 והעמידה על 15% מהשכר. ה. למרות שתוכנית ההבראה שיועדה לשנת 1998 לא יושמה ולא יצאה לפועל, לא בוטל הקיצוץ. ו. המועצה ביטלה את הקיצוץ וחזרה לשלם לתובעת את התוספת, בשיעור המקורי של 20%, בשנת 2002. ז. בשנת 2006 ערך משרד הפנים ביקורת שכר אצל המועצה, בה נבדקו תנאי שכרם והעסקתם של עובדיה, כאשר ממצאי בדיקה זו פורסמו בדו"ח חריגות שכר מהאגף לכ"א ושכר ברשויות המקומיות שליד משרד הפנים (להלן: "הדו"ח") (נספח ב' לתצהיר גזבר המועצה). ח. במסגרת הדו"ח צויין גם שמה של התובעת בין אלו שהתגלתה, בשכרם, חריגה המנוגדת להסכם הקיבוצי הכללי מיום 3/3/99 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). ט. בשל העובדה שלתובעת שולמה תוספת שכר בשיעור גדול יותר ממה ששולם לה ערב חתימת ההסכם הקיבוצי וערב המועד הקובע, שהוא - 31.08.1998 (להלן:"המועד הקובע"), נדרשה המועצה לפעול להפחתת שיעור התוספת ולהעמידה על ל- 15%, השיעור ששולם לתובעת כאמור לפני המועד הקובע - וכך אכן קרה. י. בעקבות ההחלטה על הפחתת שכרה, הוזמנה התובעת לשימוע ליום 23.02.09. במהלכו הוסבר לה, כי המועצה נדרשת לעשות קיצוצים וכי לפי הדו"ח ומשנמצא כי ישנה חריגה בשכרה, בכוונת המועצה ליישם את הדו"ח בעניינה - קרי לקצץ 5% מהתוספת ולהעמידה על 15% (נספח ג' לתצהירו של גזבר המועצה). יא. חרף התנגדות התובעת, הוחלט ביום ל- 01.03.09 על הפחתה בתוספת בשיעור של 5%. 3. מהלך הדיון במסגרת ישיבת ההוכחות, אשר התקיימה ביום 14/10/12, העידו מטעם התובעת היא בעצמה ומר עבד אלמג'ד אכתילאת - מי ששימש כראש המועצה בין השנים 1993 ועד לשנת 1998, ואילו מטעם המועצה העיד הגזבר, מר וג'יה עזאיזה. ישיבת ההוכחות התנהלה בהעדרו של נציג ציבור עובדים, אשר הוזמן ולא הגיע (ראו ההחלטה המופיעה בעמ' 3 שורות 16-22 לפרוטוקול). לאחר סיום שמיעת הראיות, ובטרם הגשת סיכומי הצדדים, וחרף השלב המתקדם בו היה מצוי התיק, מצא בית הדין לנכון לבקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה וזאת בהתחשב בסוגיה העקרונית שעמדה בבסיס המחלוקת. לאחר קבלת עמדת היועמ"ש, אשר לא הביע רצונו להצטרף להליך, הוגשו סיכומי הצדדים כסדרם והתיק הועבר למתן פסק דין. 4. הסוגיה שבמחלוקת נקודת המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת זכאותה של התובעת לתשלום מלוא התוספת, קרי התוספת בשיעור של 5%, אשר תשאיר את התוספת של שנת 1997 (בשיעור 20%), על כנה. בנקודה זו יצויין, כי כתב התביעה כלל טענות נוספות ובקשה לסעדים נוספים (החזר הוצאות נסיעות פנימיות, הפחתות שכר שונות ועוד) אולם במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמות אשר הביאו לכך שהתובעת ויתרה על חלק מהרכיבים (עמ' 9 שורות 11-12 לפרוטוקול), כאשר חלק אחר של הרכיבים נזנח במהלך ניהול התיק וזכרן לא בא במהלך חקירות העדים או בסיכומי הצדדים, ומשכך לא ראינו לנכון להידרש אליהם. 5. עיקר טיעוניי הצדדים ועמדת היועמ"ש ואלו טענות התובעת: א. ההפחתה שנעשתה במהלך שנת 1998 נעשתה שלא כדין, ללא שימוע וללא הסכמתה ואישורה, ומתוך שיקולים זרים ותוך הפלייתה מעובדים אחרים שלגביהם נותרו התוספות על כנן. ב. אין המדובר בתוספת חריגה אלא בחלק מתוספת כוללת בשיעור של 20% שאושרה לה כדין כבר בשנת 1996, והעובדה שחלק מאותה התוספת לא שולם, שלא כדין, אין בה כדי להכשיר את התנהלות הנתבעת. ג. המועצה לא יישמה כל תוכנית הבראה ולא ביצעה או יישמה הפחתות שכר שהיו אמורות להתבצע לעובדים נוספים למעט ההפחתה שביצעה בעניינה. על כן ולאור האמור לעיל עתרה התובעת להחזרת הסכומים שהופחתו משכרה במהלך השנים כן עתרה לחייב את המועצה בפיצויי הלנת שכר בגינן. ואלו טענות המועצה: א. היא פעלה בהתאם לדו"ח, אשר קבע כי היא משלמת תוספות שכר בניגוד להסכם הקיבוצי מיום 03.03.99 (אשר מסדיר את נושא חריגות השכר בשלטון המקומי. ב. כיום היא פועלת בהתאם לתוכנית הבראה הכוללת שורה של תנאים, ביניהם, תנאי המחייב אותה לטפל בחריגות השכר המשולמות לעובדיה, בניגוד לחוק וכפי שנקבע בדו"ח. ג. ההחלטה בדבר ביטול התוספת החריגה של התובעת נעשתה כדת וכדין, לאחר שזימנה את התובעת לשימוע ונתנה לה הזדמנות נאותה להשמיע את דבריה, ומשנמצא כי מדובר בתוספת חריגה שהתובעת אינה זכאית לקבלה והיא משולמת לה שלא כדין, בוטלה התוספת החריגה. עמדת היועמ"ש - בכל הנוגע לתוספת שניתנה לתובעת בשנים 1996 ועד יוני 1998, הרי שמדובר בתוספת ששולמה מכח הסכמים מקומיים והוכשרה מכח ההסכם הקיבוצי, אשר בהתאם להוראותיו הוכשרו התוספות ששולמו עד למועד הקובע. משכך והיות ובמועד הזה הוענקה לתובעת תוספת של 15% בלבד ולא 20% אין להכשיר את החריגה (הנוספת) בשיעור של 5%, שכן היא בבחינת תוספת חריגה שלא הוכשרה. משכך, התוספת בשיעור 5%, שהוספה לשכרה של התובעת בשנת 2002 ועד לביטולה ע"י המועצה בשנת 2009, הינה תוספת חריגה אשר ניתנה שלא כדין ובניגוד לסעיף 29 לחוק ומהווה חריגת שכר ועל כן בדין פעלה המועצה לביטולה. יתרה מכך, לדידו של היועמ"ש המועצה היתה אמורה לפעול לביטול התוספת החריגה עוד קודם לכן בשנת 2006 עת נתקבל דו"ח משרד הפנים בדבר חריגות השכר לעובדי המועצה ולא לחכות כשלוש שנים לפעול לביטולה. על כן ולאור האמור, ובהתאם להסכם הקיבוצי ולנוכח הדו"ח, פעולתה של המועצה היתה כדין ואף יש לפעול להשבת הסכומים ששולמו ביתר לתובעת בין השנים 2002-2009. 6. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית על המקרה דנן חולשים שני מקורות נורמטיביים; חוק יסודות התקציב וההסכם הקיבוצי. חוזה העבודה האישי שבין המועצה לעובדיה מוסדר וכפוף לסעיף 29 לחוק, אשר מגביל את כוחו של "גוף מתוקצב" לקבוע שינויים בתנאי העבודה של עובדיו, ואוסר עליו להנהיג הסכמים או הסדרים, "אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר" (סעיף 29(א) לחוק). עוד נקבע בסעיף 29(ב) לחוק, כי הסכם החורג מהוראת סעיף 29 (א) הוא בלתי חוקי ובטל ומסמיך, בסעיף 29(ג) שלו, את שר האוצר להטיל סנקציות מנהליות על גוף מתוקצב שחרג מהוראת סעיף 29 (א). על התכלית המונחת ביסודו של סעיף 29 לחוק נאמר בבג"ץ 6231/92 אלברט זגורי - בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מט(4) 749, 786-787,: "...היא "להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה" (הנשיא שמגר ברע"א 2920/90 הנ"ל, בעמ' 408). במהותה זו הוראה קוגנטיבית, שנועדה להתערב במערך החוזי כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק". חרף הוראות החוק ומטרתו לקבוע "ריסון תקציבי" בפועל הצטברו גִרעונות ואי הסדרים ניהוליים ותקציביים בגופים המתוקצבים על ידי המדינה לרבות ברשויות המקומיות, בין היתר בעקבות חריגות ברשויות מקומיות ממסגרת התקציב, כאשר בעניין זה אמר בית הדין הארצי בדב"ע נז/16-4 מרכז השלטון המקומי - הסתדרות העובדים החדשה, פד"ע לב 1, עמ' 10-11 (להלן: "פרשת השלטון המקומי").: "על אף העובדה שנקבעו נורמות בחוק יסודות התקציב, נחתמו הסכמי שכר וניתנו הטבות שכר לקבוצות עובדים שונות על ידי רשויות מקומיות מבלי לקבל את אישור הממונה על השכר. במקרים רבים ההסכמים הללו לא הוגשו לאישורו של הממונה על השכר ואף הוסתרו ממנו. כמו כן, נחתמו באותן נסיבות חוזי עבודה אישיים עם עובדים בכירים של רשויות מקומיות ועיריות, בהם הוענקו '... הטבות כספיות חריגות, לעיתים מפליגות, לעובדים בכירים, בשכר ובתנאי פרישה, מעל ומעבר למקובל בשירות המדינה ותוך הפרת חוק יסודות התקציב'.. כתוצאה מהענקת תנאי שכר החורגים ממסגרת התקציב ומאי-סדרים אחרים, נוצרו גרעונות ברשויות מקומיות רבות. הרשויות המקומיות שניהלו תקציב גירעוני פנו לממשלה, אשר נקראה לתת פתרון למשברים הכספיים שפקדו אותן. לעיתים קרובות הפסיקו הרשויות המקומיות לשלם שכר לעובדיהן, והשתמשו בעובדים כ'בני ערובה' להשגת תקציבים נוספים". על רקע סכסוכים קיבוציים ושביתות שניהלה ההסתדרות ברשויות המקומיות, ניהל מרכז השלטון המקומי וההסתדרות משא ומתן שהוביל לחתימתו של ההסכם הקיבוצי, שנועד לטפל בחריגות בשכרם של עובדי הרשויות המקומיות שלא קיבלו אישורו של הממונה על השכר וקבע מסגרת שכר התואמת את הוראות החוק (ראה פרשת השלטון המקומי). ההסכם הקיבוצי אוסר על מתן תוספות שכר מהמועד הקובע, 31.08.98, ללא אישור מפורש ובכתב מהממונה על השכר. באשר לתוספות שכר שניתנו לעובדים בעבר מכח הסכמים מקומיים, ללא אישור הממונה, ומהווים "חריגות שכר", בהסכם הקיבוצי נקבע, כי: "כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מ- 1.4.82 ועד למועד הקובע, אשר לא אושרו על ידי הממונה על השכר, וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים, ככל שאין בהם כדי לגרום לשכרו של עובד ותיק להיות שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה, אלא אם תוקנו או בוטלו ע"י הוראה מהוראות הסכם זה, ויהיו מאושרים לפי סעיף 29 (א) לחוק כמפורט באישור הממונה על השכר בסיפא להסכם זה".ו (סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי) משמע, ההסכם הקיבוצי נותן תוקף בדיעבד ל"חריגות" בשכרה של קבוצת העובדים הוותיקים- שמוגדרים על פי ההסכם - כעובדים אשר בתום חודש ממועד חתימת ההסכם הקיבוצי (קרי יום 03.04.99) היו מועסקים ברשות ושכרם הכולל של אותם עובדים אינו "עולה על 82.5% משכר מנכ"ל הרשות המקומית בה מועסק העובד, בהתאם לטבלת השכר של העובדים הבכירים ברשויות המקומיות" (ראה הגדרת "עובד ותיק" ו- "שכר גבוה" בסעיף 2 להסכם הקיבוצי). סיכומו של דבר, ההסכם הקיבוצי מהווה הסדר ספציפי, המשלים את ההסדר הכללי המצוי בחוק יסודות התקציב והוא בא להוסיף על הוראות החוק, ומעניק סמכות לממונה על השכר להפחית שכרו של עובד רשות מקומית, כמו גם מכיר בכך שניתן להסדיר העסקתם של עובדים וותיקים בחוזים אישיים, על אף שלא אושרו על ידי הממונה. משכך השאלה הדורשת הכרעה בענייננו הינה: מה שיעור התוספת שקיבלה התובעת ערב המועד הקובע ? התובעת טוענת שהיא זכאית להמשיך ולקבל את התוספת של 20% לשכר היסוד שלה ולא 15%, זאת משום שהיתה זכאית לקבל את התוספת הנ"ל עוד בשנת 1996, ואין לראות בה כתוספת חדשה שחלים עליה הוראותיו של ההסכם הקיבוצי(סעיף 11 לתצהירה). נציין כבר בנקודה זו כי על בסיס הראיות והעדויות שהובאו לפנינו, הגענו למסקנה כי במקרה הספציפי של התובעת, הצדק עימה, בטענתה כי היתה זכאית לקבל ערב המועד הקובע תוספת בשיעור של 20% ומשכך, בין אם ענייננו בתוספת שהינה חריגה או שניתנה, מלכתחילה שלא כדין, הרי שהיא זכאית להמשיך ולקבלה. מר וג'יה עזאיזה, המשמש כגזבר המועצה ממאי 1995 (להלן:"מר עזאיזה" או "הגזבר"), סיפר כי בשנת 1996, על פי החלטתו של ראש המועצה דאז - מר עבד אלמג'יד אכתילאת, אושרה תוספת בשיעור של 20% לעובדים לרבות לו ולתובעת וכי התוספת הנ"ל שולמה ברצף מאז ינואר 1996 ועד יוני 1998 אז, ולקראת תוכנית הבראה, שלא יושמה בסופו של יום, הופחתה, בשיעור של 5% (להלן:"התוספת שהופחתה"), הן לתובעת והן לעובדים נוספים, באופן שרירותי ומבלי שנערך למי מהם שימוע (עמ' 13 שורות 4-15 לפרוטוקול) לדבריו עוד, אף אחד מהעובדים, אשר אף לא נשאלו בענין, כאמור, לא הסכים להפחתה. בעדותו המשיך וסיפר הגזבר כי לאחר 3 חודשים החזירה לו המועצה את התוספת שהופחתה ולאחר שנה או שנתיים הוחזרה תוספת זו כל העובדים (עמ' 14 שורות 1-9 לפרוטוקול). מר עבד אלמג'יד אכתילאת, מי ששימש כראש המועצה בשנים 1993- 1998 (להלן: "מר אכתילאת") הצהיר כי בזמן כהונתו אישר הוא לתובעת, בשל מהות תפקידה ובשל מסירותה הרבה ושביעות רצונו מעבודתה, תוספת כוללת בשיעור של 20% (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית מטעמו) ותוספת זו שולמה ברציפות וללא כל עוררין עד ל- 08/1998 עת קוצצה בשיעור 5% וזאת לצורך יישום תוכנית הבראה שכלל לא יושמה בסופו של דבר. כן הצהיר, מר אכילאת כי התובעת ערערה וביקשה להחזיר לה את התוספת שהופחתה, ולדבריו היות וההפחתה בוצעה באופן חד צדדי , ללא אישורה וללא הסכמתה, דבר שהתברר למועצה בדיעבד כבלתי חוקי, נענתה היא בחיוב אם כי בשל מצבה הכלכלי של המועצה בזמנים הרלוונטיים לא התאפשר הדבר. כן הצהיר מר אכתילאת כי כל ההפחתות שבוצעו משכרם של העובדים באותה תקופה, באופן חד צדדי, לצורך יישום תוכנית ההבראה שהוצעה דאז, הוחזרו ושולמו לעובדים כחוק הואיל והתוכנית הבראה לא יצאה לפועל כלל וכלל וכן הואיל וההליך ביצוע ההפחתות לא נעשה כדין כמתחייב על פי חוק. גם בעדותו חזר מר אכתילאת על אותם הדברים וציין בסופם כי ההפחתה של התוספת, שבוצעה בשנת 1998 היתה שרירותית ונכפתה על העובדים וכי "נדמה לו" שהוחזרה לחלק מן העובדים לאחר מכן (עמ' 11 שורות 27-30 ועמ' 12 שורות 1-2 לפרוטוקול). מעדותם של עדי שני הצדדים לפנינו עולה כי לא היתה סיבה אמיתית או טעם מוצדק לכך שדוקא לתובעת, בניגוד לעובדי מועצה אחרים, לא הוחזרה, כבר בשנת 1998, התוספת שהופחתה (דבר שאם היה נעשה ממילא היה גורם לכך שגם תוספת זו היתה הופכת, בהתאם להסכם הקיבוצי, לתוספת "מאושרת"). משכך הם פני הדברים והיות והתובעת היתה זכאית להחזר התוספת שהופחתה עוד בשנת 1998, קרי ערב כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי וערב המועד הקובע, זכאית היא להמשיך ולקבלה, גם אם תוספת זו הינה בגדר "שכר חורג" או "תוספת חורגת", שכן בפועל היא הוכשרה במסגרת ההסכם הקיבוצי. עמדה ומסקנה זו מתיישבות גם עם עמדת היועמ"ש כפי שהובאה בסעיף 10 להודעתו - "התוספת בשיעור 15% שניתנה לתובעת בשנים 1996 ועד יוני 1998 הינה תוספת ששולמה לתובעת מכח הסכמים מקומיים והוכשרה מכח ההסכם הקיבוצי. אולם התוספת בשיעור 5% שהתווספה לשכרה של התובעת (בשנת 2002 ועד לביטולה בשנת 2009) הינה תוספת אשר ניתנה שלא כדין ובניגוד לסעיף 29 לחוק ומהווה חריגת שכר ואשר בדין פעלה המועצה לביטול". הואיל ונראה כי היועמ"ש נפל לכלל טעות עת סבר שהתובעת קיבלה בשנים 1996 ועד יוני 1998 תוספת 15% בלבד למרות שהלכה למעשה היא קיבלה תוספת של 20%. 7. האם זכאית התובעת לפיצויי הלנת שכר? אף מבלי להתייחס לשאלה האם התיישן רכיב זה של התביעה נבהיר כי בשל הנסיבות ובשל חילוקי הדעות בין הצדדים בעניין זכאותה של התובעת לתוספת, הרינו קובעים כי ניתן, להגיד שהמועצה טעתה טעות כנה, בסוברה כי אין התובעת זכאית כלל לתוספת הנטענת ומשכך אין מקום לחייבה בפיצויי הלנת שכר, ונכון יהא להסתפק בהוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 8. לסיכום לנוכח כל האמור, הרינו מקבלים את תביעת התובעת בענין התוספת שהופחתה ובהתאם לכך, נותנים בזאת פסק דין הצהרתי לפיו התובעת זכאית לתוספת בשיעור של 20% בנוסף לשכר הבסיס. בהתאם לקביעה הנ"ל, הרינו מחייבים את המועצה לשלם לתובעת את הסכום שהופחת משכרה בסכום של 6,630 ₪, סכום שלא הופרך על ידי המועצה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התובענה ועד לתשלום בפועל. 9. הוצאות בנסיבות הענין הרינו מחייבים את המועצה לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪, אשר יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום.משכורתתוספות שכר