בתאריך 15.07.2010, לאחר כ- 7 שנים ממועד סיום העבודה הוא הגיש תביעתו בה הוא עתר כי נפסוק לזכותו סכום כולל של 246,379 ₪ בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעים בשנים 1964-2003 ובגין זכויות המגיעות לו, לטענתו, בגין תקופת עבודה זו ובגין סיומה. הנתבעים, בכתב הגנתם, טענו כי תביעתו של התובע כולה התיישנה, הואיל והוגשה זמן רב לאחר מועד סיום עבודתו בשירותי הנתבעים, כן הכחישו זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים וליתר הזכויות להן הוא טוען. 2. להלן העובדות שאינן במחלוקת,כפי שהן עולות מחומר הראויות: א. הנתבע 1, הינו הבעלים והמנהל של מאפיית אחמד עבד אללטיף בעיר נצרת (להלן: "המאפייה"). ב. הנתבעים 2 ו- 3 הינם בניו של הנתבע 1, כאשר, תפקידם ומידת מעורבותם במאפיה וניהולה שנוי במחלוקת. ג. התובע, יליד 1945, החל עבודתו במאפיה בשנת 1964 בתפקידים שונים; תחילה בהכנת הבצק, באפיה ובחלוקת הלחם לחנויות ולמסעדות, לאחר שהתפתחה המאפיה עבודתו הסתכמה בחלוקת הלחם לחנויות ולמסעדות ובגביית כספים. ד. בין הצדדים התקיימו יחסי עובד- מעביד שתחילתן בשנת 1964 ומועד סיומם שנוי במחלוקת. ה. מעבר ליחסי העובד - מעביד ששררו בין הצדדים, קיימת ביניהם, קרבה משפחתית, כאשר אחותו של הנתבע 1 נשואה לתובע. 3. השתלשלות העניינים הדיונית התביעה, הוגשה, ביום 15.07.2010, כנגד מר אחמד עבד אללטיף ז"ל (להלן: "הנתבע 1") ונגד בניו, מר סאלח ומר פארס עבד- אלטיף (להלן: "הנתבע 2 והנתבע 3, בהתאמה") וביום 12.08.2010 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים. לפני מועד שמיעת הראיות בתיק, נפטר הנתבע 1 , ועיזבונו בא במקומו. הראיות בתיק נשמעו רק ביום 12.05.2013, קרי כעבור כשלוש שנים מיום הגשת התביעה, כאשר התנהלותם ומחדליהם של הנתבעים, פעם אחר פעם, הם שהובילו להתארכות ולסחבת מיותרת בתיק. הנתבעים, לא קיימו החלטות מפורשות של בית הדין, דבר שאילץ את התובע לפנות, פעמים רבות, לבית הדין בבקשות לאכוף קיום ההליכים וקידום עניינו. הנתבעים עיכבו הגשת תצהירים מטעמם וחרף ארכות שניתנו להם הם אחרו בהגשתם, יתירה מזאת, הנתבעים גרמו לסחבת בניהול התיק ובזבוז זמן שיפוטי יקר, כמו גם זמנם של הצדדים שכנגד עת התייצבו לישיבת ההוכחות שיועדה ליום 08.11.2012 וטענו כי לא ניתן לקיים את הדיון עקב פטירת הנתבע 1, שכן צריך לתקן את התביעה ולצרף עיזבון המנוח כצד להליכים, טענות והודעות שהיה מקום להעלותן, טרם הישיבה, במיוחד שהמנוח נפטר כחודש וחצי לפני הישיבה. המשך ישיר להתנהלותם זו של הנתבעים כלפי הצדדים להליך, באה לידי ביטוי גם עת בקשו לבטל, יום לפני התקיימותה, את ישיבת הגישור, שנקבעה לצדדים לבקשתם. הסחבת בהתנהלות הנתבעים ובמחדליהם נמשכה עד לישיבת ההוכחות בה בחרו הנתבעים לא להתייצב לחקירה על תצהירים, בטענה כי הישיבה יועדה לשמיעת עדי התביעה בלבד, משלא הוברר מקור סברתם זו של הנתבעים, ובהתחשב בדחיות ובהתנהלות הנתבעים לאורך חיי התיק, נדחתה בקשתם לקביעת ישיבה שנייה להמשך שמיעת עדי הנתבעים, תוך שניתנה לבא כוחם, הזדמנות, להודיע להם, טלפונית, שעליהם להתייצב לחקירה על תצהיריהם. הנתבע 3 התייצב לחקירה על תצהירו, הנתבע 2 מטעמים שלא הובהרו, בחר לא להתייצב. משכך, הוצא תצהירו מתיק בית הדין, ובכל הקשור לתצהירו של הנתבע 1 ז"ל נתבקש ב"כ הנתבעים לבאר, המקור החוקי לטענתו, שהואיל והמנוח אינו בחיים אין מקום להוצאת תצהירו מהתיק, משלא עשה כן במסגרת הזמן שהוקצב לו, הוצא גם תצהירו של הנתבע 1 מתיק בית הדין. יוצא איפוא כי מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2 בלבד כעדות יחידה מטעם ההגנה ואילו מטעם התובעים העיד התובע בעצמו ובנו מר אוסאמה עבד- אלהאדי . בהמשך הגישו הצדדים סיכומים בכתב. 4. המחלוקות בהן יש להכריע: א. מתי סיים התובע לעבוד במאפייה? והאם יש לקבל את טענתם המקדמית של הנתבעים להתיישנות התביעה ב. האם קיימת יריבות בין התובע לבין נתבעים 2 ו -3? ג. האם יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הרב בהגשתה? ד. ככל שלא התיישנה התביעה - האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים? ה. האם זכאי התובע לפידיון חופשה שנתית? ו. האם זכאי התובע לדמי הבראה? ז. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה? 5. מה היה מועד סיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים והאם יש לקבל את טענת הנתבעים להתיישנות התביעה? טענת התובע הוא החל לעבוד במאפייה בשנת 1964 ובמשך 477 חודשים רצופים, עד ליום 31.08.2003, כאשר, בשל מצבו הבריאותי ועקב מחלת עיוורון ושמיעה בהן לקה ובעטיין הוכרז על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100%, נאלץ להפסיק את עבודתו אצל הנתבעים. טענת הנתבעים היחסים בין הצדדים נותקו כבר בשנת 1998/9, וזאת בשל רצונו של התובע לעבוד, באופן עצמאי, בעסק נפרד משלו. כאשר כל קשר בינו לבין המאפייה הסתכם בכך שהמאפייה סיפקה לו סחורה. משכך והואיל והתביעה הוגשה רק ביום 15/7/10, יש לדחות אותה מחמת התיישנותה. דיון והכרעה התובע צירף לתצהירו מסמכים שונים המעידים על כך שהוא הוצג, כלפי גורמים חיצוניים שונים כעובד של המאפייה עד ל- 08/2003. ולענין זה רלוונטים - נספח א' לתצהירו של התובע מעיד כי הנתבעים דיווחו ואישרו בפני המוסד לביטוח לאומי כי התובע הינו עובד שכיר שלהם מ- 1964 ועד ל- 08/2003 וכי הוא משתכר סך של 3,335 ₪; נספח ז' לתצהיר התובע שהינו אישור המעביד על היעדרותו של התובע מעבודה בעקבות תאונה שאירעה ביום 31.01.02 מיום 31.01.02 ועד ליום 01.02.02, וכן ת/ 1 שהינו דו"ח תשלומים וניכויים לשנת מס 2003 על עובדים שהועסקו במאפייה, שנערך על ידי הנתבעים עצמם, מונה את התובע כעובד שכיר במאפיה החל מתאריך 01.01.64 ועד ל- 08.2003. במסגרת חקירתו הנגדית, התבקש, הנתבע 3, להתייחס למסמכים הנ"ל ולמסקנות העולות מהם ולהסביר כיצד הם מתיישבים עם טענות הנתבעים, לפיהן, סיים התובע את עבודתו בסוף שנות השמונים, דא עקא שבתשובותיו של הנתבע 3 לא היה כדי ליתן מענה סביר, כך למשל, ציין הנתבע 3 כי בנו של התובע, אוסאמה, שהיה בן בית אצלם הוא שהכין את המסמכים וחתם במקום אביו, כאשר נשאל איזה מסמכים זייף אוסאמה ועל אלו חתם השיב "לא יודע" והוא הוסף וציין כי "הוא (הכוונה לאוסאמה) הולך ויודע, הוא לוקח את כל המסמכים, אני לא יודע כלום ממה שהוא עושה, איך הוא חותם, לא יודע איך הוא זייף" ומשכך נשאל הנתבע 3 "אם אין לך קשר, אז אתה לא יודע על איזה מסמכים חתם אוסאמה?" השיב "אמרו לי" (עמ' 44 שורות לפרוטוקול ועמ' 45 שורות 1-7 לפרוטוקול) . כידוע, טענת זיוף היא טענה חמורה ורצינית ביותר ונטל ההוכחה מוטל על הטוען אותה, שנדרש, להוכיח טענתו, על פי מאזן ההסתברויות. אך זאת, תוך עמידה ברף ראייתי מחמיר, בעל משקל גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, והכל בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414, 416 (1965); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984)). במקרה שלפנינו, נטענה טענת הזיוף בעלמא, מבלי שהובא לה כל ביסוס, כאשר לענין זה יצויין שלמרות שמי שהיה נתבע מס' 1 - מר אחמד עבד אללטיף ז"ל, הלך לבית עולמו, יכלו הנתבעים,שעליהם מוטל נטל השכנוע להוכחת טענת הזיוף, להביא ראיות באמצעות הגשת חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד או, לכל הפחות, באמצעות העדת עדים מעורבים ומעורים בניהול ענייני המאפייה, שכן בעדותו של הנתבע 3 לא היה כדי לתרום לבירור העובדות והמחלוקות שהרי הוא העיד כי אין הוא עובד במאפיה (עמ' 38 שורות 16-17 לפרוטוקול). לפיכך, משלא הביאו הנתבעים ראיה פוזיטיבית כלשהי לטענה, כי החתימה והחותמת על הממסכים שהוצגו הינן מזויפות, הרי שאין לראותם כמי שהוכיחו טענתם זו. לזאת יש להוסיף כי בענין החתימה על המסמכים, לא מצאנו מקום לפקפק באמינות עדותו של התובע ושל בנו אוסאמה משלא נמצאו בהן סתירות ומאחר והתרשמנו כי מדובר בעדויות מהימנות ושנתמכו בראיות בכתב כאשר מנגד - לא היה דבר בעדותו של נתבע מס' 3 כדי לבסס את טענת הנתבעים כן עדותו היתה משום עדות מפי השמועה, כפי שהעיד בתחילת עדותו:"אני לא עובד במאפייה, זה אח שלי אני עוזר לו. זהו. אין שום קשר לעבודה" (עמ' 39 שורה 1 לפרוטוקול וכן שורות 17-18 ) ומשכך התבקשה השאלה "אם אינך מגיע למאפייה, איך אתה יכול לדעת מה בדיוק היה עם התובע, מתי הוא עבד, מתי הוא לא עבד, מתי עבד בתור עצמאי, מתי בתור שכיר?" השיב: "תודה על השאלה הזו. האחים שלנו מדברים כל לילה על מה שהיה במאפייה. ואנחנו יודעים הכל. כך כל לילה, אנו יושבים ביחד, שכנים בבית" אז "כל מה שאתה יודע, זה ממה ששמעת מהאחים שלך בערב כשאתם מדברים?" השיב "כן" ומאיזה אח השיב "סאלח, הנתבע מס' 2, וגם מחסן שהוא עכשיו מתפעל את המאפייה" (עמ' 40 שורות 1-16 לפרוטוקול). הנתבע 2, שהוא לדבריו של הנתבע 3 הבקיא בענייני המאפיה, בחר שלא להתייצב לישיבת ההוכחות ולחקירה על תצהירו ובשל כך נמשך תצהירו מתיק בית הדין. כידוע, הלכה פסוקה ומושרשת היטב היא כי הימנעות מהבאת ראיות, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד. הימנעות מהבאת ראיה, מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה- דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לרעת הנמנע (ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד (4) 595; י.קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"א -1991) נוסיף גם, כי מעדותו של הנתבע 3 עולה כי אין בידי הנתבעים מסמכים המראים שהתובע עבד בתור עצמאי (עמ' 40 שורות 10-12 לפרוטוקול), קרי מדובר בטענות בעל פה נגד המסמכים בכתב, ולכן אין לקבלן, ובנסיבות כאן אין להעדיפן. למען שלימות התמונה נוסיף ונציין, כי במסגרת החקירה הנגדית ביקשו הנתבעים למוטט את טענת התובע כאילו עבד עד שנת 2003 וזאת עת הציגו מסמך רפואי בודד מיום 16.01.1997 (נ/1), כאשר לשיטתם, יש במסמך זה כדי ללמד על כך שמצבו הרפואי של התובע היה רעוע וכי מצב עיניו היה חמור כבר בשנת 1997 ולכן כבר מתאריך זה לא יכל לנהוג (עמ' 27 שורות 1-2 לפרוטוקול) ומשכך לא יתכן שהיה יכול להמשיך ולעבוד אצלם עד אוגוסט 2003. התובע העיד, במסגרת חקירתו הנגדית, בצורה עקבית ומהימנה, כי מחלת העיניים ממנה הוא סובל התגלתה עוד בשנת 1997 וכי מדובר במחלה הדרגתית המחמירה עם השנים ואכן עם הזמן נזקק הוא לעזרת ולסיוע בניו בעבודה יותר ויותר וכי רק באוגוסט 2003 מצבו החמיר עד שלא יכל להמשיך ולעבוד כלל (עמ' 26 שורות 4-19 לפרוטוקול) גרסה זו מצאה תמיכה בעדות בנו של התובע, אוסאמה, שהיתה מהימנה עלינו, ואשר היה בה כדי לחזק ולאשש את דבריי אביו באשר למועד התגלות המחלה. כן אישר, בן התובע כי המחלה החמירה עם השנים וכי אביו היה נזקק לעזרתו ולעזרת אחיו בעבודה יותר ויותר בשנים 2001, 2002 ו- 2003 (עמ' 14 שורות 4-14 לפרוטוקול) תמיכה נוספת לטענת התובע כי לא הפסיק לעבוד ולנהוג עוד בשנת 1997 נמצאה בעובדה כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים ב- 31.01.2002 שלגביה אישר הנתבע 1 כי התובע נמצא בעקבותיה בתקופת אי כושר. לפיכך הרינו קובעים כי אין להסיק ממסמך רפואי בודד מיום 16.01.1997 המאשר כי לתובע היתה בעיה בעיניו, קיום אבחון של נכות משביתה מעבודה ושל ואי יכולת לנהוג. על כן והואיל והתובע הציג לפנינו מסמכים חתומים בידי הנתבע 1, מסמכים המבססים גרסת התובע, בדבר תקופת עבודתו ומשלא הפריכו הנתבעים גרסתו, שכלמעשה לא הציגו ולו ראשית ראיה התומכת בטענותיהם, הרינו קובעים כי התובע הוכיח את גרסתו לפיה, הסתיימה עבודתו במאפייה, ביום 30.08.2003. מאחר ותביעתו הוגשה ביום 15.07.2010, קרי, כעבור 6 שנים ו- 10.5 חודשים, הווה אומר בסמוך מועד לסיום תקופת ההתיישנות אך עדיין בגדרה, הרי שאין למקום לקבל את טענת הנתבעים לפיה יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. 6. האם קיימת יריבות בין התובע לבין נתבעים 2 ו -3? טענת התובע במהלך שנות עבודתו, היה זה הנתבע 1 שניהל את המאפייה, ובשנות התשעים החלו הנתבעים 2 ו- 3 לעבוד גם הם במאפייה והם אלו שבפועל ניהלו את העסק. טענת הנתבעים הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי בינם לבין התובע לא שררו יחסי עובד-מעביד מאחר הם עובדים שכירים במאפייה (כמו שהיה התובע) וכי הבעלים של המאפייה ומנהלה היה אביהם, הנתבע 1. לפיכך ביקשו הנתבעים 2 ו - 3 כי התביעה כנגדם תידחה. דיון והכרעה התובע, הצהיר, במסגרת סעיף 3 לתצהירו, בענין מעורבותם הניהולית של נתבעים 2 ו - 3 בעסק, מאז שנות התשעים וכן הציג הסכם פשרה שנחתם בין הנתבעים 2 ו - 3 ואביהם, לבין מר בלאל עבד אלהאדי - בנו של התובע. הסכם פשרה אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין (ת/2). בהתאם להסכם התחייבו שלושת הנתבעים כאן, ביחד ולחוד, לשלם למר בילאל עבד אלהאדי סך של 15,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים. כאמור, הנתבע 2 לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו, חרף היותו בעל דין שנתן תצהיר. משלא ניתן לכך הסבר המניח את הדעת למחדל זה, הוצא תצהירו, מתיק בית הדין ומשכך, אויינו למעשה, טענותיו העובדתיות ובהתאם נדחית גם טענתו בדבר העדר יריבות, בין התובע לבינו. באשר לנתבע 3- כל שהיה עליו לעשות כדי לסתור טענות התובע ולהוכיח טענתו, הוא, לפיה היה עובד שכיר במאפיה, כמו התובע, היה להציג ראיות לנוכונות טענותיו (לדוגמא: תלושי שכר, דו"חות על העובדים שהועסקו במאפייה או כל ראיה אחרת), משלא עשה כן נתבע מס' 3, הרי שאין לקבל גרסתו. מסקנה זו מתחזקת משלא נמצא בפיו של הנתבע 3 כל הסבר המניח את הדעת לשאלה מדוע הסכים, במסגרת הליכים קודמים מול מר בילאל עבד אלהאדי, לקחת על עצמו התחייבות לשלם פיצויי פיטורים, אם אכן אין לו עניין במאפייה ואינו מעורב בניהולה. לכך השיב "לקחתי על עצמי כי הוא אח שלי" משכך נשאל התובע "...גם בתביעה זו אתה מוכן לקחת על עצמך כי הוא אחיך?" השיב: "עכשיו לא. עכשיו אני לא מסוגל. זה הראש שלי" (עמ' 39 שורות 12-14 לפרוטוקול). משאלו הם פני הדברים, ומשהיה בידם של הנתבעים להציג ראיות התומכות בטענותיהם והם בחרו שלא עשו כן, הרינו מקבלים את טענת התובע בדבר קיומה של יריבות גם בינו לבין הנתבעים 2 ו- 3. 7. האם יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הרב בהגשתה? טענת הנתבעים במסגרת סיכומיהם, טענו הנתבעים, לראשונה, כי בשל העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי חמור, נגרם להם נזק ראייתי כבד. כן טענו הנתבעים כי יש בשיהוי זה כדי להעיד על ויתור ועל זניחת התביעה. טענת התובע אין מקום לדחות את התביעה בשל השיהוי שכן זה נגרם בשל העובדה שבגלל הקרבה המשפחתית שבין הצדדים עשה כל שביכולתו להימנע מהגשת התביעה אך בשל התנהלות הנתבעים - אשר דחו אותו ב"לך ושוב" ובשל דוחק הזמן והחשש שתביעתו תתישן, הוא נאלץ להגישה במועד בו הגישה. דיון והכרעה משלא ניטען במסגרת כתב ההגנה ובמהלך ניהול התיק, כי חלוף הזמן מאז סיים התובע את עבודתו ועד שהגיש תביעתו, גרם לקושי באיתור מסמכים וראיות ובכך הסב נזק ראייתי לנתבעים, הרינו קובעים כי יש בהעלאת טענות אלו בסיכומים משום הרחבת חזית אסורה ועל כן דינן להידחות. למעלה מן הצורך נוסיף ונציין, כי שוכנענו שהעיכוב, הבלתי מבוטל, בהגשת התובענה נבע מהתנהגות והתנהלות הנתבעים, אשר ניצלו את הקרבה המשפחתית המשמעותית בינם לבין התובע ודחו אותו ב"לך ושוב" בכל מיני טענות, הכל במטרה להימנע מתשלום זכויותיו. בנסיבות אלו בוודאי שאין לזקוף את השיהוי לחובת התובע. 8. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים? טענת התובע בשל מצבו הבריאותי - מחלת העיוורון ומחלת השמיעה בהן לקה, ושבעטיין הוכרז על ידי המל"ל כנכה בשיעור של 100% נאלץ הוא להפסיק עבודתו אצל הנתבעים. התובע צירף תעודת ליקויי ראייה/ עיוור שהונפקה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי ביום 30.09.03 התומכת בטיעוניו. התובע ביקש לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויי פיטורים לפי שכר קובע של 3,335₪. טענות הנתבעים במסגרת כתב הגנתם חזרו התובעים על טענתם לפיה התיישנה תביעתו של התובע, בשל העובדה כי סיים לעבוד אצלם "בסוף בשנות השמונים" (סעיף 6 לכתב ההגנה). דיון והכרעה טענותיו של התובע בדבר מצבו הבריאותי והתחלואים השונים בהם לקה לא נסתרו ולא הוכחשו על ידי הנתבעים נהפוך הוא, הנתבעים צירפו מסמכים רפואיים וחוות דעת רפואית (מוצגים נ/2 ו- נ/3) המאששים טענותיו של התובע בדבר מצבו הרפואי ובאשר לעובדה כי הוכרז על ידי המל"ל כנכה ב- 100% בנסיבות אלו, משהצהיר התובע על הרעה במצבו הרפואי ומשצירף אישור רפואי בעניין זה, הרי שיש לראותו כמי שעמד בנטל המוטל עליו להוכיח מצב רפואי לקוי שבעטיו נבצר ממנו להמשיך ולעבוד, ועל כן, זכאי התובע, מכח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963, (להלן:"החוק") לפיצויי פיטורים. להוכחת טענתו של התובע בדבר גובה שכרו הקובע, הוא צירף אישור המעביד על תקופת העסקתו ועל גובה שכרו במהלך השנים (נספח ב' לתצהיר התובע). על פי ההלכה הפסוקה נטל הראיה לשיעור שכר עבודה מוטל על כתפיו של התובע (דב"ע נד /3-23 חיים פרינץ נ' נתי גפן ואח' ,פד"ע כו, 552). במקרה שלנו , ובשים לב למסמכים שהגיש התובע - אישורי המעביד הנושאים חתימתו וחותמתו והמאששים טענותיו באשר לתקופת עבודתו ולגובה שכרו הנתבעים כאשר ומאידך לא הגישו הנתבעים שום מסמך, כדוגמת תלושי שכר או רישומים או הפקדות לחשבון הבנק, המוכיחים אחרת, הרינו קובעים כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. לפיכך הרינו קובעים כי שכרו של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים וזכויותיו הוא כמשתקף מאישור המעביד, קרי - 3,335 ₪ לחודש. בהתאם לכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים כדלקמן: 3,335 ₪ (שכרו החודשי בשנה האחרונה לעבודתו) * 476/12 = 132,288 ₪. 9. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים? הסעיף הרלוונטי בעניינו של התובע, הינו סעיף 20(ג) לחוק הגנת השכר, תשכ"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") הקובע מועדים לתשלום פיצויי פיטורים בנסיבות מיוחדות. במקרה שלפנינו והואיל וגם לשיטת התובע, אשר התקבלה על ידינו, הסתיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעים לפני שנים רבות, הרינו קובעים כי התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, התיישנה ועל כן הרינו דוחים רכיב זה של התביעה. 10. האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי הבראה? ברכיב זה עתר התובע, בכתב התביעה, לחיוב הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בסך 6,360 ₪ בעבור 20 ימי הבראה ואילו בסיכומיו העמיד סכום זה על סך של 7,632 ₪ בעבור 24 ימים הבראה וזאת בהסתמך על הוראותיו של סעיף 13 להסכם הקיבוצי הכללי החל בענף האפייה. התובע, טען לראשונה, לעניין תחולתו של הסכם קיבוצי כללי בענף, רק בסיכומיו, ולכן לא נוכל לקבל טענה זו היות ולא ניתנה לנתבעים הזדמנות להתמודד איתה. זאת ועוד, טענה בדבר חלותו של הסכם קיבוצי, היא טענה שבעובדה, והנטל להוכיחה מוטל על העובד ובענייננו, לא הוכיח התובע חלותו של ההסכם הקיבוצי על הנתבעים. על פי הוראות צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 1998, לפי הוותק במקום העבודה, התובע היה זכאי ל- 10 ימי הבראה לכל שנה, בשנתיים האחרונות להעסקתו. ערכו של יום הבראה בשנים 2001-2001 עמד על 285 ₪ ליום ובשנים 2002-2003 עמד על 301 ₪ ליום, אשר על כן, הרינו קובעים כי התובע זכאי לדמי הבראה בסך 5,860 ₪. 11. האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית? לטענת התובע, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, נצברו לזכותו 84 ימי חופשה בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעים, זאת בכפוף לתקופת ההתיישנות החלה על רכיב זה, ל- 3 שנות עבודתו האחרונה, לפיכך זכאי הוא לתשלום פדיון חופשה בסך 11,206 ₪ (84* 3,335/25 ₪). הנתבעים טענו להתיישנות רכיב זה של התביעה. לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 תקופת התיישנות עבור תביעה לפדיון חופשה שנתית היא 3 שנים מתום תקופת העבודה. כתב התביעה הוגש ביום 15.07.2010 היינו כמעט 7 שנים לאחר סיום עבודתו של התובע (30.08.2003), ועל כן התביעה לפדיון חופשה התיישנה (ע"ע 574/06 כהן- אנויה (ניתן ביום 8.10.07). 12. האם זכאי התובע לפיצויי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה? נקדים ונציין כי התובע עתר, תחילה, לחיוב הנתבעים בגין אי הפרשות לקרן השתלמות אולם במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה 12.05.2013, ביקש לתקן טעות סופר, עת הבהיר כי התכוון לאי הפרשות לקרן פנסיה, בקשתו התקבלה, בהעדר התנגדות של הצד שכנגד (עמ' 16 שורות 20-30 לפרוטוקול). התובע עתר, אם כן, לחיוב הנתבעים בגין אי הפרשות לפנסיה בשיעור של 6% בעבור כל תקופת העסקתו, אולם, הוא לא הוכיח מהו המקור הנורמטיבי לרכיב זה של תביעתו. הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק נכנס לתקפו ביום 1.1.08 וכל עובד אשר אין לו הסדר פנסיוני מיטיב, חלה חובה על המעסיק להפריש עבור העובד לקרן פנסיה החל מינואר 2008. סעיף 3 לצו קובע כי עובד שביום 1.1.2008 מועסק 9 חודשים ויותר, ביצוע ההפרשות בגינו יחל ביום 1.1.2008, לאור האמור, יוצא איפוא, כי התובע לא היה זכאי להפרשות פנסיוניות במועדי העסקתו. משכך, דין תביעתו ברכיב זה להידחות. 13. לסיכום הרינו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: א. סכום של 132,288 ₪ בגין פיצויי פיטורים בצירוף הפרשי ריבית הוצמדה כחוק מיום 1.09.2003 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. סכום של 5,860 ₪ בגין דמי הבראה בצירוף הפרשי ריבית הוצמדה כחוק מיום 1.09.2003 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 14. הוצאות בשים לב לתוצאה אליה הגענו ובשים לב גם להתנהלותם הדיונית של הנתבעים בתיק זה, הרינו מחייבים אותם לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סכום של 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסכום הנ"ל יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום. 15. ניתן להגיש ערעור, על פסק דין זה, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצדדים. התיישנות