האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולתשלומים נוספים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע? זוהי השאלה שבה עלינו להכריע בתיק זה. רקע וטענות הצדדים התובע הועסק במאפייה בבעלות הנתבע, החל מאמצע שנת 2008 ועד לחודש יוני 2009, אז הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים בנסיבות השנויות במחלוקת. לטענת התובע, הוא פוטר ביום 8.6.09 תוך שלילת זכותו להודעה מוקדמת ואילו לטענת הנתבע, התובע עזב את עבודתו ולא שב אליה. בכתב התביעה, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות ופיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה. הנתבע הכחיש את טענות התובע וטען כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו. כן טען, כי התובע נותר חייב לו סך של 100,000 ₪ בגין כספים שונים שהלווה לו, ועתר לקזזם מכל סכום שייפסק לטובתו. ביום 14.10.12 התקיים בפנינו דיון הוכחות במסגרתו העידו התובע ורעייתו וכן הנתבע בעצמו. דיון והכרעה מועד תחילת עבודתו של התובע הצדדים חלוקים בעניין המועד בו החל התובע את עבודתו אצל הנתבע, וכפועל יוצא מכך האם הוא השלים שנת עבודה המזכה אותו בזכויות אשר נתבעו על ידו. לטענת התובע, הוא החל לעבוד ביום 15.4.08 לאחר שנכרת בין הצדדים חוזה בעל-פה, והועסק כשנה וחודשיים, ואילו לטענת הנתבעת, התובע החל את עבודתו ביום 1.7.08, ובמועד פיטוריו טרם השלים שנת עבודה. בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה צוין יום 1.7.08 כמועד תחילת העבודה. בחקירתו הנגדית, כשנשאל הנתבע כמה זמן הועסק התובע על ידו, השיב, כי: "בערך שנה, אולי קצת פחות או יותר. לשאלתך, אולי רבע חודש או חצי חודש פחות או יותר". על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, נדרש המעסיק למסור לעובד בין היתר את מועד תחילת עבודתו. ככל שלא עשה כן, עליו הנטל להוכיח את העניין השנוי במחלוקת (סעיף 5א לחוק). משלא נטען ולא הוכח כי נמסרה לתובע הודעה כנדרש בחוק, ונוכח העובדה כי הנתבע לא סיפק כל גרסה ממנה ניתן ללמוד על מועד תחילת עבודתו של התובע, אנו מקבלים את טענת התובע, לפיה הועסק בשירות הנתבע החל מיום 15.4.08 ועד ליום 8.6.09. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת גרסתו של התובע לנסיבות בהם הסתיימה עבודתו אצל הנתבע הייתה מעורפלת ורווית סתירות. בכתב התביעה טען התובע כי הוא פוטר לאלתר ביום 31.5.09 מבלי שנתנה לו הודעה מוקדמת, וכי בשל תחנוניו נעתר הנתבע לבקשתו והעסיקו עד ליום 8.6.09. עוד טען כי יחסי העבודה הסתיימו בצורה עכורה כאשר הנתבע איים על חייו והוא נאלץ להגיש, ביום 5.6.09, תלונה במשטרת ישראל כנגד הנתבע בגין איומים. בתצהירו הוסיף, כי הנתבע הבטיח לקיים את כל חובותיו כלפיו וצירף לראשונה, מסמך הנושא תאריך 1.5.09 בו נכתב כי עקב צמצומים, עבודתו של התובע מופסקת בתאריך 31.5.09 (להלן: "מכתב הפיטורין"), טענה שכלל לא נזכרה בכתב התביעה. בעניין זה העיד הנתבע, כי הוא אינו מכיר את מכתב הפיטורין. בחקירתו הנגדית, הוסיף התובע גרסה נוספת לפיה, הנתבע שוחח עמו בטלפון ואמר לו שהוא רוצה לסגור את העניין ביניהם בצורה יפה וזאת בתנאי שהתובע יחתום לו על כמה טפסים בהם הוא מודה כי הוא חייב לו כסף. כאשר עומת התובע עם הסתירות בגרסתו, השיב כי : "הוא הבטיח לי בוא נגמור את זה יפה. עברו כמה ימים הוא לא סיים יפה, באתי אליו לדבר אתו הוא התחיל לאיים עלי שההורים שלי יביאו לו את הכסף על ארבע, הלכתי לעו"ד". באשר למכתב הפיטורין העיד, כי הוא נשלח בפקס למקום עבודתו של אביו וזאת מאחר והוא שהה שם באותה העת. עדותו של התובע הייתה בלתי מהימנה בעיננו. לא קיבלנו את גרסתו אשר השתנתה לאורך כתבי הטענות, בה ביקש לטעון כי הוא פוטר מעבודתו. משהתובע לא הוכיח כי הוא פוטר מעבודתו, נדחית תביעתו לפיצויי פיטורים, כמו גם תביעתו לדמי הודעה מוקדמת. הפרשי שכר לטענת התובע, הנתבע לא שילם את שכרו החל מהמועד בו הודיע לו על פיטוריו ועד לפיטוריו בפועל (מיום 1.6.09 ועד ליום 7.6.09). הנתבע הכחיש, כאמור, כי התובע פוטר מעבודתו. משפסקנו כי התובע לא הוכיח כי פוטר מעבודתו, ובהעדר ראיה כי לא שולם לתובע שכר בגין תקופה זו, תביעתו ברכיב זה נדחית. גמול שעות נוספות התובע עתר לתשלום גמול שעות נוספות בגין תקופת עבודתו בנתבעת. לדידו, הוא הועסק כ- 14-16 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. התובע לא צירף כל מסמך לתמיכה בטענתו. מנגד העיד הנתבע, כי התובע הועסק מידי יום החל מהשעה 4:30 ועד השעה 10:30 וציין, כי לא הייתה מתבצעת חלוקת דברי מאפה אחר הצהריים. בחקירתו העיד, כי התובע מעולם לא הועסק אחר הצהריים. הנתבע הודה כי הוא לא ניהל רישום של שעות עבודתו של התובע, כמתחייב בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן "חוק שעות עבודה ומנוחה"). בעניין ימית א. בטחון התייחס בית הדין הארצי לעבודה, מפי כב' השופטת לאה גליקסמן, בהרחבה, לחובותיו הרישומיות של המעביד, ולאי קיומן. נפסק, כי אכן נקבע בעבר בפסיקה, כי אי ניהול פנקס שכר אינו מעביר את נטל הראיה למעביד, זאת, בשונה מהפסיקה לעניין אי ניהול פנקס חופשה שנתית. יחד עם האמור, צוין כי חלו שינויים הן בפסיקה והן בחקיקה, המצדיקים בחינה מחדש של הלכה זו. נוכח האמור, בית הדין הארצי פסק כך: "כללו של דבר: לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק". (ההדגשה אינה במקור- א.ש) נוסיף על כך, כי ביום 1.2.09, במהלך תקופת העסקתו של התובע, נכנס לתוקף תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן : "חוק הגנת השכר"). סעיף 26ב(א) לחוק, לאחר התיקון, קובע כי אי הצגת רישומי נוכחות, חרף החובה לנהל פנקס שעות עבודה, מעביר את נטל ההוכחה למעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, באופן שהעברת הנטל לא תעלה על 15 שעות נוספות שבועיות או על 60 שעות נוספות חודשיות. באשר להיקף השעות הנוספות אותן עבד התובע בפועל- בכתב התביעה טען התובע כי הוא הועסק בין השעות 3:30 לפנות בוקר ועד לשעה 17:30 (14 שעות) חמישה ימים בשבוע. בתצהירו טען כי החל את עבודתו ב- 3:00 לפנות בוקר וכי הועסק כ- 16 שעות ביום. התובע לא נחקר על שעות עבודתו. לאור האמור, ובהעדר הוכחה בדבר מתכונת עבודתו של התובע, הרי שאנו קובעים כי יש להחיל את חובת ההוכחה הקבועה בסעיף 26 ב (ב) לחוק הגנת השכר, אשר תוחמה ל-60 שעות נוספות חודשיות, על כל תקופת עבודתו של התובע. הנתבע לא הציג רישומי נוכחות של התובע. כמו כן, הנתבע לא הוכיח כי התובע לא עבד בשעות שבמחלוקת שכן, לבד מהטענה כי המאפייה לא פתוחה בשעות אחר הצהריים, אותה לא הוכיח, לא הציג הנתבע ראשית ראיה על כך כי התובע לא הועסק בשעות אלו. לאור האמור, הרי התובע זכאי לגמול שעות נוספות כדלקמן: התובע הועסק חמישה ימים בשבוע. מכאן, כי לאור הוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951, זכאי התובע ל- 44 שעות חודשיות בשיעור 125% ו- 16 שעות חודשיות בשיעור 150%. כאמור, שכרו החודשי ברוטו של התובע היה 4,000 ₪, סכום אותו אנו מחלקים ב- 186 שהן שעות העבודה החודשיות, וכך אנו מקבלים שכר בסיס שעתי של 21.5 ₪. על כן, התובע זכאי לגמול שעות נוספות חודשי בגין 60 שעות נוספות בסך 1,698.5 ₪ (44X 21.5 X 1.25 + 16 X 21.5 X 1.5). ובסך הכל בגין תקופת עבודתו, מיום 15.4.08 ועד ליום 8.6.09 (26.75 חודשים) סך של 45,435 ₪. הפרשי שכר מינימום התובע עתר לתשלום הפרשי שכר מינימום בסך 45,864 ₪. לגרסתו, הוא השתכר סך 12 ₪ לשעת עבודה חלף 21 ₪ לשעה, תעריף לו היה זכאי לפי הוראות חוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"). התובע לא פירט על בסיס אלו נתונים הוא תובע סכום זה. אין מחלוקת כי התובע השתכר סך 4,000 ₪ לחודש, וזאת כפי שעולה אף מתלושי השכר. באשר להיקף שעות ההעסקה, צוין בתלושי השכר כי התובע הועסק 8 שעות ביום. הלכה פסוקה היא שתלושי השכר מהווים דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת. בנסיבות המקרה שבפנינו, משאין חולק כי התובע קיבל סכום זה מידי חודש, העולה על שכר מינימום, ומשפסקנו לתובע מעבר למשרה רגילה גמול שעות נוספות, הרי שאין התובע זכאי לכפל תשלום בגין שעות אלה, ומטעם זה לא חלה החזקה הקבועה בסעיף 7 ב לחוק שכר מינימום. בהקשר זה אנו מוצאים לציין כי לא נעלמה מעיננו טענת התובע לפיה היה עליו לבקש משכורת מהנתבע וכי הוא לא קיבל תלוש שכר אלא רק כשביקש זאת, אלא שאין אנו מקבלים את גרסתו באשר עדותו הייתה מעורפלת ובלתי מהימנה. דמי הבראה אין מחלוקת כי לתובע לא שולמו דמי הבראה באשר לטענת הנתבע מאחר והתובע לא השלים שנת עבודה, הוא אינו זכאי לתשלום כאמור. פסקנו, כאמור, כי התובע הועסק אצל הנתבע מעל שנה, ועל כן, בהעדר תחשיב נגדי, הרי שאנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובע בגין 6 ימי הבראה בתעריף 331 ₪ ליום, סך 1,986 ₪. דמי חגים התובע עתר לתשלום דמי חגים. הנתבע הכחיש זכאותו מן הטעם כי התובע השתכר שכר חודשי ועל כן הוא תובע כפל תשלום. סעיף 7 לצו ההרחבה הכללי במשק מתאריך 1.12.96, בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל קובע כי עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד בגין ימי חג. הרציונל העומד בבסיס קביעה זו הינו, כי דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי (או שעתי) שאינו עובד בחגים ולא קיבל תמורה בעבורם. משאין מחלוקת כי משכורתו של התובע הייתה סך 4,000 ₪ בגין חודש עבודה, ומשלא הוכח כי קוזז משכרו סכומים כלשהם בגין ימי חג בהם לא עבד, הרי שאנו דוחים את תביעתו של התובע ברכיב זה. פדיון חופשה התובע עתר לתשלום 14 ימי חופשה אשר לא שולמו לו, לטענתו, במהלך תקופת עבודתו. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי לתובע לא שולמו כל סכומים בגין רכיב זה. בהעדר ראיה לסתור, אנו קובעים כי התובע זכאי לסך 1,866 ₪, כנתבע על ידו, בגין פדיון חופשה. טענת קיזוז לטענת הנתבע, במהלך תקופת עבודתו, הוא הלווה לתובע סכומי כסף בסך 100,000 ₪ זאת נוכח העובדה כי התובע היה שרוי בקשיים כלכליים והיה חייב כסף לגורמים שונים. לאור האמור, עתר הנתבע לקיזוז סכום זה מכל סכום שיפסק לטובתו. כראיה לביסוס טענתו, צירף הנתבע לתצהירו מסמך בשפה הרוסית, אליו צורף תרגום לשפה העברית, בו נכתב כדלקמן: "אני, מושייב אבי, מבטיח בתוך 8 חודשים לסגור את החוב לאליה בסך 49,000 ₪" ולצידו מופיע תאריך 30.4.09 וחתימה בעברית הנחזית להיות חתימתו של התובע. מתחת לנ"ל הוספה פיסקה נוספת בה נכתב: "החוב של אבי, בנוסף לחוב הנ"ל, עומד על סך 36,500 ₪ לאחר תשלום המשכורת עד ליום 7.6.09" ולצידה חתימה בעברית הנחזית להיות חתימתו של התובע . התובע טען בתצהירו, כי היה לו חוב בסך 6,000 ₪ כלפי חברו של הנתבע, והוא החל לעבוד אצל הנתבע במטרה להסדיר את החוב. כן טען, כי הוא חתם על מסמך זה תחת לחץ ואיום של הנתבע כי יוותר לבדו מול נושיו ללא משכורת, ולנוכח העובדה כי היה מפרנס יחיד במשפחה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא אינו יודע לכתוב ברוסית וכי הוא קורא בקושי. כן ציין, כי החתימה בעברית היא חתימתו אך הסכום שצוין הוא אינו נכון. בהמשך העיד ,כי כאשר הוא חתם על המסמך לא הופיע הסכום בסך 49,000 ₪ והוסיף כי הוא חתם על מסמך בו צוין כי הוא קיבל סך 2,000 ₪ ששולמו לו כמקדמה למשכורת. הנתבע העיד, כי הוא היה מחתים כל עובד אשר היה מקבל ממנו משכורת או הלוואה, ובלשונו: "נגיד המשכורת שלך 4,000 ₪ מעבר לזה אתה אומר שיש לך בעיות עם הדירה ואתה צריך 2,000 ₪ יותר. אני נותן לך את ה- 2,000 ₪ בתור הלוואה" באשר לסכומים אשר חב התובע ואשר צוינו במסמך הנ"ל, העיד כי הוא החתים את התובע עקב חשש כי הוא יעזוב את העבודה, וכי המדובר היה בסכומים שהוא הלווה לו לכיסוי חובותיו. נקדים ונציין כי מצאנו את עדותם של שני הצדדים בלתי מהימנה, מבולבלת ובלתי נהירה. אנו דוחים את טענת הנתבע לקיזוז, שכן מלבד המסמך שהוצג בפנינו, אשר שנוי במחלוקת בין הצדדים, הנתבע לא הציג כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על כך כי הלווה לתובע סכומים כלשהם ומהו שיעורם. כל שהוכח בפנינו, לכל היותר, הנו כי התובע היה חייב סכומים כלשהם לגורמים שונים, ואולם, אין בכך כדי להקים לו חבות כלפי הנתבע. טרם סיום נציין, כי בכתב תביעתו עתר התובע לתשלום שכר בגין חודשים 4-5/2009, וכן לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה. התובע זנח רכיבים אלו בסיכומיו ועל כן אין אנו נדרשים לדון בתביעותיו. סוף דבר הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין גמול שעות נוספות - סך 45,435 ₪. בגין דמי הבראה - סך 1,986 ₪. בגין פדיון חופשה - סך 1,866 ₪. הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלומם המלא בפועל. בנוסף לאמור לעיל, ישלם הנתבע לתובע בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד סך כולל של 5,000 ₪. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.פיצוייםענף האפיהפיטוריםפיצויי פיטורים