פיצויי פיטורים למטפל בבית אבות שפוטר

התובע עבד כמטפל בבית אבות שבבעלות הנתבעת, משך כ - 12 שנים עד שפוטר. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא האם בנסיבות פיטורי התובע, הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. עוד נחלקו הצדדים בשאלה אם התובע זכאי להפרשי שכר בגין עבדוה בשעות נוספות, פדיון חופשה והבראה, החזר הוצאות נסיעה ודמי גמולים לפנסיה. 2. הרקע העובדתי א. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 16.10.98. ב. התובע השתכר שכר שעתי, אשר עובר לפיטוריו עמד על 22 ש"ח לשעה. ג. ביום 29.4.10 היה אירוע בעבודה שבו התובע נדרש לרחוץ מטופלת בבית האבות, למרות שלטענתו רחץ אותה מספר שעות קודם לכן. על רקע זה, נתלתה על לוח המודעות בבית האבות הודעה לעובדים (נספח ת/2 לתצהיר התובע): "ארוע חריג במוסדינו היום ב 29.4 בשעה 9:30 בבוקר, חולה המאושפזת במחלקה נמצאת שוכבת במיטתה, המטפל טען שהוא סיים לטפל בחולה והיא אחרי מקלחת. בבדיקה שנערכה הסתבר, כי המטפל לא טיפל בחולה. לאור האמור הופסקה עבודתו של המטפל והוא נשלח הביתה ל 7 ימים. אחרי זה יתקיים בירור ולאחר הבירור יוחלט על צעדים משמעתיים נגד המטפל ונגד אחראי המשמרת. אני חוזר על ההנחיה המפורשת כי אנו מחוייבים לדאוג לשלומם של המטופלים ולטפל בהם במסירות וברגישות. נקפיד ונפקח על הוראה זו. ההנהלה" ד. ביום 3.5.10 שלח ב"כ התובע מכתב לנתבעת (נספח ת/3 לתצהיר התובע), בו נטען כי התובע הושעה מהעבודה ונדרשה החזרתו לעבודה. ה. ביום 5.5.10 התובע נפגש עם מר בוריס לוין, מנהל הנתבעת. לאחר מכן נמסר לתובע מכתב פיטורים (נספח ת/4 לתצהיר התובע): "הנדון: הודעת פיטורין מתאריך 29.4.10 אתה מפוטר החל מתאריך 29.4.10 בגלל פגיעה בשלום החולה ולאור האזהרות החוזרות ונשנות על כך שבעת עבודתך כמטפל בקשישים לא ביצעת את עבודתך באופן ראוי ובכך פגעת בשלום החולים. ההודעה על הפסקת עבודתך נמסרה לך בעל פה ביום 29.4.10. בנוסף להפרות המשמעת החמורות, ידוע לנו כי ביום 30.4.10 התייצבת לעבודה אך ורק לצורך החתמת כרטיס עבודה, במהלך המשמרת לא נכחת במקום העבודה ושבת בסוף המשמרת ע"מ להחתים כרטיס. למותר לציין, כי התייצבותך לעבודה הייתה יום לאחר שפוטרת." ו. אין חולק כי העבודה בבית האבות מתבצעת בשלוש משמרות ביממה. 3. בישיבת ההוכחות נשמעו עדויותיהם של התובע ושל חברו לעבודה, מר אלכסנדר דשבסקי ומטעם הנתבעת העידו מר בוריס לוין, מנהל הנתבעת (להלן - לוין) וגב' שושנה חיים פור, מנהלת חשבונות בנתבעת (להלן - חיים פור). להלן נדון בכל אחת מהמחלוקות שבתובענה זו. האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת? 4. כאמור, אין חולק שהתובע פוטר. לטענת הנתבעת, על רקע אירועים קודמים בהם התובע ננזף על עבודתו ובנוסף, האירוע מיום 29.4.10, של זניחת החולה, כל אלה מהווים נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת מהתובע. 5. נפתח ונאמר כי לא שוכנענו בטענות הנתבעת בכל הנוגע להתנהגותו של התובע, קודם לאירוע מיום 29.4.10. התרשמנו כי הנתבעת ניסתה לייחס לתובע התנהגות המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים, אך לא הניחה תשתית עובדתית מתאימה לכך. כך, למשל, בכתב ההגנה יוחסו לתובע מקרים רבים של אלימות והזנחת מטופלים (סעיף 6 לכתב ההגנה). טענות אלה לא הוכחו. בתצהירי הנתבעת לא הובאה ולו דוגמה אחת קונקרטית לאלימות או להזנחה של מטופלים. בחקירתו הנגדית של לוין, הוא טען כי המידע נמסר לו מאחראי משמרת או מאחות ראשית, אך איש מהם לא התייצב להעיד ולתמוך בגרסה זו (במאמר מוסגר נציין כי הטענה שמדובר במי שאינם עובדים עוד בנתבעת, אינה מהווה בעינינו צידוק לאי זימונם להעיד). בנוסף, על פי עדותו של לוין, בבית האבות מתנהל רישום של הטיפולים ושל אירועים חריגים (עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 26-32; עמוד 20, שורות 5-8). גם רישומים כאלה, שיכולים להעיד על אירועים בזמן עבודתו של התובע, לא הוצגו. מעבר לכך, על פי עדותו של לוין, התקיימה שיחה עם התובע בנוכחות האחות הראשית (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 17-27). למרות עדותו של לוין, לפיה התקיימה תרשומת של הפגישה, זו לא הוצגה. על רקע כל אלה, אנו קובעים כי הטענות המיוחסות לתובע, בנודע להתנהגותו קודם ליום 29.4.10, לא הוכחו. 6. אשר לאירוע מיום 29.4.10 - הן מעדות התובע (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 6-17) והן מעדותו של לוין (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 2-5) עולה כי התובע התבקש לרחוץ חולה מסויימת והוא סירב לעשות זאת, כאשר לטענתו, הוא כבר רחץ את המאושפזת באותו בוקר. בין שהיה הצדק לסירובו של התובע ובין אם לאו, אין חולק כי התובע סירב לבצע את ההוראה שקיבל ועל רקע זה הושעה או פוטר (לשאלה אם באותו יום פוטר או מספר ימים לאחר מכן, נתייחס בהמשך). מדובר בהפרת משמעת - סירוב לבצע הוראה בעבודה. אין אלה נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים. להן ננמק קביעה זו תוך פירוט ההוראות הנורמטיביות. 7. בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 נקבע: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים". על פי הדין, ביישום הוראות סעיף 17, על בית הדין להנחות את עצמו על פי הוראות תקנון העבודה בענף התעשיה, ש"הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת" (עע (ארצי) 300353/98 הרמן - סונול ישראל בע"מ, 29.12.02). בסעיף 52 לתקנון העבודה נקבע: "עשה עובד אחת מאלו: א. לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה; ... יהיה צפוי: לקנס כספי להפסקה זמנית של העבודה ללא תשלום לפיטורים רגילים עם הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורין לפיטורים רגילים בלי הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי פיטורין." נעיר כי סעיף 53 לתקנון העבודה, שעניינו הפרות משמעת חמורות יותר, מתייחס גם להפרת משמעת חמורה. בנסיבות שהוכחו בפנינו, משמדובר במקרה אחד של סירוב לבצע הוראה, איננו סבורים כי יש לראות בכך הפרת משמעת חמורה, אלא הפרת משמעת "רגילה", שסעיף 52 לתקנון העבודה מסדיר את הסנקציה בגינה. הנה כי כן, על פי הוראות תקנון העבודה, הסנקציה החמורה ביותר בגין מעשיו של התובע היא פיטורים תוך שלילת הודעה מוקדמת, אך אין מקום לשלילת פיצויי פיטורים בגין מעשה זה. 8. זאת ועוד - נטל ההוכחה כי נתקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מוטל על המעסיק (דב"ע ל/3-6 שמואלי - שרייר, פד"ע א 69 (1970); דב"ע שן/3-119 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי, פד"ע כב 303 (1990)). על פי הפסיקה, פיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, מהווים עונש (דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - יוסף, פד"ע ב 215 (1971), עע 300327/98 אטקה בע"מ - רטר, פד"ע לט 49 (2002)). עוד נפסק כי: "... 'שלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר' (ע"ע 1126/00 מלון עציון בע"מ - אביעזר שרוני, ניתן ביום 22.10.02); באשר 'הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש' [דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - ניסים יוסף, פד"ע ב 215,219]. התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד, [עע60/06 תמר מייזר (בבלויביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, 30.10.06]." (ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ - צ'רניאקוב, (31.5.07)). 9. כפי שציינו לעיל, בגין סירובו של התובע לבצע את ההוראה שניתנה לו, הנתבעת היתה רשאית לפטרו, אך לא היה מקום לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים. בנוסף, נוכח המעשה המיוחס לתובע, כאשר לא הוכח כי מדובר במקרה אחד מיני רבים, אין מקום לפנות לסנקציה החמורה ביותר, שהיא שלילה הן של פיצויי הפיטורים והן של ההודעה המוקדמת. בשים לב לפסיקה לפיה עצם הפיטורים הם עונש ובהתחשב בויתקו של התובע אצל הנתבעת, הגענו למסקנה כי דין התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת להתקבל. 10. טרם שנפנה להכרעה בשאלת גובה פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת, עלינו להכריע בשאלה אם התובע פוטר לאלתר ביום 29.4.10, כטענת הנתבעת, או שפוטר רק ביום 6.5.10, עת נמסר לו מכתב הפיטורים. גרסתו של התובע היא שביום 29.4.10 נאמר לו לעזוב את מקום העבודה וכי הוא מושעה. למחרת חזר ועבד כרגיל, הגם שהשומר בכניסה אמר לו שידוע לו שהתובע מושעה ואף ראה מודעה בעניין זה. יום לאחר מכן השומר בכניסה לא נתן לו להכנס (סעיפים 25-28 לתצהיר התובע). גרסה זו לא נסתרה בחקירה נגדית של התובע. בנוסף, מנוסח המודעה שנתלתה לידיעת העובדים בבית האבות (נספח ת/2 לתצהיר התובע), עולה שהנתבעת הודיעה לעובדים שהתובע הושעה ולא פוטר. לוין העיד כי מדובר בנוסח לעובדים שאינו בהכרח מעיד על מעשי הנתבעת בפועל. ברם אנו לא מצאנו הגיון במסירת גרסה לעובדים, במסגרת מודעה שכוונתה "לשגר מסר לעובדי המוסד" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 11), שיש בה סנקציה מקילה כלפי העובד שסרח, כך לשיטת הנתבעת. מכל מקום, משמדובר במסמך מזמן אמת, שאין חולק שאכן הובא לידיעת העובדים במקום, אנו סבורים שהמסמך תומך בגרסת התובע. זאת ועוד, על פי עדותו של לוין, הוא נפגש עם התובע כבר ביום 29.4.10 ומסר לו על פיטוריו, ברם התובע העיד שלא ראה כלל את לוין באותו יום. אין זה סביר בעינינו שמכתב הפיטורים נרשם רק ביום 5.5.10, למרות שהובע פוטר כבר ביום 29.4.10. בשים לב לכך שלגרסת הנתבעת לפיה התובע פוטר עוד ביום 29.4.10 אין תימוכין בראיות חיצוניות ואובייקטיביות או בראיות בעל פה שיתמכו בעדות לוין, אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה פוטר ביום 6.5.10 וקודם לכן נמסר לו שהוא מושעה. 11. לסיכום האמור עד כה, מתקבלות התביעות לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ושכר יום 30.4.10 (החל מסעיף 111 לסיכומי התובע). 12. התובע טען כי יש לחשב את משכורתו הקובעת על פי עבודה במשרה מלאה. על פי תצהירו, הוא שובץ לעבודה בשש משרות בשבוע. גרסה זו לא נסתרה ואף לא הובא הסבר לטענת הנתבעת לפיה שכרו הקובע של התובע עמד על 3,393 ₪ (שכר המעיד על העסקה במשרה חלקית). בנסיבות אלה, מתקבלת גרסתו של התובע לפיה עבד במשרה מלאה. בהתאם, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 47,314 ש"ח (22 ₪ X 186 שעות חודשיות X (12/ 138.75 חודשי עבודה). מאחר שאין לפסוק לתובע יותר מתביעתו, על הנתבעת לשלם לתובע ברכיב זה 47,229 ₪, שנתבעו. 13. בהתחשב במחלוקת שנפלה בין הצדדים בנוגע לנסיבות הפסקת העבודה ונפקותן המשפטית, אנו מורים כי פיצויי הלנת פיצויי פיטורים יופחתו להפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל. 14. בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,092 ₪ (22 ₪ X 186 שעות חודשיות) ושכר בגין יום 30.4.10 בסך 176 ₪, כנתבע. 15. מכאן נפנה לשאר רכיבי התביעה: פדיון חופשה והבראה, דמי גמולים לפנסיה ונסיעות. נציין כי על פי עדות התובע, התחשיבים שבבסיס התביעות ברכיבים אלה נערכו על ידי ב"כ התובע ולתובע עצמו לא היה מה לתרום ביחס לרכיבים אלה (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 13-25, עמוד 13, שורות 1-9). פדיון חופשה 16. על פי הדין, הנטל על המעביד להציג פנקס חופשה ואת ניצול ימי החופשה בפועל (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג 215 (1972)). הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה ועל פי עדותה של חיים פור, ניצול ימי החופשה נרשם בתלושי השכר (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 16). מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע, עולה כי הנתונים המופיעים בטבלה המפורטת בתצהירי הנתבעת (סעיף 6 לתצהיר חיים פור), מתאימים לנתונים הרשומים בתלושי השכר. 17. כפי שהנתבעת הסבירה, הפער בין חישובי התובע ובין חישובי הנתבעת נובע מהעובדה שהתובע חישב משמרת באורך של 8 שעות, בעוד שהנתבעת חישבה אורך משמרת בהפחתת הפסקה בת חצי שעה, היינו 7.5 שעות. לאור העדויות לפיהן עובדים ותיקים ביקשו שההפסקות לא יופחתו משכרם, ועל כן שולמו להם "דמי חגים" לאורך כל השנה (עמוד 17 לפרוטוקול, שרה 26 עד עמוד 18, שורה 11), אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה את השכר בגין כל משמרת יש לחשב לפי 7.5 שעות. 18. על פי ההלכה הפסוקה, תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה באשר לנכונות תוכנם (דב"ע (ארצי) נה/193 - 3 זומרפלד - מלון זוהר בע"מ, 1.5.1996; עע (ארצי) 42463-09-11 גולן (יואב ברמץ) - נגריית שירן בע"מ, 18.3.13). תלושי השכר הוכרו כהודאת בעל דין מטעם המעסיק, בנושא ניצול וצבירת החופשה, מקום בו המעסיק לא הציג פנקס חופשה כדין וניתן להציג ראיות לסתור את הרשום בהם (ע"ע (ארצי) 42463-09-11 שהוזכר לעיל וכן הפסיקה המוזכרת שם: עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי, 25.11.2008; דב"ע מז/146 - 3 חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19 (1988)). 19. גרסת הנתבעת לגבי ניצול ימי החופשה בפועל נתמכת בנתונים העולים מתוך תלושי השכר. על כן אנו מקבלים את גרסת הנתבעת, חרף העובדה שלא הוצג פנקס חופשה. בשים לב לטענת ההתיישנות שהנתבעת טענה, ולפי הדין לפיו בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (ע"ע (ארצי) 547/06 כהן - אנויה, 8.10.07), ולא הצבירה לשבע השנים שקדמו להפסקת העבודה, התביעה להפרשים בגין פדיון חופשה נדחית. פדיון הבראה 20. התובע טען כי את תשלומי ההבראה ששולמו לו במהלך שנות עבודתו, יש לייחס לעבר ועל כן הנתבעת נותרה חייבת לו 5,440 ₪. לטענת הנתבעת, מאחר ששולמו לתובע דמי הבראה מלאים בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, יש לדחות את התביעה ברכיב זה. 21. מאחר שדמי הבראה משולמים בדיעבד, רק לאחר שהעובד השלים שנת עבודה מלאה ואף לא נקבע מועד לתשלום דמי הבראה, אנו סבורים שיש טעם בטיעונו של התובע, אשר הפנה לכך שהנתבעת החלה לשלם לו דמי הבראה רק בשנת 2001, כלומר למעלה משנתיים לאחר שהחל לעבוד אצל הנתבעת. 22. יחד עם זאת, מעיון בחישובי התובע עולה כי התעלם מתשלום פדיון הבראה ששולם בחודש מאי 2010, בסך 1,176 ₪ (כעולה מריכוז השכר שצורף לתצהירי הנתבעת) ויש להפחית סכום זה. 23. לסיכום, התביעה ברכיב זה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע הפרשי הבראה בסך 4,264 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל. 24. דמי גמולים לפנסיה - התביעה ברכיב זה נדחית מאחר שלא הוצגה ראיה, כגון אישור מקופת הגמל בה התובע בוטח, שתעיד על הסכומים שהנתבעת הפקידה לזכות התובע. החזר הוצאות נסיעה 25. לטענת התובע, החזר נסיעות שהנתבעת שילמה לו היה נמוך משווי חופשי חודשי ועל כן הוא זכאי להפרשים. בתשובה לטענת הנתבעת שסיפקה הסעות לעובדים, התובע טען שההסעות לא היו נוחות, שהמיניבוס היה מלא וכי הוא חשש לנסוע בהסעה כי הנהג היה מעורב בתאונת דרכים (סעיף 70 לתצהיר התובע). 26. התובע אישר בחקירתו הנגדית שלנתבעת היו הסעות וכי בחר לא להשתמש בהן מסיבות פרקטיות (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 18-33). נציין כי עדותו של התובע בנושא תאונת הדרכים והטענה שמישהו נפטר, לא היתה ברורה ונראה שנטענה בעלמא. כלל לא היה ברור מתשובתו של התובע אם הכוונה שמדובר בתאונת דרכים שבה נפגע מישהו או מתי היתה התאונה. 27. להשלמת התמונה נוסיף כי הנתבעת שילמה לתובע החזר הוצאות נסיעה על פי המשמרות בהן הגיע או חזר לביתו, בשעות בהן לא היתה הסעה מטעמה. בנסיבות אלה, כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע התובע בחר שלא להשתמש בשירותי ההסעה שהנתבעת העמידה לעובדיה, התביעה להפרשים בגין החזר הוצאות נסיעה נדחית (השוו: דב"ע נו/ 3-46 עילם - אטלס שירותי כ"א, פד"ע ל 65 (1996)). תמורת עבודה בשעות נוספות 28. רכיב התביעה האחרון הוא הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות. לטענת התובע, הוא עבד שעות נוספות רבות, ללא קבלת תמורה מתאימה. בתמיכה לטענה זו, שלא פורטה כלל בתצהירו של התובע, צורפה טבלה שנערכה על ידי ב"כ התובע. כפי שציינו לעיל, התובע לא יכול היה להסביר את הטבלה. בסיכומי התובע הוסבר כי התביעה מבוססת על שעות העבודה שנרשמו בתלושי השכר, כך שבגין השעות שעלו על 186 שעות עבודה חודשיות, נתבעה תוספת של 25%. עוד נטען בסיכומי התובע כי נטל ההוכחה מאז שנת 2009 הוא על הנתבעת אשר טענה טענות סותרות, כגון שהתובע עבד שעות נוספות ללא אישור או ששולמה לו תמורת עבודה בשעות נוספות שכונתה בתלוש "שעות שבת". התובע הוסיף וטען כי העובדה שהנתבעת הסתירה את דוחות הנוכחות של התובע פועלת לחובתה. בנוסף, אם גרסת הנתבעת היא ששילמה לתובע את השכר על פי הדין, מדובר בטענת הודאה והדחה שעליה להוכיח. 29. הנתבעת הודתה כי עומדת לתובע יתרת זכות בגין עבודה בשעות נוספות, בסך 2,926 ₪. מעבר לסכום זה, הנתבעת טענה כי אינה חייבת לתובע דבר. לטענת הנתבעת, המדיניות החד משמעית של הנתבעת היא שאין משמרות כפולות ובמחיר שהנתבעת מקבלת ממשרד הבריאות בגין המאושפזים, אין לה תקצוב לשעות נוספות. לכן העובדים אינם משובצים למשמרות כפולות או לשעות נוספות. נטען כי לנתבעת אין שליטה על מצב בו העובדים מתחלפים בינם לבין עצמם. עוד הוסיפה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שעבד בשעות נוספות. בעניין זה הנתבעת הפנתה להוראת סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר), לפיה חובת ההוכחה על המעביד רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות. כמו כן, התובע התעלם מתוספת של 150% ששולמה לו. 30. מטיעוני הצדדים עולה שאין חולק שהתובע עבד בשעות נוספות. השאלה היא על מי הנטל להוכיח שהשכר בגין שעות אלה שולם לתובע או לא שולם. עוד מתעוררת השאלה אם יש משמעות לעובדה שהנתבעת הודיעה לעובדיה שאינה מאשרת משמרות כפולות ולא תשלם עבורן. 31. בעניין נטל ההוכחה, על פי הדין מאז תיקון מס' 24 לחוק הגנת שכר, נקבע במפורש בסעיף 26א(א) לחוק הגנת השכר כי חובת ההוכחה היא על המעביד, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה. אף בתקופה שקדמה לתיקון לחוק הגנת השכר, על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, נקבע בשורה של פסקי דין כי יש להגמיש את נטל ההוכחה על עובד התובע תמורת שעות נוספות ודי בכך שיוכיח מתכונת עבודה כללית, ואין הוא חייב בהוכחה מדויקת של שעות עבודתו (ע"ע (ארצי) 1351/04 זרצקי - ש.א.ש שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ, 6.4.06; עד"מ (ארצי) 19/06 מואס - חדד, 2.1.07; ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון - אפרים, 12.11.08). לפיכך, הגם שהנתבעת צודקת בטיעון כי לפי סעיף 26ב'(ב) לחוק הגנת השכר, הנטל אינו עובר אליה מקום בו נתבעו יותר מ - 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות, אין בכך לשנות את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בנושא הגמשת הנטל על העובד. בנוסף, מעיון בטבלה ת/8 עולה כי רק בחלק מהחודשים נתבעו יותר מ - 60 שעות נוספות ובחודשים רבים נתבעו פחות, כך שלא יהיה נכון לדחות את התביעה ברכיב זה רק על יסוד טענה זו. 32. לדעתנו יש אף לדחות את טענת הנתבעת לפיה אינה חייבת בתשלום שעות נוספות מאחר שעל פי מדיניותה, אינה משבצת את העובדים במשמרות כפולות או בשעות נוספות, בגלל ששעות אלה אינן מתוקצבות על ידי משרד הבריאות. טענה זו כבר הועלתה על ידי הנתבעת בעב (ת"א) 7263/07 - נאות התיכון בע"מ, 30.11.11 ונדחתה. לנימוקים שפורטו בפרשת נוסיף, שעל פי העדויות שנשמעו, בפועל הנתבעת לא נקטה בכל אמצעי לאכיפת האיסור שהטילה על עבודה במשמרות כפולות ולמעשה קיבלה את המצב שבו עובדים לעיתים עובדים במשמרות כפולות: "לא מאשרים אף פעם משמרות כפולות. משלמים אבל לא מאשרים. אתה רואה שיש בכל זאת תוספת שצריך להוסיף, וזה מחוסר ברירה" (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 12-13) "המדיניות החד משמעית היא שאין משמרות כפולות ... ולכן אין לי מאיפה לשלם לעובד שעות נוספות ולכן אני לא משבץ אותו לשעות נוספות או למשמרות כפולות. זה מבחינת הנוהל. יחד עם זאת, המציאות היא מעט שונה. יכול להיות מצב שיש פנצ'ר ומטפל או אחות לא הגיעו לעבודה, ואני מתוך מחוייבות של לשמור על שלום החולה, אני חייב לשים מישהו במשמרת, אני יכול לבוא ולבקש מעובד להישאר ונשלם לו..." (עמוד 22 לפרוטוקול, שורה 29 עד עמוד 23 שורה 2). 33. הנה כי כן, בצד הנוהל, בפועל הנתבעת מעסיקה עובדים גם בשעות נוספות. משכך, ככל שהתובע עבד בשעות נוספות, יש לראות בכך עבודה בידיעה ובאישור של הנתבעת. מה עוד ששמענו על פי הסברה של חיים פור, כי בסוף החודש מתבצעת השוואה בין הנתונים משעון הנוכחות ובין סידורי העבודה (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 1-10). כלומר, היה בידי הנתבעת להפסיק את עבודתו של התובע בשעות נוספות, שהרי נתוני האמת על עבודתו היו בידיה. 34. כאמור, מהעדויות עולה כי בידי הנתבעת היו רשימות כגון שיבוצים של העובדים במשמרות והעובדים אף החתימו כרטיס נוכחות: "הכל היה רשום בתוך המערכת של השעון, בדיוק של מה שהעובד עשה והכל שולם בהתאם לאותם הימים שבהוא עבד, לפי סידור העבודה שלו" (עמוד 16 לפרוטוקול ,שורות 23-24) משהנתבעת לא הציגה מסמכים אלה, כל שעומד בפנינו בבואנו להכריע בשאלת השכר בגין עבודה בשעות נוספות הוא תלושי השכר. 35. מעיון בתלושי השכר עולה כי במרבית החודשים התובע עבד למעלה מ - 186 שעות. אמנם בתלושים מופיע תשלום בגין עבודה בשבת וחג, בשיעור של 150%, אך אין בתלושים תוספת של 125%. בנסיבות אלה, ומאחר שהנתבעת לא הצביעה על פער בין הנתונים העולים מתלושי השכר לעומת הטבלה המסכמת, ת/8, לא מצאנו סיבה שלא לקבל את חישובי התובע. 36. איננו סבורים כי העובדה שהנתבעת שילמה לתובע תוספת של 150% פוטרת אותה מתשלום התוספת בגין עבודה בשעות נוספות. ראשית, על פי הרישום בתלושי השכר, מדובר בתוספת בגין עבודה בשבת. כלומר, מדובר בשתי תוספות שונות, שתיהן קבועות בחוק וכל אחת מהן משולמת בגין רכיב אחר - האחת, בגין עבודה בשעות נוספות והשניה בגין עבודה בימי מנוחה השבועית. הסברה של חיים פור, לפיו התשלום של 150% הוא בגין עבודה בשעות נוספות ולא בגין עבודה בימי שבת (בניגוד לרשום בתלוש השכר; עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 7-11), אינו הגיוני. ראשית, משום שאם הנתבעת אכן שילמה שעות נוספות בשיעור של 150% החל מהשעה הנוספת הראשונה, היה מצופה שהיא תטען טענת קיזוז, שהרי שילמה גם בגין שתי השעות הנוספות 150% במקום 125%. עדותה של חיים פור גם אינה מתיישבת עם העדויות לפיהן הנתבעת כלל אינה מתוקצבת בגין עבודה בשעות נוספות ומשום כך ניתנה הוראה שלא לעבוד כלל בשעות נוספות. מעבר לכך, עדותה של חיים פור אינה מתיישבת עם עדותו של לוין, לפיה התשלום בסך 150% הוא בגין עבודה בשבת ואילו בגין שעות נוספות משולמת תוספת על פי החוק (היינו 125%; עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 12-15). 37. לסיכום כל האמור לעיל, בהעדר נתונים לסתור את המסקנה העולה מתלושי השכר של התובע, לפיהם במרבית חודשי העבודה עבד מעל 186 שעות בחודש, התביעה לתמורת עבודה בשעות נוספות מתקבלת. 38. סוף דבר - התביעה מתקבלת ברובה ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 42,229 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל; ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,092 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל; ג. שכר חודש אפריל 2010 בסך 176 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל; ד. פדיון הבראה בסך 4,264 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל; ה. שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 17,777 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל; ו. הוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםבית אבות