תשלום דמי לידה, המחלוקת העיקרית האם התובעת הייתה תושבת ישראל בעת לידת ילדה יצוין, כי לתיק צורפה המדינה כצד וזאת בעיקר עקב העדר מידע לעניין תושבותה של התובעת. העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:- התובעת ילידת 10.7.1980. התובעת אינה יהודייה ואינה עולה לפי חוק השבות התש"י-1950. התובעת נישאה לאזרח ישראל מר רביי ולדימיר ביום 24.9.1998. התובעת עלתה לארץ מרוסיה ביום 28.7.1999. לבני הזוג נולד בן, מיכאל, ביום 19.3.2000. התובעת חיה בנפרד מבעלה לפחות מאז שנת 2006 - מלחמת לבנון השנייה ומתגוררת בתקופה האחרונה עם חבר, אזרח ישראלי, מר מרון רישא, אשר הינו אביה של בתה אשר נולדה ביום 17.8.2009. בגין לידה זו, הגישה התובעת תביעה לדמי לידה, נשוא פסק דין זה. בהתאם לתצהירה של התובעת - היא עבדה החל משנת 2000 ועד יוני 2009 במקומות עבודה רבים וממשכרותיה נוכו דמי ביטוח לאומי. בהתייחס למעמדה החוקי של התובעת - התובעת צירפה לתצהירה מסמך שקיבלה מהביטוח הלאומי נושא תאריך 27.2.2000 בו נרשם כי הינה תושבת ישראל מתאריך 20.2.2000 ועל כן הינה מבוטחת וזכאית להירשם בקופת חולים ולקבל שירותי בריאות על פי חוק ביטוח בריאות החל מתאריך זה. לגרסת התובעת בתצהירה - המל"ל מעולם לא שלח לה מכתב המבטל מכתב זה. יצוין, כי למל"ל לא היה הסבר לעניין המכתב שנשלח לתובעת ומדוע לא בוטל, ועל כן הוחלט לצרף את המדינה כצד. המדינה אשר צורפה הבהירה, כי על פי סעיף 71 לחוק האזרחות - אין זכאות אוטומטית לבן זוג של אזרח ישראל לקבל אזרחות ישראלית, אלא הדבר הוא בשיקול דעת משרד הפנים, כאשר על פי נהלי משרד הפנים קיים הליך מדורג - בדיקה המבוצעת במשך 5 שנים בדבר תקפות הנישואים, הימשכותם וכנותם. במהלך תקופת הבדיקה מקבל בן הזוג של האזרח הישראלי אשרות זמניות לתקופות זמן קצובות כאשר בסיומה של כל תקופת זמן קצובה כזאת נעשית בחינה של משרד הפנים ורק בסיום 5 השנים ובמידה והנישואים נמשכים - ניתן מעמד קבע. לגרסת המדינה - התובעת קיבלה אשרה מסוג מעמד ארעי א'5 ביום 20.2.2000. מעמדה של התובעת היה בתוקף עד ליום 31.1.2001 ומאז התובעת לא חידשה את אשרתה ועל כן היא שוהה שלא כדין בארץ מאז אותו מועד. המדינה מוסיפה עוד, כי מתפקיד התובעת היה לדאוג להארכת האשרה ולא מתפקיד המדינה לתזכר אותה בעניין. ביום 8.4.2013 הגישה המדינה הודעה לבית הדין ובמסגרת זו צירפה צילום מסך מהמחשב על אשרת שהייה ארעית מסוג א'5 שקיבלה התובעת עד ליום 31.1.2001 והוסיפה כי מאז לא חידשה התובעת את אשרת השהייה שלה. כן צירפה המדינה העתק שימוע שנערך לתובעת בלשכת רישום האוכלוסין בעכו ביום 21.6.2010. עיקר טענות התובעת בסיכומים מטעמה - התובעת קיבלה מכתב מביטוח לאומי בפברואר 2000 כי הינה מבוטחת וזכאית להירשם בקופת חולים. לא נשלח לתובעת מכתב אשר מבטל מכתב זה והמל"ל אף לא הודיע לתובעת כי אינו מחשיב אותה כתושבת ישראל. התובעת הגיעה לארץ כדין ולא כמסתננת. כללי הצדק הטבעיים מחייבים לראות בתובעת כתושבת שאם המל"ל היה מודיע לה שהיא הפסיקה להיות מבוטחת, אזי התובעת הייתה נוקטת בהליכים על מנת לבטל החלטה כזו. עיקר טענות הנתבע 1: החל מיום 1.2.2001 שוהה התובעת שלא כדין כאמור בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952. סעיף 324ב(א) לחוק קובע, כי לא תשולם גמלה לשוהה שלא כדין בישראל בעד תקופת שהותו. מאחר ולתובעת אין מעמד חוקי בישראל, הרי שאינה זכאית לגמלה ואין בכך שהיא עבדה אצל מעסיקים ישראליים או שיש לה בני זוג ישראלים או ילדים ילידי ישראל כדי לשנות עניין זה. במידה וניכו ממשכורתה של התובעת דמי ביטוח בגין התקופה שאינה שוהה בארץ כדין, התובעת רשאית לפנות לקבל דמי ביטוח אלה בחזרה. מכתבים אשר נשלחו לתובעת אינם יכולים להקנות לתובעת מעמד חוקי או לבטל מעמד שכן מעמדה החוקי של התובעת נקבע על ידי הרשות הרלוונטית אשר הינה משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה. אין לתובעת אלא להלין על עצמה. התובעת ידעה כי הינה שוהה בארץ שלא כדין החל מיום 1.2.2001 ועל כן - החובה והאחריות לדאוג למעמדה ולחידוש אשרת השהייה החוקית שלה בארץ מוטלת עליה. מכתב המל"ל מיום 27.2.2000 היה רלוונטי לזמן שבו נשלח ועד שלא הגישה התובעת תביעה לדמי לידה לא היה צורך בבירור מעמדה בישראל. עיקר טענות הנתבעת 2: רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים אינו הצד הנכון בתביעה זו שכן המחלוקת הינה בין התובעת לבין הביטוח הלאומי, כאשר ניתן לתקוף את החלטות רשות האוכלוסין רק בבית משפט לענייניים מנהליים. לתובעת נערך שימוע ביום 21.6.2010 בו טענה, כי ניסתה להאריך את אשרתה יותר מפעם אחת, אך האשרה לא חודשה בשל העובדה שדרכונה הרוסי לא היה בתוקף ובקונסוליה הרוסית סירבו לחדשו כי היא לא הציגה אישור שהיא תושבת ישראל. טענותיה אלה של התובעת נטענו ללא תיעוד או ביסוס. התובעת שוהה בישראל שלא כדין מיום 31.1.2001, כאשר מי ששוהה בישראל באשרה מוגבלת בזמן - עליו לדאוג להארכת האשרה ולא ניתן לקבל טענה כי לא ידעה ששהותה אינה כדין. בכל מקום, התובעת ידעה כי שהותה בישראל אינה כדין. דיון והכרעה סימן ג' לחוק הביטוח הלאומי דן בתשלומי גימלה. סעיף 324ב מתייחס לשלילת גמלה משוהה שלא כדין ונקבע בו כדלקמן:- "א) לא תשולם גמלה לשוהה שלא כדין, כמשמעותו בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל (בסעיף זה שוהה שלא כדין) בעד תקופת שהותו כאמור. ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), מי שמשולמת לו גמלה ונעשה שוהה שלא כדין, יופסק לו תשלום הגמלה בעד תקופת שהותו שלא כדין, לפי הוראות הסעיף הקטן האמור, החל בתום 30 הימים מיום שנעשה שוהה שלא כדין. סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל דן בהרחקה, משמורת ושחרור בערובה כאשר סעיף 13(א) קובע, כי מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות ונמצא בישראל ללא אישור שהייה - יורחק מישראל בהקדם האפשרי. בעניין מריאנה ברש נקבע:- "הלכה היא, כי "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על-פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות... בית-דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית-המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק" [עבל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 603 ,עמ' 619-620 לפסק דינו של הנשיא אדלר]. לפיכך, ו"ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין" [עבל 313/03 בניאל ויקטור - המוסד לביטוח לאומי, 11.5.04]. בנוסף, חלה על ציבור המבוטחים החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם ו"אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק" [עניין דוד ליבוביץ]. "אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור" [עבל 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי, 18.5.03]. נציין, כי נראה שאין מחלוקת בין הצדדים שלתובעת לא היה אישור שהייה בישראל ואף בסיכומי התובעת לא נטען אחרת. לאור האמור - לא די במכתב שניתן לה ביום 20.2.2000 מביטוח לאומי כדי להוות אישור שהייה או אסכמתא לכך שהיא זכאית לקבל גמלה בניגוד להוראות החוק, והיה על התובעת לחדש את אשרתה אצל הגוף הרלוונטי - רשות האוכלוסין וההגירה. בהקשר זה יצוין עוד, כי המכתב אשר נשלח מהמל"ל, היה נכון למועד שליחתו, וכי היה על התובעת לדעת שמכתב זה אינו עומד בפני עצמו, אלא הינו קשור למעמדה החוקי בישראל כפי שנקבע על ידי משרד הפנים ובמידה ומעמדה החוקי בישראל ישתנה - הרי שהמכתב יאבד תוקף. בהערת אגב נציין, כי אנו סבורים שהמכתב שנשלח לתובעת נוסח בצורה מטעה והיה עליו לכלול הסבר שהוא בתוקף בהתאם למעמדה של התובעת במשרד הפנים ואולם, אין בניסוחו הלקוי כדי להעניק לתובעת זכויות שאינן קיימות לה על פי דין. מכל המפורט לעיל ומאחר והתובעת שהתה בישראל שלא כדין והיות ועל פי החוק מי ששוהה שלא כדין - אינו זכאי לגמלה, הרי שהתובעת אינה זכאית לגמלת דמי לידה ודין תביעתה להידחות. סוף דבר מכל המפורט לעיל - תביעת התובעת נדחית. בנסיבות עניין זה ולאור הניסוח הלקוי של מכתב המל"ל מיום 20.2.2000 - אין מקום לפסוק הוצאות. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. לידהמשרד הפניםדמי לידהתושבות