הפרש משכורת אחרונה וכן פיצוי חלף הפרשות לקרן פנסיה, לרבות בגין מרכיב פיצויי הפיטורים. לעמדת הנתבעת, המגובה בעמדת המדינה, התובע לא היה זכאי לשכר בתקופת כהונתו כסגן יו"ר המועצה, אף שקיבל שכר בפועל, ולכן דין תביעתו להידחות. תמצית העובדות הרלוונטיות התובע החל לכהן כסגן יו"ר המועצה ביום 8.4.99 וסיים תפקידו זה ביום 18.11.2003. בתקופה זו היה התובע בחופשה ללא תשלום מתפקידו כמורה במשרד החינוך. לאחר שסיים תפקידו כסגן יו"ר המועצה חזר לעבוד כמורה במשרד החינוך למשך כשנה, עד צאתו לפנסיה. ביום 7.4.99 התכנסה מליאת המועצה בישיבה מן המניין. כעולה מפרוטוקול המליאה, על סדר יומה עמדו בין היתר הנושאים הבאים (ההדגשות במקור, צורף לתצהיר גב' דבור מטעם המועצה): "... 12. בחירת ממלא מקום לראש הרשות - בשכר עפ"י סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש רשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975. 13. בחירת סגנים לראש הרשות ללא שכר עפ"י סעיף 15 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש רשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975." באותה ישיבה הוחלט להוריד את סע' 12 לעיל (שעניינו בחירת ממלא מקום בשכר) מסדר היום וביחס לסע' 13, שעניינו בחירת סגנים ללא שכר, התקבלה פה אחד הצעת ראש המועצה כדלקמן (ההדגשה במקור): "1. ג'מאל X (התובע, מ.נ.ד) - סגן בשכר. 2. אמל נגם - סגן ללא שכר 3. יוסף חרב - סגן ללא שכר." בהמשך ההחלטה נקבע כי התובע יכהן כסגן ראש המועצה בשכר למשך 38 חודשים, החל מיום 8.4.99 ועד 7.6.02. כפי שעולה מזימון לישיבת מליאת המועצה מיום 29.8.02 עמד על סדר יומה של ישיבה זו עניינו של התובע, אשר הוגדר כך: "המשך כהונתו של סגן ראש המועצה מר ג'מאל X". כעולה מפרוטוקול אותה ישיבה, המשך כהונתו של התובע אושר פה אחד על ידי חברי המליאה (צורפו לתצהיר גב' דבור). סופה של כהונת התובע בתפקיד סגן יו"ר המועצה, לאחר הארכה כאמור, ביום 18.11.03. אין חולק משך כהונתו בתפקידו ביצע התובע מטלות שונות עבור המועצה (עמ' 3, ש' 14), אם כי לא פורטו בפנינו תפקידיו המוגדרים של התובע במועצה. נעמוד על כך בהמשך. לתובע שולם שכר מהמועצה במהלך כהונתו בתפקיד האמור. משכרו אף נוכה חלקו בדמי הגמולים לקרן הפנסיה, אך הוא, כך נראה, לא הועבר במלואו ליעדו. המועצה אף לא העבירה לקרן הפנסיה את מלוא חלק המעסיק, בדמי הגמולים לתגמולים ולפיצויים. מהלך שנת 2009 ולאחר פניות למועצה, פנה התובע למשרד מבקר המדינה, בתלונה אודות הפרשי זכויות מהמועצה ובעיקר דמי הגמולים, כאמור לעיל. גזבר המועצה השיב למבקר המדינה כי אכן המועצה חייבת להעביר סכומים נוספים לקרן הפנסיה של התובע והיא מתעתדת לעשות כן במסגרת הליכי ההבראה שהיא מצויה בעיצומם (ת/4). על יסוד הודעה זו הודיע מבקר המדינה לתובע כי הוא סוגר את התלונה (ת/3). ההליך שהתקיים בפנינו התובע הגיש התביעה דנן לתשלום הפרשי דמי הגמולים לקרן הפנסיה וכן לתשלום יתרה בסך 2,000 ₪, עבור משכורת חודש 4/2003. בכתב ההגנה טענה הנתבעת להתיישנות התביעה ולגופם של דברים טענה כי התובע לא היה זכאי מלכתחילה לשכר, שכן לא הואצלו לו סמכויות כדין, דבר המהווה דרישה מקדימה לתשלום שכר לסגן יו"ר המועצה. לתצהיר עדות ראשית מטעמו צירף התובע מכתב, המעיד לטענתו על אישור שכרו על ידי משרד הפנים. במכתב זה, מיום 15.10.02, אשר נכתב לכאורה (ראה להלן) על ידי קצין המחוז דאז במשרד הפנים, מר ראפע חג'אג'רה (להלן - קצין המחוז), נרשם רק כי הוא מאשר "המשך התשלום לסגן כפי שהיה מקובל עד כה" (ת/5). כשנה לאחר תחילת ההליכים בתיק, הגישה המועצה בקשה לצירוף משרד הפנים כצד להליך. הבקשה נדחתה (16.3.11) מחמת שלא נומקה ויחד עם זאת, נקבע כי המועצה תעביר את מסמכי התיק לפרקליטות מחוז חיפה, אשר תוכל להודיע אם המדינה מבקשת להצטרף כצד להליך. המדינה לא ביקשה להצטרף להליך. בקשת המועצה לזמן את מר ישראל שפיצר, ממונה כוח אדם ברשויות המקומיות מטעם משרד הפנים, נדחתה אף היא, מאחר ולא הוצגה בה כל סיבה מדוע לא יוגש תצהיר מטעמו של העד ולא הובהרה הרלוונטיות של עדותו להליך (14.8.11). ביום 5.9.11 נשמעה עדותו של התובע ועדות חלקית של עדת ההגנה, גב' דבור. על מנת שהתובע יוכל לעיין בתיקו האישי בטרם יסתיים שלב הראיות, נדחה גמר ההוכחות ליום 29.5.12. במועד זה, ולאחר שעלתה טענה חדשה מטעם התביעה בדבר ביקורת שנעשתה על ידי משרד הפנים באשר לשכרו של התובע, הוחלט כי המדינה תמסור עמדתה בעניין זה. בהחלטה נקבע כך: "...על משרד הפנים להודיע האם הוגשה תלונה כנגד השכר ששולם לתובע, מר ג'מאל X אשר שימש, לפחות לכאורה, כסגן ראש מועצהבשכר בתקופה שבין 7/4/99 ועד 18/11/03 וככל שהתשובה הינה בחיוב - מה הבירורים שנעשו, ומה ההחלטה שהתקבלה. בנוסף, על משרד הפנים להבהיר את נסיבות מכתב קצין המחוז, מר ראפע חג'אג'רה, מיום 15/10/02, סימוכין צש 78-2002 המופנה אל ראש המועצה המקומית בית ג'אן וקובע את אישור המשך התשלום לתובע כפי שהיה מקובל עד לאותו מועד (מצורף לתצהיר התובע)." ביום 4.9.12 הודיעה המדינה כי לא ידוע לה על כל ביקורת שכר שנערכה בהקשר לתובע ועוד הודיעה כי אין בידיה נתונים אודות נסיבות כתיבת מכתבו של קצין המחוז כאמור לעיל. המדינה הוסיפה והבהירה בהודעתה כי לעמדתה אין למכתב קצין המחוז כל משקל, ככל שהתובע לא היה זכאי לשכר על פי דין, שכן קצין המחוז אינו מוסמך להקנות זכויות מעבר לדין. לאחר שניתנה לצדדים שהות להגיב להודעת המדינה ולא נתקבלה כל תגובה, ניתן צו לסיכומים. במקום סיכומים הגיש התובע בקשה לזמן את קצין המחוז לעדות. בקשתו נענתה וביום 21.4.13 נשמעה עדותו של קצין המחוז. למרות שמלכתחילה היה זה התובע אשר זימן את קצין המחוז לעדות, הרי שבהתאם להסכמות הצדדים בתחילת הדיון, ומתוך הגיונם של דברים, הותר לב"כ התובע לחקור את קצין המחוז בחקירה נגדית. ביום 12.5.13 סיכומי הצדדים טענותיהם בפנינו בעל פה. דיון והכרעה סגן ראש רשות בשכר - התשתית המשפטית עניין זהה במהותו כבר נדון על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ ולאחר מכן התקיים בעניין דיון נוסף, דנג"צ 10350/02 שר הפנים נ' מטר, פ"ד נח 3 258 (2004, להלן - דנג"צ מטר). באותו עניין, נדונה סוגיית זכאותם של שניים, אשר שימשו כסגני ראש המועצה המקומית כפר כנא, לשכר בגין תפקידם זה. על פי התשתית העובדתית של אותו מקרה, נתמנו השניים כסגני ראש המועצה וכיהנו בתפקידם 29 חודשים. בתקופה זו טיפל כל אחד מהם, לדבריו, בתחומי עיסוק שהוקצו לו - האחד בפרויקטים של תשתית ובגבייה ומימון והשני כיד ימינו של ראש המועצה. משרד הפנים הודיע כי אינו מאשר את תשלום שכרם מקופת המועצה ועל כך עתרו השניים לבג"צ (בג"צ 5605/00). בג"צ אמנם קיבל את העתירה ואולם, כאמור, היא הובאה בפניו בשנית, לדיון נוסף בהרכב מורחב. ואלו עיקרי ההלכה שנקבעה בדנג"צ מטר: א. מינויו של סגן ראש רשות נעשה מכוח סע' 15 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש רשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975 (להלן - חוק הבחירה) ואולם אין בהוראת חוק זו דבר ביחס לשכרו של הסגן. ב. סוגיית שכרו של סגן ראש מועצה מקומית נדונה בסע' 115 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1951 (להלן - צו א'), ולפיו "ראש המועצה, סגנו וכן מי שממלא את מקום ראש המועצה לפי סעיף 114(א)(3)...רשאים לקבל מקופת המועצה משכורת באישור השר ובשיעור שקבע השר" (ההדגשה אינה במקור, מ.נ.ד). ג. בהתאם לסעיף 2.4.3 לחוזר מנכ"ל משרד הפנים בעניין "תנאי שכר ותנאים נלווים לראשי הרשויות המקומיות וסגניהם בשכר" (נ/1 בהליך דנן), סגן ראש רשות מקומית יהא זכאי לתשלום שכר רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות על פי סעיף 17 לחוק הבחירה. ד. סעיף 17 לחוק הבחירה קובע, בין היתר, כי ראש הרשות רשאי לאצול מתפקידיו וסמכויותיו לסגנו, דרך כלל או לעניין מסוים, ובאישור המועצה. על יסוד תשתית זו קבע בית המשפט העליון בדנג"צ מטר, כי לסגני ראש הרשות שעניינם נדון שבפניו, לא קמה הזכות לשכר עבור תפקידם, וזאת לאחר שלא הואצלו להם סמכויות של ראש המועצה, באישור המועצה. אין לנו צורך לחזור על הדברים שפורטו שם בהרחבה, והמתעניין יוכל לפנות ולקרוא אותם כפי שנכתבו במקור. לענייננו די אם נביא מסיכום הדברים: "29. ...השאלה העיקרית היא לא (אך) אם עשו המשיבים בשירות המועצה, אלא אם נאצלה להם סמכות כדת וכדין כהוראת סעיף 17 לחוק הבחירה. זו ליבתה של הנחיה 2.4.3, ודינה דין ליבה של הנחיה...בענייננו-שלנו אין אף קצה-קצה של אצילת סמכויות, אף לא אמירה המרמזת על כך...ויתור על דרישת האצילה הקבועה בהנחיה 2.4.3 משמעו הוא פגיעה בליבתה ובתכליותיה העיקריות של ההנחיה... סוף דבר 30. משנמצא לנו כי לא נאצלה למשיבים סמכות כהוראת סעיף 17 לחוק הבחירה ובהוראת הנחיה 2.4.3 לחוזר המנכ"ל, חל איסור על תשלום משכורת למשיבים מקופת המועצה...עקרונות יסוד של שקיפות בפעולותיהם של רשויות הציבור והצורך בפיקוח יעיל על התנהלותה של הרשות המקומית ועל הוצאותיה - כל אלה יתמכו בנו במסקנתנו." דנג"צ מטר, עמ' 272. פסק דינו של השופט כתוארו אז, מ' חשין, אשר הביע את דעת הרוב. ולענייננו - התובע לא טען כי עניינו העובדתי שונה מזה שנדון בדנג"צ מטר ומהראיות נוכחנו לראות כי מדובר בעניין זהה ממש. החלטות מליאת המועצה עליהן עמדנו לעיל ומכוחן מונה התובע לתפקיד סגן יו"ר המועצה, דנו אך ורק בעצם הבחירה לתפקיד מכוח חוק הבחירה, כפי שעולה בבירור מההחלטות עצמן. אמנם בהחלטות נקבע כי התובע יקבל שכר עבור תפקידו אך אין בהן כל הסתמכות על הוראת סע' 115 לצו א', או על חוזר מנכ"ל משרד הפנים ביחס לתשלום שכר. מליאת המועצה לא דנה בכך ולא אישרה כל אצילת סמכויות מראש המועצה לתובע. די בכך בכדי לקבוע שהתובע אינו עומד בדרישות הדין לקבלת שכר עבור תפקידו. מעבר לצריך נציין, שגם בהתעלם, לצורך הדיון, מהדרישה לאישור המועצה, הרי שלא מצאנו כל עדות לאצילת סמכויות מוסדרת וברורה מראש המועצה לתובע. אין בעדותו של התובע טענה מפורשת ביחס לתפקידיו במועצה. בתצהירו הסתפק בטענה הכללית "אני נבחרתי כדין והואצלו לי סמכויות, ועבדתי במועצה כסגן בכיר והתייצבתי כל יום ביומו במועצה" (סע' 25). ומעבר לכך לא אמר דבר ביחס לסמכויות שהואצלו לו, לטענתו. כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית, השיב כי אכן לא נאצלו לו סמכויות באישור המועצה ואולם "ראש המועצה היה נותן מה שהוא רוצה לסגנו" (עמ' 8, ש' 2). בחקירתו החוזרת, נתבקש לראשונה להסביר מהן הסמכויות שהואצלו לו והוא השיב כך (עמ' 11): "...בפועל הייתי ראש המועצה כאשר ראש המועצה לא היה. הייתי מקבל קהל היה לי משרד. אני הייתי אחראי על החותמת. החותמת היתה במשרדים. אפילו אם ראש המועצה היה מוציא מסמך אני הייתי מחתים אותו. את כל החתימות אני עשיתי, ראש המועצה לא חתם על אף מסמך. בחינוך אני הייתי אחראי על נושא החינוך. ישיבות החינוך היו מתנהלות אצלי ויש לי מכתב מראש המועצה שאני ממלא המקום בנושא החינוך. אפילו אני מיניתי את מנהל בית הספר המקיף. הייתי יושב ראש ועדת מל"ח (משק לשעת חירום)....לא קיבלתי לדברים האלה מינויים בכתב אבל הוצאתי מכתבים מתוקף תפקידי." מעבר לכך שמקומה של טענה כה מהותית הוא בתצהיר העדות הראשית ולא בחקירה החוזרת, הרי שמדברי התובע עצמו עולה תמונה כללית ביותר של ביצוע מטלות כאלו ואחרות, אך בפירוש לא אצילת סמכויות ברורה ומוגדרת. נזכיר בהקשר לדבריו אלו, כי דווקא הנושא של מינוי ממלא מקום לראש המועצה, תפקיד שהתובע למעשה טען שמילא בפועל, ירד מסדר היום של ישיבת המליאה שמינתה אותו לתפקיד הסגן. מכאן אפוא, אין עניינו של התובע שונה מעניינם של האדונים עדאנאן מטר ועארף חמדאן, אשר בית המשפט העליון קבע כי לא היו זכאים לתשלום שכר עבור תפקידם כסגני ראש המועצה המקומית כפר כנא. יתרה מכך, המקרה שבפנינו הינו בבחינת קל וחומר, שכן התביעה דנן אינה לשכר אלא לחלק מהזכויות הנילוות לשכר שכן התובע קיבל שכר עבור תפקידו כסגן ראש המועצה והמועצה אף הבהירה בהליך שבפנינו שמטעמי התיישנות אין בכוונתה לתבוע השבתו של שכר זה. בנסיבות האמורות ועל יסוד הוראות הדין כפי שפורטו לעיל ובהרחבה נוספת בדנג"צ מטר, אין התובע זכאי לסעדים הנתבעים. להלן נעמוד על טענות נוספות שהעלה התובע, בכדי להחריג עניינו ולהצדיק תביעתו. האם אכן נתקבל אישור משרד הפנים לתשלום שכרו של התובע? לטענת התובע, יש לראות במכתבו של קצין המחוז כמאשרר כדין את תשלום שכרו ועל כן, יש לראותו כמי שקיבל את אישור השר לשכרו, בהתאם להוראות סע' 115 לצו א'. טענה זו אין לה על מה שתסמוך וזאת משלושה טעמים: הראשון, לא הוכח כי קצין המחוז נתן כלל את האישור הנדון. אמנם הוצג בפנינו מכתבו של קצין המחוז מיום 15.10.02, הקובע כי הוא מאשר "המשך התשלום לסגן כפי שהיה מקובל עד כה" (ת/5) ואולם, קצין המחוז אשר העיד בפנינו לא זכר כי כתב את המכתב הנדון, לא אישר את חתימתו על גבי המכתב (וראה החתימה כפי שחתם בפנינו בתחתיתו של ת/5) ואף שניסה לבדוק זאת עם מזכירת המחוז, לא נמצא תיעוד למכתב האמור (עמ' 27, ש' 11). השני, מלשון המכתב עולה כי הוא מאשר המשך תשלום "כפי שהיה מקובל עד כה", כאשר המכתב אכן נושא תאריך מאוחר לישיבת מליאת המועצה בה הוארכה כהונתו של התובע. כך שלא די במכתב זה, אשר גם אם אכן יצא על ידי קצין המחוז, בכדי להוות את אישור השכר, שכן בהחלט ייתכן כי הוא נסמך על מידע שגוי ומכל מקום לא עולה ממנו כי נעשתה כלל בדיקת הזכאות לגופה. השלישי, לא הוכח כי קצין המחוז הוא בעל הסמכות לאשר את שכרו של הסגן וכעולה מהתשתית המשפטית שלעיל, אין הוא בעל הסמכות בכגון דא. משקיימות הוראות דין מפורשות ביחס לתשלום שכר לסגן והוראות חוזר מנכ"ל מפורשות ליישום הדין, הרי שתפקידו של קצין המחוז מתמצה בהקשר זה ביישומן של ההוראות ואינו בעל הסמכות לסטות מהם. מכל מקום לא הוכח בפנינו אחרת. בהקשר זה נפנה לדבריו של קצין המחוז בעדותו, בעמ' 27, ש' 24 ואילך. לפיכך, קובעים אנו כי לא ניתן אישור שר הפנים לתשלום שכרו של התובע, כמצוות סע' 115 לצו א'. נציין עוד, כי התובע לא טען כי יש לראות במסמך זה כשלעצמו משום "הבטחה מנהלית" ועל כן אין אנו בוחנים מסמך זה לאורן של ההלכות בעניין. מניעות ושיהוי בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי מכיוון שהמועצה העלתה לראשונה טענותיה כנגד זכותו של התובע לשכר, רק במסגרת כתב ההגנה, כאשר בפועל מהלך כהונתו שילמה לו את שכרו ואף כאשר השיבה לפנייתו אל מבקר המדינה, בשנת 2009, לא הכחישה את זכותו לתשלום הכספים, הרי היא מנועה ומושתקת מעצם העלאת הטענה. בהקשר זה הוסיף התובע וטען כי בפעולתה של הרשות היא יצרה בפניו מצג, עליו הסתמך, וכעת התנערותה מאותו מצג מסב לו נזק. התובע עבד כמורה בבית ספר משך שנים רבות והוא יצא לחל"ת מתפקידו זה לצורך הכהונה בתפקיד הסגן במועצה. בכך הפסיד התובע את תנאי הפנסיה ממשרד החינוך עבור אותן שנים (עמ' 38, ש' 26 ואילך). אף טענה זו אנו דוחים. נפתח ונבהיר כי לא הוכח בפנינו כל נזק כלכלי או אחר שנגרם לתובע מקבלת תפקיד הסגן ומוויתור על תפקיד המורה. לפי טענת התובע, שכרו כסגן (אשר שולם לו בפועל משך כל כהונתו) עמד על 27,000 ש"ח ברוטו. אל מול נתון זה אין בידינו לדעת אל נכון (אם כי ניתן להעריך) האם הוויתור על משרת המורה במשרד החינוך היתה כדאית לתובע אם לאו והאם הפסדו היה רב מהתועלת. נזכיר, כי אין אנו דנים בשאלה של זכויות פנסיוניות בעין, כי אם בשאלת פיצוי כספי חלף הפרשות פנסיוניות. כבסיס לדיון בשאלת השתק ומניעות, כאשר היא נבחנת במסגרת המשפט המנהלי, עלינו לבחון האם אכן שינה אדם מצבו לרעה על יסוד מצג שהוצג בפניו על ידי הרשות. במקרה הנדון - לא הוכח כי התובע שינה מצבו לרעה ואין זה מן הנמנע כי מצבו השתנה לטובה, אך כאמור - בהעדר תשתית ראייתית, אין בידינו לקבוע כך או אחרת. לפיכך, בנסיבות העניין, ומשבפועל שולם לתובע שכרו בגין תפקידו כסגן, אנו קובעים כי לא הוכח כל נזק שנגרם לתובע מהסתמכות על החלטת המועצה למנותו כסגן בשכר. נוסיף עוד כי בית הדין הארצי דן בסוגיית ההשתק של הרשות המנהלית אל מול החלטה שקיבלה בעבר שלא כדין ולאחר שהוצגו בפסק הדין פנים לכאן ולכאן, נקבעו דברים היפים גם לענייננו: "תהא אשר תהא ההלכה הכללית בעניין תורת ההשתק במשפט המינהלי, לא מצאנו כי נעשה שימוש בדוקטרינה זו כנגד רשות הפועלת בחריגה מסמכות, ואף אין אנו סבורים כי שימוש כזה ראוי. בית-משפט לא יחייב רשות מנהלית לפעול בניגוד לחוק. בענייננו, העירייה פעלה בניגוד לפקודת העיריות ובניגוד לחוק יסודות התקציב, וכעת, כאשר מבקשת היא לתקן זאת, לא נמנע זאת ממנה." דב"ע נו/3-278 אברהם קיזמן - עיריית גבעתיים, פד"ע לא 116, 131 (1997). בית הדין הארצי הביע באותו עניין עמדתו כי לעיתים יתקיימו מקרים בהם תחושת אי הצדק שנעשה לאזרח אל מול הפרת הבטחת הרשות תגרום לפסיקת פיצוי לטובתו ואולם אין אנו סבורים כי זה המקרה שבפנינו וזאת בעיקר על יסוד כך שלא הוצג בפנינו כל נזק שנגרם לתובע מהפרת המצג לפי הינו זכאי לשכר, בשלב בו הדבר נעשה. נציין, כי שונה התביעה בפנינו ממצב בו היתה הנתבעת היא שתובעת את התובע להשבת שכרו. אף שהתשתית המשפטית שפירטנו לעיל דומה, הרי שאז היו עולות בנוסף שאלת ההסתמכות על התשלום שהתקבל וסוגית ההשבה כעולה מדיני עשיית עושר ולא במשפט. כאמור, לא זה המצב שבפנינו, שכן התובע עותר לקבלת כספים, מעבר לאלו שכבר קיבל בפועל. טענת התובע כי פסקי דין אחרים בעניינים דומים לזה שלו, ניתנו שנים ספורות בסמוך לכהונה, בעוד שכאן טענת המועצה עולה לראשונה בחלוף 14 שנים ממועד הכהונה, אינה מקימה לו לדידנו כל זכות, מה גם שהנושא הובא לראשונה לערכאות על ידי התובע רק בסמוך לתום 7 שנים ממועד סיום כהונתו. משלא הוכח לפנינו כל שינוי לרעה של מצבו של התובע ומשלא הוכח כל נזק שנגרם לו בפועל כתוצאה מקבלת התפקיד אל נוכח התנגדות המועצה להוסיף ולשלם לו על השכר והזכויות שכבר קיבל ולא יחזיר, את דמי הגמולים לפנסיה - אין אנו מוצאים אפוא כל הצדקה לקביעה כי המועצה מושתקת מלטעון כאמור. חלות סע' 29 לחוק יסודות התקציב מוסיף התובע וטוען כי היה על המועצה לפעול בהתאם לסע' 29א לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 ובכלל זה לערוך לו שימוע בטרם תחליט לשלול ממנו את הזכות לדמי הגמולים לפנסיה. סעיף 29א לחוק יסודות התקציב עוסק בפעולת שר האוצר, כגוף שלטוני המפקח על גופים מתוקצבים. אין זה המקרה שבפנינו. לא הממשלה היא שביקשה לשלול הטבה שניתנה לתובע, אלא התובע הוא זה שביקש לקבל תשלום כספי ועליו מוטל הנטל להוכיח את זכותו לאותו תשלום. משלא הוכחה הזכות, לאחר שהתקיים הליך משפטי מלא, וכאמור לעיל, אין בחוק יסודות התקציב כדי לשנות ממסקנתנו לעיל. סוף דבר משמצאנו לנכון לדון בתביעה לגופה, אין לנו צורך להידרש לטענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעת אל מול הטענה להודאה בזכות שטען התובע. על יסוד האמור לעיל - אנו דוחים את התביעה. בנסיבות העניין, כאשר מחד נדחתה התביעה ומאידך, אכן עד למועד הגשת התביעה לא הכחישה הנתבעת את זכותו של התובע לשכר - ישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.משכורת