עמידה ממושכת "על הרגליים" בעבודה כתאונת עבודה - מיקרוטראומה: 1. זוהי תביעה להכרה בפגימות מהן סובלת התובעת בברכיה, כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995. 2. העובדות הרלוונטיות פורטו בהחלטה מיום 24.3.13 כדלקמן: א. התובעת ילידת 1948, במשך כ- 30 שנה עבדה הן כטבחית שכירה והן כמפעילת מזנון עצמאית, כאשר אופי העבודה היה זהה לאורך כל השנים. ב. במשך השנים עבדה התובעת בממוצע כ- 9 שעות ביום. ג. עבודת המטבח כללה הכנת סלטים, מאכלים מבושלים וכיוב' ובמסגרתה נדרשה התובעת לבחישת סירים, חתוך של מוצרים קפואים קשים באופן בו נגרמות תזוזות רבות רצופות של הברכיים. ד. כמו כן כללה העבודה הרמת סירים כבדים, ארגזי ירקות, פחי שמן, כלים כבדים וכן בשרים קפואים. ה. עבודתה כטבחית בוצעה כשהתובעת מצויה בעמידה ממושכת "על הרגליים" במשך כל שעות העבודה, כאשר חלק מן העבודה מבוצעת בעמידה סטטית וחלק תוך ביצוע תזוזות של הברכיים. מעת לעת נאלצה להעביר את משקל הגוף מרגל לרגל עקב העמידה הממושכת. ו. לטענת התובעת כתוצאה מהעבודה נגרמו לה שינויים שחיקתיים בברכיים והיא סובלת מכאבים עזים. 3. באותה החלטה מיום 24.3.13 מונה ד"ר אורי אופנהיים כמומחה יועץ רפואי (להלן - המומחה) והופנו אליו השאלות הבאות: "א. מהן הפגימות הרפואיות מהן סובלת התובעת בברכיים? ב. האם קיים קשר סיבתי בין הפגימות הרפואיות לבין תנאי עבודתה של התובעת המפורטים בסעיף 3 לעיל? ג. האם ניתן לומר, כי מצבה הרפואי של התובעת נובע מסדרה של פגיעות זעירות כאשר כל אחת מהפגיעות ניתנת לאיתור בזמן מסוים וכאשר תוצאה של כל פגיעה זעירה, הינה בלתי הפיכה, כך שבצירופן הופיע אצל התובעת נזק שהיא התופעה ממנה סובל התובע כיום (מיקרוטראומה), או שמא מדובר בהליך תחלואי מתמשך?". 4. ביום 19.4.13 ניתנה חוות דעתו של המומחה. במענה לשאלות שהציג בפניו בית הדין השיב המומחה , כדלקמן: "א. התובעת סובלת משינוים ניווניים שחיקתיים בשתי הברכיים. ב. תנאי העבודה הפיזית כפי שתוארו (הליכה, עמידה, העברת משקל מרגל לרגל ונשיאת החפצים (כפי שתוארו) אינו גורם סיבתי לתהליך שחיקה של מפרקי הבריים במנגנון של מיקרי טראומה. שינויים ניווניים הינם בעיקר תוצאה של מבנה ותכונות ביוכימיות של הסחוס או בעקבות טראומה של ממש (שברים, פריקות) או טראומה זעירה בה נגרם נזק מצטבר כתוצאה מתהליך של פציעות קטנות וחוזרות שנזקן מצטבר. ג. להערכתי, אופי העבודה של התובעת, כפי שתואר, אינו כולל מצבים "בלתי פיזיולוגיים" או טראומתיים חוזרים, הנחשבים לפגיעות זעירות, כשכל אחת מהן מביאה לתוצאה בלתי הפיכה ושצרופן הביא למצב של השינויים הניוניים. לדעתי, מדובר בתהליך תחלואתי מתמשך, מתפתח, הקשור למבנה הסחוס והשלד. שינויים ניווניים (אוסטיאוארטריטיים) בברכיים שכיחים ביותר בגילה של התובעת". 5. ביום 6.8.13 ולבקשת ב"כ התובע ניתנה החלטה ובה התבקש המומחה להשיב על השאלה הבאה להבהרת חוות דעתו: "האם אופי העבודה החמיר או זירז את התפתחות המחלה או הכאבים בברכיים של התובעת?". 6. במענה לשאלה זו השיב המומחה ביום 25.8.13: "אופי העבודה, כפי שתואר, לא גרם להחמרה או לזירוז של התפתחות המחלה הניוונית בברכיים. מחלה זו היא תוצאה של תהליך ניווני , שקשור לגיל ולתכונות ביולוגיות ומבניות של הסחוס, ולא הוחמרה על ידי עבודה מהסוג שהתובעת עסקה בו. לגבי כאבים ברור כי עמידה או הליכה ממושכת בנוכחות שינויים ניווניים קיימים גורמת לכאב אך זו תוצאה של השינויים הניווניים ולא סיבת גרימתם". טיעוני התובעת 7. בסיכומיה טענה התובעת כי בתשובתו לשאלת ההבהרה קבע המומחה קשר סיבתי בדרך של גרימת הכאב וזאת בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בעבל 211/08 רזי בלס נ' המל"ל, מיום 12.1.09 אשר קבע את ההלכה ולפיה, כאשר נקבע כי תנאי העבודה החמירו את הכאבים, די בכך להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה. יישום עניין בלס במקרה דנן מוביל חד משמעית לקביעה לפיה יש להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה - זאת כאשר במקרה זה אכן תנאי העבודה בעמידה והחמרת הכאבים - הביטוי לפגיעה- כתוצאה מכך הובילו את הרופא המטפל לאסור על התובעת להמשיך ולעבוד בעמידה. התובעת מפנה בנוסף לפסק הדין בעניין עבל 49412-06-13 המוסד נ' לוגסי שם הוסכם להעביר למומחה שאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין כאבי גב לבין תנאי העבודה. עמדת הנתבע 8. לטענת הנתבע אין להקיש מכל הסכמה עניינית בתיק מסוים, במיוחד כאשר מדובר בתיק שעניינו כאבי גב לעניינה של התובעת העוסק בברכיים. שכן סבל של כאב ביחס לברכיים, איננו ייחודי לעבודה. שינויים ניווניים וכאבים יכולים להתבטא גם בסתם עמידה או הליכה. על כן "כאב" כאמור כשאין בצידו אי כושר או נזק מוכח אינו יכול להיחשב כתאונת עבודה. הנתבע מוסיף כי המומחה שלל מכל וכל, כל קשר סיבתי בין תנאי העבודה לתחלואה בברכיים ואף בתשובתו לשאלת ההבהרה אין את שמבקש ב"כ התובעת למצוא. דיון והכרעה 9. על פי הפסיקה, קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לבין הפגיעה הנטענת בעבודה או שלילת קיומו של קשר כאמור, הינה קביעת משפטית המושתתת על חומר הראיות. אלא שבקביעה זו, בית הדין מייחד משקל מיוחד לחוות דעת שמוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים. (דב"ע תשן/48-0 המוסד נ' עמירם פיאלקוב, פד"ע כב' 321; דב"ע לו/8-0 סימון דוידוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 374). בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם בית הדין וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. (דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד, ניתן ביום 2.11.99). 10. במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה. כפי שעולה מחוות דעתו, המומחה שולל קשר של החמרה או זירוז בין תנאי עבודתה של התובעת להתפתחות המחלה הניוונית בברכיים. יחד עם זאת, מעיון בתשובה לשאלת ההבהרה עולה כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין החמרה בכאביה. 11. על פי הפסיקה ניתן להכיר גם בהחמרת כאבים כהחמרה זמנית וחולפת, וכאשר החמרה זו הגבילה את כושר עבודתו של התובע, ניתן בבירור להכיר בהחמרה זמנית וחולפת כפגיעה בעבודה. בפסק הדין בעניין בלס, המוזכר לעיל קבע בית הדין הארצי כדלקמן: "ועל כן, גם אם לפי חוות דעתו של המומחה, העבודה לא גרמה להיווצרות המחלה בברכיו של המערער, אלא שתנוחת העבודה שלו גרמה להחמרת הכאבים והחמרה במגבלות תפקודיות שלו בזמן העבודה, די בכך כדי להכיר באותה החמרה - גם אם יתברר כי היא זמנית וחולפת - כפגיעה בעבודה, על דרך המיקרוטראומה. מידת ההשפעה על מחלתו הטבעית של המערער תתברר כאשר הועדה הרפואית תידרש לקבוע אם למערער אחוזי נכות כתוצאה מן הפגיעה בעבודה ". (ראה גם עב"ל 290/05 גבריאל כהן נ' המל"ל , מיום 19.3.06). 12. בענייננו הוצגו מסמכים רפואיים ולפיהם נאסר על התובעת להמשיך לעבוד בעמידה. משמע כי העבודה בעמידה (תנוחת העבודה) גרמה הן להחמרת הכאבים של התובעת והן למגבלה תפקודית שלה בזמן העבודה. ועל כן, גם אם לפי חוות דעתו של המומחה, העבודה לא גרמה להיווצרות המחלה בברכיה של התובעת, אלא שתנוחת העבודה שלה גרמה להחמרת הכאבים והחמרה במגבלות תפקודיות שלה בזמן העבודה, די בכך כדי להכיר באותה החמרה - גם אם יתברר כי היא זמנית וחולפת - כפגיעה בעבודה, על דרך המיקרוטראומה. מידת ההשפעה על מחלתה הטבעית של התובעת תתברר כאשר הועדה הרפואית תידרש לקבוע אם לתובעת אחוזי נכות כתוצאה מן הפגיעה בעבודה. 13. נוכח האמור, מתקבלת התביעה כמפורט בסעיף 12 לעיל. הנתבע ישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. הכרה בתאונת עבודהרגלייםתאונת עבודה