האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולתשלומים נוספים בגין תקופת עבודתה אצל הנתבעת? העובדות הצריכות לעניין הנתבעת הינה המפעילה של מסעדת "לונדון" בתל אביב והעסיקה את התובעת כמלצרית מיום 20.4.07 ועד ליום 17.4.10, אז הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים בנסיבות שהצדדים חלוקים לגביהן. לטענת התובעת, ביום זה פיטרה אותה הנתבעת על אתר תוך שלילת זכותה להודעה מוקדמת, ואילו לטענת הנתבעת התובעת עזבה את עבודתה ולא שבה אליה. בכתב התביעה מטעמה, תבעה התובעת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה שנתית, פדיון דמי הבראה, השלמה לשכר מינימום, פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה כי התובעת קיבלה את מלוא זכויותיה. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, גב' מרינה מטליצה וגב' הילה בוצר, שעבדו יחד עמה במסעדה (להלן- גב' מטליצה וגב' בוצר) ומטעם הנתבעת, מר ריימונד רוזנטל, הבעלים של הנתבעת (להלן- מר רוזנטל) והגב' אנאלי פלטין, מנהלת אדמיניסטרטיבית בנתבעת. דיון והכרעה פיצויי פיטורים כאמור לעיל, ביום 17.4.10 פוטרה התבעת, לטענתה, על אתר, וזאת מן הטעם שמנהל המסעדה, מר שאשא, סבר כי התרשלה בטיפול בזוג סועדים. התובעת הוסיפה, כי לאחר שהודיעה לה שהיא מפוטרת, ביקש ממנה מר שאשא שתישאר עד להגעתו של הבעלים של הנתבעת מר רוזנטל וכי הוא ימסור לה מכתב פיטורים. הנתבעת טענה כי לא פיטרה את התובעת, אלא שלאחר האירוע ביום 17.4.10 התובעת לא הופיעה לעבודתה, הנתבעת הוסיפה כי עובדים מטעמה התקשרו לתובעת וביקשו כי תשוב לעבודת אך התובעת סירבה. לתמיכה בטענתה צרפה התובעת את תצהירן של גב' מטליצה וגב' בוצר. שתי העדות מסרו כי מר שאשא צעק על התובעת כי היא מפוטרת. עדי התובעת נחקרו על גרסתם גב' בוצר מסרה בעדותה: "ת: משה עובד בקטע מסויים בין השולחנות לבין המטבח, עומד והולך הלוך ושוב וצורח "את מפוטרת" - הוא היה במרחק של 5 מטר ממני. ש: בשלב הזה את עבדת? ת: כן. אני עבדתי 3 שורות מהתובעת ושמעתי את הצעקות של משה המנהל. ש: תוך כדי זה המשכת לקבל הזמנות והלכת למטבח וחזרת? ת: לא. אני עצרתי לנוח קצת כי עבדתי עם עוד מישהו והוא עזר לי ואני עצרתי וראיתי מה מתרחש." גב' מטליצה העידה אף היא על האירוע הנ"ל: ש: באותו יום שאת אומרת שמשה אמר לתובעת "את מפוטרת" איפה את היית? ת: אני הייתי בתחנה, כי בשורה שלי לא היתה הרבה עבודה, דיברתי עם חברה שלי והתובעת באה ופתאום בא מושון והוא מתחיל לצעוק "למה את לא עשית את זה" היא לא הביאה איזה יוגורט עם גרנולה. מושון התחיל לצעוק והיא אמרה אני שאלתי אותם והם ביקשו בסוף הארוחה, הוא אמר את לא עשית נכון את מפוטרת, והוא אמר לבחורה אחרת להיכנס לשורה של התובעת ואמר לה שהיא עובדת שם. ש:מה המרחק היה ? ת: אני הייתי בתחנה איפה כל המלצריות" מהעדויות עולה כי מר שאשא אמר לתובעת במפורש שהיא מפוטרת, וזאת באופן שיתר הנוכחים במקום שמעו על המתרחש. מר רוזנטל, העד מטעם הנתבעת, מסר כי לאחר התרחשות האירוע התובעת ומר שאשא דיברו איתו במשרדו, יישרו את ההדורים, התובעת נתבקשה לחזור לעבודה. בחקירתו נשאל מר רוזנטל על האירועים מיום 17.4.10 והשיב, כי לא נכח בזמן האירוע. עוד העיד, כי שמע ממר שאשא על מה שהתרחש, אלא שזו עדות מפי השמועה, שאין בה לתמוך את טענת הנתבעת לעניין עצם ההתרחשות. מהאמור עולה כי עדויות התביעה על כך שמר שאשא צעק על התובעת "את מפוטרת" לא נסתרו על ידי הנתבעת, שלא הציגה כל עדות מטעמה לעניין מה שהתרחש בין התובעת למר שאשא. מר רוזנטל טען כי בשיחה שערך עם התובעת לאחר האירוע, אמר לתובעת שתחזור לעבודתה. אלא שמצאנו קושי לקבל עדותו זו. ראשית, לא הוצג כל מסמך התומך את טענת הנתבעת. לו הייתה התובעת נוטשת את מקום עבודתה, סביר כי הנתבעת הייתה מנסה ליצור איתה קשר על מנת לברר מדוע אינה מופיע לעבודה וכי לתקשורת זאת היה תיעוד כתוב כמקובל. לא נעלם מעיננו כי מר רוזנטל מסר בתצהירו ש"עובדים מטעם הנתבעת צלצלו לתובעת ובקשו ממנה לחזור", אלא שעניין זה תמוה, משום שעולה השאלה מדוע 'עובדים מטעם' יצרו קשר ולא מר רוזנטל או מר שאשא בעצמם. שנית, אם עובדים מטעם הנתבעת יצרו קשר הרי שאפשר היה להגיש את תצהיריהם בעניין, או לכל הפחות, לציין את שמם של העובדים, דבר שלא נעשה. בעניין זה יש לציין כי "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". כללם של דברים, לאחר שעיינו בטענו הצדדים ובראיות שהוגשו ולאחר ששמענו את העדים, באנו למסקנה כי עלה בידה של התובעת לבסס את טענתה לכך שהנתבעת פיטרה אותה מעבודתה. משעה שהנתבעת פיטרה את התובעת הרי שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. התובעת טענה כי יש לחשב את זכויותיה לפי שכר חודשי של 2,254 ₪. עיון בתלושי השכר מעלה כי שכרה של התובעת השתנה מחודש לחודש ועל כן יש לחשב את שכרה לצורך פיצויי הפיטורים על פי הממוצע בשנים-עשר החודשים האחרונים. חישוב ממוצע שכרה של התובעת בין החודשים אפריל 2009 ועד למרץ 2010 מעלה כי התובעת השתכרה שכר חודשי ממוצע של 1,517 ₪. אין מחלוקת כי התובעת עבדה 3 שנים ועל כן זכאית לפיצויי פיטורים בגובה 4,551 ₪. על סכום זה יש להוסיף 1,517 ₪ בגין הודעה מוקדמת. לעניין פיצויי על הלנת פיצויי הפיטורים, בנסיבות העניין, ומשעה שהצדדים חלקו על נסיבות הפיטורים, מצאנו לפסוק לתובעת פיצויי הלנה בגובה הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לפדיון חופשה שנתית בסך 2,592 ₪, ולדמי הבראה בסך 2,316 ₪. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את חבותה. בדיון בפנינו הודיעו הצדדים כך : "יחד עם זאת, הגענו לכדי מוסכמה בנוגע לפדיון חופשה שנתית שמגיע לתובעת בסך של 2,592 ₪, וכן לפדיון דמי הבראה שמגיע לתובעת בסך של 2,316 ₪. אנו חלוקים בנוגע להפרשי ריבית והצמדה בנוגע לשני הרכיבים הנ"ל" משעה שהנתבעת קיבלה למעשה את טענות התובעת, הרי שיש לחייבה בהפרשי ריבית והצמדה מיום בו היה עליה לפדות את ימי החופשה ולשלם את יתרת דמי ההבראה, דהיינו היום בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. אין חולק כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 17.4.10 ועל כן על הנתבעת לשלם ריבית והצמדה כחוק החל מיום זה ואילך. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת דמי חופשה בסך 2,592 ₪ ודמי הבראה בסך 2,316 ₪, הסכומים הללו יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום מיום 17.4.10 ועד לתשלום בפועל. שכר עבודה בכתב התביעה טענה התובעת כי שכרה שולם לה רק מתוך דמי השרות שנגבו מלקוחות הנתבעת. התובעת הדגישה כי פרט לשכר שנגזר מדמי השרות לא שילמה לה הנתבעת שכר בסיס כלשהו או השלמה לשכר המינימום. התובעת הוסיפה וטענה כי בתלושי השכר הופיעו סכומים שונים ממה שקיבל בפועל. בכתב ההגנה ובתצהירו של מר רוזנטל הוסבר הדרך בה שילמה הנתבעת את שכר העובדים: "דמי השירות מופקדים בקופת הנתבעת באשר לא ניתן להפרידם מהחשבון אשר מוגש ללקוחות (בחלקם הגדול דמי השירות משולמים בכרטיס אשראי) בסוף משמרת נעשה ריכוז של דמי השירות לגבי השולחנות אותס שירת כל מלצר ומלצר, והמלצר מקבל 10% מדמי השירות (זאת מאחר ויש לנכות מע"מ מדמי השירות) בסוף משמרת נערכת בדיקה אם שכרו של המלצר בהתאם לתחשיב דמי השירות כאמור לעיל עלה על שכר המינימום לרבות נסיעות, והיה ושכרו נמוך מכך משלימה הנתבעת את הסכומים המגיעים על פי דין" ובהמשך הסבירה הנתבעת: "נדיר שמלצר אינו מגיע לשכר המינימום רק מתחשיב דמי השירות, ומלצר שאינו מגיע לכך ימצא עצמו מחוץ לכותלי הנתבעת מאחר וככל הנראה אין זה העיסוק המתאים לו. רובם המוחלט של המלצרים עוברים את שכר המינימום לפי שיטת חישוב דמי השירות כאמור לעיל." עיון בתשובת של הנתבעת מעלה כי למעשה הנתבעת הסכימה לדרך חישוב השכר שתיאר התובעת, ולכך ששכר המלצרים נגזר אך ורק מדמי השרות. אלא שהנתבעת טענה שבדרך כלל דמי השרות עוברים את שכר המינימום. עיון בתלושי השכר, שצורפו לנספחי הנתבעת מעלה כי נרשם במופרש בתלושי השכר כי התובעת השתכרה בשכר הנמוך משכר המינימום. לדוגמא: בחודש אפריל 2010 נרשם בתלוש השכר כי התובעת עבדה 133 שעות, עבורם שולם לה שכר של 1,541 ₪, דהיינו 11.58 ₪ לשעת עבודה. בחודש נובמבר 2009 נרשם בתלוש השכר כי התובעת עבדה 147 שעות, עבורם שולם לה שכר של 1,527 ₪, דהיינו 10.3 ₪ לשעת עבודה. בחודש יולי 2009 נרשם בתלוש השכר כי התובעת עבדה 133 שעות, עבורם שולם לה שכר של 1,553 ₪, דהיינו 11.67 ₪ לשעת עבודה. בחודש מרץ 2009 נרשם בתלוש השכר כי התובעת עבדה 112 שעות, עבורם שולם לה שכר של 1,328 ₪, דהיינו 11.85 ₪ לשעת עבודה. בחודש פברואר 2009 נרשם בתלוש השכר כי התובעת עבדה 112 שעות, עבורם שולם לה שכר של 1,328 ₪ דהיינו 11.85 ₪ לשעת עבודה. נוכח נתונים אלו, טענה הנתבעת כי "בהתנהגותה של התובעת יש משום הסכמה לתנאי העסקתה, שכן לא יתכן שאדם אשר עובד ואינו מקבל את השכר המגיע לו לא יקום לאחר חודש ו/או חודשים וישאל מדוע הוא עובד ואינו מקבל את השכר המגיע לו?". למשמע טענה זו יש להזכיר מושכלות ראשונים בדיני העבודה, והם כי על המעסיק לשלם לעובד שכר שאינו נופל משכר המינימום שנקבע בחוק, וכי חוק זה הינו חוק קוגנטי ומשמעות הדבר שלא ניתן להתנות או לוותר על זכות הניתנת בו. לפנים מהצורך נציין כי אף אם התובעת קיבלה לידה תשר (טיפ) שלא נרשם בקופה, הרי שאין הדבר יכול להחשב כשכר בהתאם לחוק שכר מינימום. לעניין זה ראו ע"ע ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות- מלכה, ניתן ביום 1.6.2005, בו נקבע: "הננו מגדירים תשר כחלק מ"שכר עבודה" רק מקום בו הוא נרשם ועובר דרך קופת המעסיקה. במקרה דנן כספי התשר ניתנו ישירות למשיבה, לא עברו דרך קופת המסעדה ולמסעדה לא היתה שליטה על קבלת התשר. משכך, אין הם יכולים להוות חלק משכרה לצורך חוק שכר מינימום ובדין חייב בית הדין קמא את המערערת לשלם למשיבה שכר עבודה בגין כל תקופת עבודתה". לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת, שנטענה בעקיפין, ולפיה תלושי השכר אינם מיצגים את המציאות לאשורה, היות והתובעת עבדה פחות שעות מהנכתב בתלוש. אנו דוחים טענה זו משום שהתלוש הופק על ידי הנתבעת עצמה, ועל הנתבעת הייתה האחריות לוודא את תקינותם של הנתונים שנרשמו בו; כמו כן, תלוש השכר הינו כהודאת בעל דין, ובהיעדר ראיה לסתור, מהווה ראיה לאמיתות תוכנו. לאור האמור, אנו מקבלים את תחשיבה של התובעת, וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא הסכום הנתבע על ידה ברכיב זה - 2,363 ₪. פיצויים נוספים התובעת טענה כי לאור הנסיבות, יש לפסוק לטובתה פיצוי נוסף בגין אי מסירת תלושי שכר, הפרת חוק הגנת השכר ופטורים שלא כדין. התובעת הוסיפה כי אופן בו פוטרה, ללא זכות טיעון, תוך הלבנת פניה לעיני כל, מחייב פיצוי נוסף. התובעת העמידה את הפיצוי בגובה 20,000 ₪. הנתבעת הכחישה את חבותה לעניין הפיצויים הנוספים. לאחר ששבנו ועיינו בנסיבות סיום עבודתה של התובעת מצאנו כי יש מקום להוסיף פיצוי נוסף, וזאת מהטעמים שנפרט להלן: לעיל קבענו כי אנו מקבלים את גרסת התובעת לעניין נסיבות סיום עבודתה, דהיינו כי התובעת פוטרה ביום 17.4.10, ללא שימוע, תוך שמנהל הנתבעת צועק עליה כי היא מפוטרת. עוד קבענו כי הנתבעת לא שילמה לתובעת את שכר המינימום כנדרש בחוק, ועל כן פסקנו לתובעת שכר עבודה נוסף. הליך פיטורים כדין ותשלום שכר עבודה במועד הינם מיסודות דיני העבודה, והפגיע בהם הינה פגיעה חמורה ביותר בזכויותיה של התובעת. כבר נקבע בעבר כי "בהעדר הצדקה מיוחדת, יש לאפשר לעובד לסיים בכבוד את תקופת עבודתו ולהיפרד כראוי ממקום עבודתו ומעמיתיו" ונפסק כי ניתן לפצות עובד בשל פיטורים שלא כדין לעניין טענת התובעת לפיה הנתבעת לא מסרה לה תלושי שכר, אנו דוחים טענה זאת היות התובעת לא הוכיחה את הנטען על ידה, גב' אנאלי פלטין הכחישה טענה זו, ובכדי לבסס את הפרת סעיף 26(ב)(1) לחוק הגנת השכר יש להוכיח כי 'המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר'- דבר שלא עלה בידי התובעת לעשות. לאור האמור, באנו למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת, בתוך 30 יום ממתן פסק הדין, את הסכומים הבאים: בגין פיצויי פיטורים סך של 4,551 ₪. בגין הודעה מוקדמת לפיטורים סך של 1,517 ₪ בגין שכר עבודה סך של 2,363 ₪ בגין פדיון ימי חופשה סך של 2,592 ₪ בגין דמי הבראה סך של 2,316 ₪. בגין פיצוי על פיטורים שלא כדין סך של 10,000 ₪. כל הסכומים דלעיל, יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל. על הסכומים האמורים תשלם הנתבעת לתובעת סך נוסף של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.פיצוייםמלצריםפיטוריםפיצויי פיטורים