הבסיס לחישוב גמלת הנכות בגין תאונת עבודה

מהו הבסיס לחישוב גמלת הנכות לה זכאי התובע בגין תאונת עבודה מיום 28.12.98. ואלה העובדות הרלוונטיות לענייננו: 1. התובע, עבד כעצמאי בתחום השיפוצים וזאת עד ליום 28.12.98 יום שבו נפגע התובע בתאונה. הפגיעה הוכרה על ידי הנתבע כתאונת עבודה. 2. ביום 2.8.09 הגיש התובע תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ונקבעה לו דרגת נכות לצמיתות בשיעור 66% החל מיום 1.1.03. 3. אין חולק כי רק ביום 26.12.99 שלחה יועצת המס של התובע, הודעה לנתבע שבה עדכנה את הנתבע כי התובע חדל להיות עצמאי החל מיום 30.8.99 (סע' 7 לתצהיר התובע). כן אין חולק, כי בחודש 22.2.99 הגיש התובע בקשה לתיקון מקדמות לשנת 1999 (נ/1- נ/3). 4. על פי תע"צ של הגב' כנרת סבן, מנהלת מח' נפגעי עבודה ונכות מעבודה בנתבע, הוגדר מעמדו של התובע כעצמאי החל מיום 1.4.81 ועד 29.8.99. השינוי בוצע ביום 26.1.00 או אז הודיע התובע, כי חדל להיות עצמאי ביום 30.8.99. הכנסתו של התובע לתקופה 1/94 ועד 8/99 עמדה על סך 907 ₪. בהתאם לכך נקבעו דמי הביטוח ששילם לנתבע. 5. על פי תע"צ של מר שי ססי, מנהל תחום בכיר ביטוח וגבייה, אזי בתאריך 29.8.99 התקבלה שומה לשנת 1998 בסך 24,222 ₪. ביום 18.4.01 התקבלה שומה לשנת 1999 , בה דווחה הכנסה של 907 ₪. משנת 2000 לא התקבלו כל שומות ממס הכנסה בכלל והכנסות עצמאי בפרט. 6. לטענת הנתבע, התובע הוגדר כעצמאי עד ליום 29.8.99 וכי החל מיום 30.8.99 הוגדר התובע כ"לא עובד" ו"לא עצמאי". על כן, הבסיס לפיו חישב הנתבע את גמלת הנכות המשתלמת לתובע, הוא הכנסת התובע ברבע השנה שקדם למועד שינוי מעמדו אצל הנתבע, כאמור בסע' 98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"א- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). יש לציין כי על פי החלטת הנתבע מיום 28.4.2010, היא ההחלטה מושא ההליך הנוכחי: "...התובע הפסיק להיות עצמאי לפי הדיווח במח' גבייה עצמאים, ב-30.8.99, וחישוב הבסיס נעשה על פי ההכנסות ברבע השנה שקדם לפגיעה. לא ניתן לקחת בחשבון הכנסות שקדמו לרבע השנה בו הפסיק להיות עצמאי". עם זאת במסגרת כתב ההגנה, כמו גם בהמשך ההליך ובסיכומים, שינה הנתבע את עמדתו וטען כאמור, כי יש לחשב את בסיס הגמלה עפ"י רבע השנה שקדם לשינוי המעמד, קרי, רבע השנה שקדם ל- 30.8.99. לטענת התובע, יש לקחת בחשבון את הכנסותיו ברבע השנה שקדם למועד הפגיעה, דהיינו חודשים אוקטובר, נובמבר, דצמבר 1998, כאמור בסע' 98 לחוק הבטוח הלאומי. מכל מקום נטען, להכנסה גבוהה יותר מזו שנטען ע"י הנתבע. לטענת הנתבע, התובע שינה מעמדו כעצמאי רק בסוף אוגוסט 1999, ויש לחשב את בסיס הגמלה על בסיס דיווחיו לנתבע, ובקשתו לתיקון מקדמות במהלך שנת 1999. כשם שהנתבע היה מאפשר לתובע "להנות" ממעמדו כמבוטח בשנת 1999, אז היה תיקו פתוח כעצמאי, כך עליו לשאת בתוצאת דיווחיו אלה, גם לעניין תחשיב הגמלאות להן הוא זכאי. הכרעה: המסגרת המשפטית: ככלל, קצבת הנכות לגבי עצמאי נגזרת מדמי הפגיעה, והינה פועל יוצא של ההכנסה, ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדמה ליום שבו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (ראו סעיפים 105, 97 ו- 98 לחוק הביטוח הלאומי). מכאן ניתן ללמוד, כי אין כל בסיס לטענת הנתבע לפיה יש מקום לחישוב בסיס הגמלה על פי הכנסת התובע ברבע השנה שקדמה לשינוי מעמדו (חודשים יוני-אוגוסט 1999), ולא ברבע השנה שקדמה למועד הפגיעה, קרי, חודשים יוני-אוגוסט 1998. על-פי סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הכנסה זו, שלפיה משתלמים דמי הביטוח, תקבע על-פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה. בסעיף 345(ב)(3) לחוק הוסמך השר לקבוע "נסיבות שבהן תחשב ההכנסה בשנה השוטפת שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2) כהכנסה לפי שומה סופית". ואכן, מכוח הוראת החוק הנ"ל הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) כאשר התקנה הרלוונטית לענייננו הינה תקנה 11(א) לתקנות הקובעת כדלקמן: "הכנסה שתחשב כהכנסה לפי שומה סופית(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו...". תכליתה של תקנה 11 הינה מחד, לשמר את רמת החיים שהיתה למבוטח עובר לתאונה, ולמנוע מצב שייפגע בשל כך שהכנסתו ירדה עקב התאונה. מאידך, למנוע תיקון בדיעבד של השומה על ידי המבוטח לשם זכייה בגימלאות גבוהות יותר ולחסום דיווח בלתי נכון של מבוטחים (עב"ל 20/99 יעקב סדיק - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.2.02; עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.5.03; להלן: "פס"ד בן יששכר"). כעולה מפסק דין בעניין בן יששכר, הוראות תקנה 11 עומדות במבחן הסבירות והמידתיות, כאשר מטרתה הינה דיווח אמיתי של הכנסות המבוטח. אך: "אם יסתבר, שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין, לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, אין מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגימלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח" (ראו עניין סדיק וכן דב"ע נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי -סנונו, פד"ע כח, 412). כלומר, לעיתים יש מקום שלא להפעיל את תקנה 11, וזאת כאשר לא ידו של המבוטח גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה (פס"ד סדיק) או במקרים שבהם מסר המבוטח מידע עדכני על הכנסותיו לפני קרות התאונה (עב"ל 51013/98 גאדה הנו ואח' - המוסד, ניתן ביום 10.2.02 (להלן: "פרשת גאדה")), שאז מן הראוי שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגמלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח. עם זאת נקבע בפרשת גאדה, כי דוחות חודשיים למע"מ או למס הכנסה, אינם מהווים ראיה מספקת לשיעור ההכנסה (ר' עב"ל 330/09 לוי הראל נ' המל"ל, מיום 10.11.10). ואולם, די בידיעה מסתברת מראש של המבוטח בנוגע להשלכה של הגדלה רטרואקטיבית של שיעור ההכנסה, על שיעור גמלת הנכות שנקבעה לו, על מנת שתקנה 11 תחול עליו במלואה (עב"ל 316/03 בשירי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ' 145). בכל מקרה, בית הדין לא יפעיל את תקנה 11 בעניינו של מבוטח, שהיא חריג לכלל לפיו קביעת הכנסת המבוטח תיעשה לפי השומה הסופית, מבלי להפעיל שיקול דעת (עב"ל 171/00 בן יששכר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט, 97). ומן הכלל אל הפרט לאור ההלכה הפסוקה לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי במקרה הנדון אין מקום להפעיל את תקנה 11, וכי השומה הסופית לשנת 1998 היא זו שצריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. במקרה דנן, הוכרה עקרונית הפגיעה בכתפיו של התובע שנים רבות לאחר התאונה, ולתובע נקבעו 66% נכות רטרואקטיבית ליום 1.1.03. בנסיבות כפי שהתבררו לפנינו, נראה אמנם כי השומה הסופית לשנת 1998 התקבלה בשנת 1999. אלא שלתובע לא הייתה כל אפשרות לדעת באותה עת כי למעלה מ-10 שנים לאחר מכן, ועדה רפואית תקבע את נכותו רטרואקטיבית, החל מינואר 2003. השומה הסופית הוגשה על ידי התובע במועד כפי שהוגשה, בלא שניתן למצוא כל קשר סיבתי בינה לבין הפגיעה בכתפיים, שהוכרה כעבור זמן כה רב כפגיעה בעבודה. לכן, לא הוכח כל קשר סיבתי בין מועד עריכתה של השומה הסופית על ידי המערער, לבין כוונה אפשרית להעלות את ההכנסה על מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם לו. כפי שנאמר בעבל 561/07 מחמוד סאמר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע (ניתן ביום 6.5.2009) (להלן: "עניין סאמר"), לא ניתן למצוא אבק של זיקה" בין השומה הסופית לבין הפגיעה. נראה לנו כי בהחלת תקנה 11 בנסיבות העניין שלפנינו, אין כדי לקיים כלל ועיקר את תכלית החקיקה, שהיא כאמור, לשמר את רמת החיים שהיתה למבוטח עובר לתאונה ולמנוע מצב שייפגע בשל כך שהכנסתו ירדה עקב התאונה; וכן לחסום דיווח בלתי נכון של מבוטחים, בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה (ר' עניין סאמר לעיל) . אשר על כן, מסקנת הדברים היא, כי בנסיבות העניין אין תחולה להוראת תקנה 11 שהיא בבחינת חריג להוראתו הכללית של ס' 345(ב) לחוק. הנכון הוא כי הכנסתו של התובע לעניין חישוב הגמלה לה הוא זכאי תחושב לפי הוראתו הכללית של ס' 345(ב)לחוק, בהתאם לשומה הסופית כפי שנקבעה למערער לשנת 1998, בעד רבע השנה שקדמה למועד הפגיעה. למען הסר ספק- נוכח החלטתנו, ממילא רשאי המוסד לביטוח לאומי לערוך חישוב מחדש של דמי הביטוח שהיה על התובע לשלם לפי שומת 98, לעומת דמי הביטוח ששילם בפועל. אף שהתביעה התקבלה התנהגות הנתבע כלפי התובע ועמדתו לא היתה משוללת יסוד, ואין זה צודק להשית עליו את הוצאות ההליך הנוכחי. לפיכך כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור: תוך 30 יום.נכותתאונת עבודה