תביעה לתשלום זכויות הנובעות מתקופת העבודה וסיומה ובכלל זה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. העובדות הנתבע מפעיל עסק משפחתי קטן בו מועסקים, בין היתר, אחיו של הנתבע, מר עוזי פהלבני, ובנו של הנתבע, מר רחמים דני פהלבני. התובע עבד חמישה ימים בשבוע בהיקף משתנה על פי צרכי הנתבע, בין השעות 7:00- 15:00. התובע קיבל שכר יומי. שכרו של התובע שולם באמצעות שירות התעסוקה. הנתבע הנפיק לתובע רישיונות עבודה. הצדדים חלוקים ביניהם לעניין תקופת העבודה. לטענת התובע הוא עבד אצל הנתבע מיום 15.3.91 ועד ליום 21.1.08. לטענת הנתבע, התובע עבד מחודש 02/05 ועד לחודש 12/07. הצדדים חלוקים ביניהם לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה. התובע טוען שהוא פוטר ואילו הנתבע טוען שהתובע התפטר. אין מחלוקת שהצדדים נפגשו ביום 21.1.08 בכביש מספר 1 בירושלים, ברכבו של הנתבע. הצדדים חלוקים ביניהם לעניין מטרת הפגישה ומהלכה. אין מחלוקת שאחיו של הנתבע, עוזי, נהג ברכב. העדויות מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבע העידו אחיו של הנתבע, עוזי, ובנו של הנתבע, רחמים דני. המחלוקות להלן הפלוגתאות הדורשות את הכרעתנו: מהי תקופת עבודתו של התובע? האם כטענתו, החל מיום 15.3.91 ועד ליום 21.1.08, או כטענת הנתבע מחודש 02/05 ועד לחודש 12/07? מה היה היקף עבודתו של התובע וגובה שכרו? האם התובע זכאי לפדיון חופשה ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי חגים ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי הבראה ובאיזה שיעור? מהן נסיבות סיום עבודתו של התובע, האם כטענתו הוא פוטר מעבודתו או שמא נכונה טענת הנתבע לפיה התובע התפטר מעבודתו? כפוף לכך, האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת ובאיזה שיעור? תקופת עבודת התובע כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם לעניין תקופת עבודת התובע אצל הנתבע. התובע טוען כי הוא עבד אצל הנתבע מיום 15.3.91 ועד ליום 21.1.08. מנגד, הנתבע טוען כי התובע עבד אצלו מחודש 02/05 ועד לחודש 12/07. כידוע, חובת הוכחת מועד תחילת וסיום תקופת העבודה מוטל על העובד (דב"ע נו/ 296-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, ל(1) 57). לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו הגענו לכלל מסקנה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גרסתו לעניין מועד תחילת וסיום עבודתו אצל הנתבע. הראיות שהובאו בפנינו מתיישבות יותר עם גרסת הנתבע לפיה התובע הועסק על ידו בתקופה שבין חודשים 02/05 -12/07, כמפורט להלן. גרסת התובע אינה מתיישבת עם דו"ח "ריכוז נתונים חודשיים" של שירות התעסוקה מיום 3.11.10 שצורף לתצהיר הנתבע (נספח ג'), ממנו עולה כי התובע הועסק בחודש 10/1992 בחברת "אמנים בע"מ", בענף התעשייה, באמצעות לשכת התעסוקה, אגף מדור התשלומים ברמת גן. שני תלושי השכר הבודדים שהציג התובע מחודשים 12/92 ו-07/94, בהם הופיע שם המעסיק "אחים פלאבני", אינם מבססים את טענת התובע לעניין מועד תחילת עבודתו אצל הנתבע מיום 15.3.91. כפי שעולה מדו"ח "ריכוז נתונים חודשיים" מיום 3.11.10, המעסיק "אחים פלאבני" הינו מעסיק העוסק בענף ה"תעשייה" בעוד שהנתבע עוסק בענף ה"שירותים". כמו כן מדובר במספר מעסיק שונה ובשם מעסיק שונה ("אחים פלאבני" לעומת "יצחק פהלבני"). אמנם, הכתובת המופיעה על אחד מהתלושים הנ"ל הינה "סנדרין 1 ירושלים", שהינה כתובת מגוריו של הנתבע משנת 1986 (עדות הנתבע בעמוד 23, שורות 22-25). מהעדויות שהובאו בפנינו עולה כי הנתבע יחד עם שלושה אחיו ודודו (אח אימו) מרדכי (שנפטר), התגוררו בכתובת הנ"ל והפעילו למשך תקופה מסוימת (שלא הובררה די צרכה בהליך שלפנינו), שותפות (להלן: "השותפות") לעבודות שיפוצים וצביעה. מעדות הנתבע עולה כי שותפות זו התפרקה בשנת 2004 או 2005. לאחר מועד פירוק השותפות כל אחד מהאחים (למעט עוזי) הפעיל עסק משלו בו העסיק את בניו. גם אם נניח לצורך פסק דיננו כי התובע הועסק בחודשים 12/92, 07/94 באמצעות השותפות, הדבר לא יועיל לתובע שכן הוא לא הוכיח שהוא הועסק באופן ישיר על ידי הנתבע בחודשים אלה ובוודאי שלא בכל התקופה השנויה במחלוקת, מה גם שקיים נתק בתקופת העבודה הקוטע את רציפותה. בניגוד לעדותו של התובע בתצהירו לפיה "התחלתי לקבל תלושי שכר רק בשנים האחרונות להעסקתי כאשר לפני כן קיבלתי תלושי שכר רק לסירוגין", הודה התובע בחקירתו הנגדית שהוא לא קיבל תלושים נוספים מעבר לאלה שהוצגו בגין חודשים 12/92, 07/94 (עמוד 8, שורות 23-24): "ש. הראית לנו תלושי שכר מ-92' ומ-94'. היו לך עוד תלושים שאיבדת אותם. ת. לא. רק שני תלושים אלה." שני התלושים שהתובע הציג מ-1992 ו-1994 אינם בגדר "קבלת תלושי שכר לסירוגין" כפי שהצהיר התובע בתצהירו. מעבר לכך, בניגוד לטענתו של התובע לפיה הוא הועסק על ידי הנתבע ברציפות מיום 15.3.91 ועד ליום 21.1.08, הודה התובע בחקירתו שבשנים 1995 ו-2002 הוא הועסק על ידי שני מעסיקים שונים. כך למשל הודה התובע שבשנת 2002 הוא עבד בתלפיות אצל מעסיק מסוים (שאת שמו לא פירט) אותו כינה "בעלים". הוא הודה שאותו "בעלים" פנה לגורם נוסף שיסייע לו להנפיק לתובע אישורי כניסה וכשהדבר לא צלח הוא התקשר לנתבע וסיפר לו על "מצבו". כשהבין התובע שהוא הודה בעובדה שאינה מתיישבת עם גרסתו, הוא ניסה "לתקן" את עדותו וטען ש"בשנת 2002 עבדתי בתלפיות עם יצחק. לא היה לי אישור" (עמוד 8, שורות 14-18): "ש. איזה קבלן הוציא לך אישורים ב-2002, למשל. ת. אני עבדתי בתלפיות ואז הפסיקו לי את האישור. הלכתי לבעלים וביקשתי ואמרו לי שאי אפשר עכשיו. הם ניסו ליצור קשר עם עוד מישהו שיוציא לי אישור כניסה. אף אחד לא הצליח. התקשרתי ליצחק פלהבני ואמרתי לו שהמצב שלי... כל החברה האלה לא עבדתי אצלם כי לא היה לי אישור." ש. איך היה בדיוק. ת. ב-2002 עבדתי בתלפיות עם יצחק. לא היה לי אישור." כן הודה התובע שבשנת 1995 הוא עבד עם "רמט" ב"בית חדש". התובע העיד כי הנתבע עוסק בשיפוצים ב"בתים קיימים" (שאינם חדשים). כשעומת עם המסקנה העולה לכאורה מעדותו הנ"ל, לפיה הוא לא הועסק על ידי הנתבע תיקן את עדותו וטען "זה היה של יצחק. אני לא מכיר אף אחד אחר" (עמוד 10 שורה 32, עמוד 11, שורות 1-6): "ש. למשל, בשנת 95' עד 2000, איזה פרויקטים גדולים עשיתם. ת. בגילה בפרוייקט גדול של רמט, ב-95, עבדנו איתם. רוב העבודה של יצחק היא שיפוצים בבתים קיימים. ש. רמט זה בית חדש. ת. כן. ש. אז זה לא היה של יצחק. ת. זה היה של יצחק. אני לא מכיר אף אחד אחר." עדותו של התובע לפיה בשנות ה-90 לשכת התעסוקה לא פעלה ולכן לא היה צורך ברישיונות עבודה בישראל, אינה מתיישבת עם תלושי שכרו בגין חודשים 12/92, 07/94 (של המעסיק "אחים פלאבני") ו-10/92 (של המעסיק "אמנים בע"מ) שהונפקו באמצעות שירות התעסוקה (נספח ג' לתצהיר הנתבע). עדותו של התובע בכל הנוגע לאפשרות כניסתו לישראל ללא רישיונות עבודה בתקופת העבודה השנויה במחלוקת בין הצדדים הייתה רצופה סתירות ובלתי מהימנה עלינו (עמוד 8, שורות 5-12, 18-22): "ש. איך נכנסת לישראל בשנים שלא היה לך היתר. ת. לפני שנות התשעים. כל הפועלים היו נכנסים לישראל בלי אישורים. לא היתה לשכת תעסוקה. ש. מ-92 עד 2005, איך נכנסת לישראל. ת. רגיל. בטקסי או במכונית. בלי רישיון. ש. אז למה כתבת בכתב התביעה שנכנסת עם רישיון כל השנים. ת. משנת 2000 נכנסתי עם אישור, לפני שנת 2000 לא היה לי אישור. ש. אמרת שעד 2005 לא היה לך אישור. ת. בשנות התשעים זה היה אפשרי, אבל אחרי 2000 היינו חייבים אישורים. לא 2005." ... ת. ב-2002 עבדתי בתלפיות עם יצחק. לא היה לי אישור. ש. אמרת שמשנת 2000 היה לך אישור. ת. לא היה לי. ש. בכתב התביעה כתבת שתמיד נכנסת לישראל עם רשיון. ת. אחרי שהקפידו על זה, לא נכנסתי אף פעם בלי אישור." מן המקובץ לעיל עולה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גרסתו לעניין תקופת עבודתו. גרסת הנתבע לפיה התובע הועסק בין חודשים 02/05-12/07 לא נסתרה והיא התיישבה עם העדויות והראיות שהובאו בפנינו ולפיכך מקובלת עלינו. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע הועסק על ידי הנתבע מחודש 02/05 -12/07. גובה השכר והיקף העבודה לטענת התובע, תלושי השכר שהונפקו לו על ידי הנתבע לא שיקפו את היקף עבודתו בפועל וגובה שכרו האמיתי. לטענתו הוא "קיבל שכר יומית שעלה בהדרגתיות במרוצת השנים, עת החל בשנים הראשונות בשכר יומי של 100-120 ₪ והגיע בשנים האחרונות לכדי 250 ₪ יומית. ודוק: בשנים האחרונות קיבל התובע שכר חודשי שהשתקלל לכדי 5000 - 6,000 ₪ נטו לחודש". הנתבע הכחיש את טענות התובע וטען כי היקף עבודתו של התובע וגובה שכרו הנם כמפורט בתלושי שכרו. כידוע, הנטל להוכחת גובה שכר מוטל על העובד- התובע (דב"ע נד/23-3 חיים פרינץ - נתי גפן, פד"ע כו, 547). בהתאם להלכה הידועה, חזקה שתלושי השכר משקפים את המציאות, אלא אם הוכח מעדויות אמינות אחרת (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' 19). בהתאם לכך, על התובע הטוען כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את המציאות לשאת בנטל ההוכחה. בהתאם להלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, נקודת המוצא במערכת היחסים בין תושב שטחים לבין המעסיק, אשר מוסדרת בחוק שירות התעסוקה הינה, כי הרישומים הנעשים באמצעות שירות התעסוקה משקפים מהימנה את מערכת יחסי העבודה בין הצדדים ועל הטוען אחרת - מוטל נטל כבד לסתור (ע"ע (ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ - אסמאעיל קיסיה, ניתן ביום 19/3/07). לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו הגענו לכלל מסקנה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי לסתור את הרישומים שנעשו באמצעות שירות התעסוקה בנוגע להיקף עבודתו בפועל וגובה שכרו. מלבד העלאת טענה סתמית על ידי התובע לפיה שכרו היומי האחרון עמד על 250 ₪ והיקף עבודתו היה מעבר למספר ימי העבודה שדווחו, התובע לא הביא כל ראיה התומכת בגרסתו. יתרה מזו, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי התלושים שהונפקו לו ב-2005 הנם נכונים (עמוד 8, שורות 29-30): "ש. התלושים מ-2005 הם נכונים. ת. כן." בהמשך העיד התובע כי הוא עבד במשרה מלאה 25-26 ימים בחודש, באופן שאינו מתיישב עם התלושים: "ש. עבדת 12 ימים, לפעמים פחות או יותר. מה עשית בשאר הימים. ת. עבדתי במשרה מלאה, 25 ימים בחודש, 26 ימים. יום החופשה שלי היה בשבת." לאחר מכן אישר התובע כי הוא לא עבד חודש מלא, שכן בזמנים בהם לא הוצעה לו עבודה על ידי הנתבע הוא היה "יושב בבית. שבוע, 3 ימים, 8 ימים". בהמשך עדותו ניסה לצמצם את תקופה בה לא עבד כל חודש ל"3 או 4 ימים" (עמוד 9 שורות 11-21): "ש. יצחק אומר שהוא היה מבוגר ועבד באופן חלקי, ואיפשר לך לעשות עבודות פרטיות. ת. זה לא נכון. הוא הודיע לי שאין עבודה, אני הייתי יושב בבית. שבוע, 3 ימים, 8 ימים. ש. ישבת בבית. ת. אני לא יכול לעבוד אצל קבלן אחר שלא הוציא לי את האישור. אני עובד תחת זה שמוציא לי את האישור. ש. יצחק אישר לך לעבוד אצל קבלנים אחרים. ת. לא. ש. ישבת ולא עבדת. ת. נכון. 4-5 ימים בחודש. ש. יש פה חודשים שאין תלוש שכר. זה אומר שלא עבדת בהם בכלל. ת. הייתי עובד. לא היה מצב שלא הייתי עובד חודש שלם. 3 או 4 ימים לא עבדתי." הנתבע העיד כי התובע עבד 5 ימים בשבוע ומספר ימי עבודתו בחודש היה נמוך מ-20 ימים (עמוד 23, שורות 2-3). עדותו של הנתבע בעניין זה בצירוף הודאת התובע לפיה הוא "ישב בבית" 3-8 ימים בחודש מתיישבות עם היקף עבודתו בפועל כמפורט בתלושי השכר שהונפקו עבורו. הנתבע לא נחקר בעדותו על גובה שכרו של התובע, על אף שהכחיש את טענתו של התובע לפיה שכרו היומי האחרון עמד על 250 ₪. בהתאם לכך אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את הרישומים שנעשו באמצעות שירות התעסוקה בדבר היקף עבודתו וגובה שכרו כמפורט בתלושי שכרו ובדו"ח "ריכוז נתונים חודשיים" של שירות התעסוקה שצורף לתצהיר הנתבע. פדיון חופשה משקבענו כי היקף עבודתו וגובה שכרו הנם כמפורט בתלושי שכרו של התובע שהונפקו לו באמצעות שירות התעסוקה ומשהנתבע הוכיח באמצעות "דו"חות ריכוז נתוני השתכרות שנתיים" מיום 3.11.10 (שצורף לתצהירו) ממנו עולה כי הוא הפריש עבור התובע סכומים בגין תקופת עבודתו עבור "תנאים סוציאליים שנתיים" (4% מהשכר), וכן לאור הרישום בתלושים מהם עולה כי הנתבע הפריש עבור התובע תשלומים בגין חופשה, אנו דוחים את תביעותיו של התובע בגין פדיון חופשה. דמי חגים התובע טען כי הנתבע לא שילם לו מידי שנה בגין 7 ימי חג של המוסלמים. על התובע מוטל הנטל להוכיח זכאותו לתשלום עבור ימי חג ולהראות כי עבד בסמוך לפני ואחרי החג ביחס אליו נתבע התשלום. משהתובע לא עמד בנטל זה אנו דוחים את תביעתו. דמי הבראה התובע תבע דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות. כאמור שיעור ההפרשות לתנאים סוציאליים עומד על 4% (בגין חופשה) והנתבע לא הוכיח כי הוא שילם לתובע דמי הבראה באמצעות תלושי השכר או בכל דרך אחרת. בשים לב להיקף עבודתו של החלקי של התובע בשנתיים האחרונות (50%) הוא זכאי לדמי הבראה בסך 795 ₪ בגין שנת 2006 ו-954 ₪ בגין שנת 2007. בהתאם לכך התובע זכאי ל-1,749 ₪ בגין הבראה. נסיבות סיום עבודת התובע לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבע. לעניין נסיבות סיום עבודתו העיד התובע בתצהירו: "בחודש 7/07 התחיל אחיו של המעסיק: (עוזי) לבקש ממני להתעכב אחרי תום יום עבודתי הרגיל שלפי המוסכם היה אמור להסתיים בשעה 15:00 ללא תשלום (הועסקתי עד 16:00 במקום 15:00). זאת ועוד. אחיו של הנתבע נהג גם לקלל אותי ולהטיל עליי מטלות רבות וכבדות מיכולתי במהלך עבודתי אך במטרה שהעבודה תימאס עליי. כמו כן, לא נתן לי הפסקה למשך 30 דקות כזכותי. וכן נהג בי שלא כדין עת שלא נתן לי הפסקות או שנתן לי הפסקות מקוצרות, הציק לי בעבודתי, הכפיש אותי, צעק וקילל אותי ללא כל נימוק בדין. ... עקב הלחץ, ההטרדות וההצקות ובפרט ההתנהגות המגונה אותה קיבלתי מטעם אחיו של הנתבע, ביקשתי מהנתבע להורות לאחיו זה שלא להתערב בעבודתי. אך, הנתבע דחה בקשתי בנמקו כי מדובר באחיו שהוא גם שותפו ויד ימינו וכן נהג לאיים עליי שאם אעז להגיד את זה שנית יקח ממני את אישור ההעסקה. לאחר דין ודברים ממושך סביב התערבות האח שלא לעניין אמר הנתבע באוזניי: "כי אני מפוטר וכי עליי להחזיר את אישור ההעסקה שבידיי ואשר הונפק ע"י הנתבע". אני ביקשתי מהנתבע למסור בידיי מכתב פיטורין אך הנתבע התעקש על קבלת "אישור ההעסקה", כך סוכם על פגישה שבה יתן הנתבע מכתב פיטורין לי ואילו אני אחזיר את אישור ההעסקה. ואכן כן, ביום 21/1/08 תואמה פגישה ביני לבין הנתבע שנתקיימה ברכבו של הנתבע מסוג סובארו בכביש מס' 1 בי"ם לקראת השעה 16:00 או בסמוך לכך. מטרת הפגישה היתה כאמור להסדיר עניין הפיטורין שלי וקבלת מכתב פיטורין תמורת החזרת אישור ההעסקה לידי הנתבע. אני הגעתי לפגישה המתואמת כנ"ל בגפי ומיד לאחר שנכנסתי לרכבו של הנתבע דהר הנתבע ברכב וסירב לעצור תוך שהתנהל ביננו ויכוח סוער עקב התנהגותו הבריונית של הנתבע ובדרך כשנשאל על ידי לאן נוסעים השיבני: לרואה החשבון שלי כדי שתחתום על ניירת שאין לך זכויות כנגדי וכדי שתמסור בידיי אישור ההעסקה שלך". אני שחששתי לחיי בהיותי תושב הרשות ולאור התנהגות הנתבע הפורענית והבריונית, בלשון המעטה, ביקשתי והתחננתי שיעצור לי ויוריד אותי בדרך. אך הנתבע סירב ובדרך פגשו שניהם ברכב משטרתי ולכשפניתי לשוטרים וביקש עזרה אמרו השוטרים שלניהם שיפנו לביה"ד או אז אני החושש לחיי שברתי את הזכוכית של השמשה של הרכב כחלק מהגנתי העצמית עת עצר הרכב ברמזור אדום וירד מהרכב תוך כדי נתן לי הנתבע מכה בראשי וקילל אותי". הנתבע הכחיש את טענות התובע לעניין נסיבות סיום עבודתו. הנתבע הכחיש כי התובע נדרש לעבוד שעות נוספות ללא תמורה או כי הוא גרם לו להתפטר מעבודתו. לטענת הנתבע, התובע הודיע לו ביום 20.8.08 כי הוא אינו מעוניין להמשיך לעבוד וכי ברצונו "לצאת לדרך עצמאית", כי הודעתו של התובע הגיעה "ללא התראה" ולכן הוא ביקש להיפגש עימו למחרת אצל רו"ח שלו על מנת להסדיר את העניינים הנוגעים לסיום עבודתו. באשר לאירוע מיום 21.1.08 שתואר על ידי התובע בתצהירו העיד הנתבע בתצהירו: "ביום למחרת עלה התובע עימי לרכב והסברתי לו שאנחנו נוסעים למשרד רואה החשבון שלי על מנת שיחתום על הטפסים המתאימים לאור בקשתו לסיים את תקופת העבודה וכן על מנת שיפקיד שם את רישיון העבודה שהוצא לו. ככל הנראה התובע לא היה מעוניין להפקיד בידי את רישיון העבודה שלו בתחומי המדינה ועל כן במהלך הנסיעה ניצל עמידה של הרכב ברמזור אדום, פתח את דלת הרכב ופתח בריצה, כאן המקום לציין כי ממועד זה ועד היום לא ראיתי את התובע ולא קיבלתי את רישיון העבודה... נדהמתי מטענותיו של התובע לפיהם קיללתי אותו ואיימתי עליו בשעת הנסיעה ועל כן נאלץ הוא לשבור חלון ולצאת מהרכב, לא היו דברים מעולם!!! לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו בפנינו הגענו לכלל מסקנה גרסתו של התובע לעניין נסיבות סיום עבודתו אינה אמת והתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא פוטר מעבודתו. התובע הודה בחקירתו הנגדית שהוא ביקש לסיים את עבודתו "כי המעשים" של עוזי "הפריעו" לו (עמוד 11, שורות 7-11): "ש. יכול להיות שאמרת ליצחק שאתה לא רוצה לעבוד יותר אצלו. ת. אני מוכן לעבוד עם יצחק עוד 50 שנה, אבל הבעיה נוצרה אחרי שהוא נהיה שותף עם אחיו עוזי. הוא זה שיצר את הבעיה. הייתי מתלונן ליצחק על מה שעוזי עושה לי, והוא אמר לי, הוא אח שלי. לשאלת בית הדין, הואיל והכניסה של עוזי לשותפות הכבידה עליך, אתה ביקשת לסיים את העבודה, אשיב, לא כי הוא נהיה שותף, כי המעשים שלו הפריעו לי." עוזי הכחיש בעדותו את טענות התובע בדבר השפלות, צעקות, עבודה נוספת ללא תמורה ואי מתן הפסקות לתובע. עדותו בעניין זה לא נסתרה והיא מהימנה עלינו. הנתבע העיד כי התיאור של התובע בתצהירו בקשר לאירוע מיום 21.1.08 הנו שקרי (עמוד 24, שורות 21-25): "ש. בכביש 1, מה היה. ת. הכל שקר. נכון שלקחנו אותו אבל הוא שיקר. לא היה שוטר. ש. מה היה מטרת המפגש. ת. לקחת לו את הרישיון ולתת לו מכתב התפטרות. אף אחד לא התערב, אף אחד לא שמע. אף אחד לא שבר את הדלת. הכל שקר וכזב." עוזי העיד כי התובע היה אמור להגיע למשרד רו"ח על מנת לחתום על מכתב לפיו הוא מתפטר מעבודתו "כי הוא רצה לעזוב. אנחנו לא פיטרנו אותו" (עמוד 17, שורות 31-32, עמוד 18, שורות 1-2). כן העיד עוזי שהתובע "ברח" מהרכב לאחר שהוסבר לו שעליו להחזיר את רישיונות העבודה שהנפיק לו הנתבע (עמוד 19, שורות 13-14). עדותו של הנתבע ועוזי בעניין זה מהימנה עלינו ומתיישבת עם הודאת התובע לעניין בקשתו לסיים את עבודתו (לטענתו לאור "מעשיו" של עוזי) והודאתו הנוספת (שתפורט להלן) לפיה התיאור שבתצהירו של האירוע מיום 21.1.08, אינו אמת. התובע שינה בעדותו את הגרסה שמסר בתצהירו לעניין האירוע מיום 21.1.08 ברכבו של הנתבע. כך, בין היתר, לעניין יעד הנסיעה (לביתו של הנתבע "למסיבה קטנה" ו"תמונות" ולאחר מכן לרו"ח), הגורם שהיכה אותו בראשו (עוזי שכלל לא אוזכר בתצהירו כמי שנכח באותה פגישה), הדרישה לחתום על טופס ויתור זכויות ו"שבירת" חלון הרכב של הנתבע. כשעומת התובע עם העובדה שעדותו הנ"ל אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו השיב "אני יודע מה אני אומר. לא מעניין אותי מה כתוב" (עמוד 11, שורות 12-32, עמוד 12, שורות 1-4): "ש. למה יצאת מהאוטו כשנסעתם בכביש 1. ת. כשקבענו להיפגש בכביש 1, שאני אביא לו את האישור והוא ימסור לי את ההתפטרות, בהתחלה דיברנו כשאני הייתי מחוץ לרכב והוא היה בתוכו. הוא אמר לי להיכנס כי ירד גשם. נכנסתי לרכב שהיה מונע. הוא נעל את כל הדלתות והתחיל לנסוע. שאלתי אותו לאן הוא לוקח אותי כי אני צריך לחזור הביתה. הוא אמר לי, אני אקח אותך אלי הביתה, נעשה מסיבה קטנה, כמה תמונות, אחרי זה נלך לרו"ח ונסיים הכל בינינו, ואחרי זה אתה משוחרר. זה הציק לי קצת ופחדתי. התחלתי לצעוק, תעצור, אני רוצה לרדת. תוריד אותי. במקרה עמדנו ברמזור אדום, לידנו הייתה ניידת משטרה. קראתי לשוטר שחטפו אותי. הוא פתח את החלון ואמר לשוטר שאני פועל שלו שלקחתי את האישור ולא רוצה להחזיר לו. השוטר אמר, תלכו לבית משפט לענייני עבודה. החלון היה פתוח, דחפתי את זה ברגל ויצאתי דרך החלון. יצאתי עם חצי גוף ואז הגיע עוזי, תפס אותי מפה ופגע בי בראש במשהו. הצלחתי לצאת מהאוטו, נפלתי, הוא לקח לי את המשקפיים. הוא המשיך בנסיעתו ואני הלכתי. ש. למה הוא אמר לך שצריך ללכת לרו"ח. ת. להחתים אותי על נייר. ש. איזה נייר. ת. אני לא יודע. ש. מה היה צריך להיות כתוב בנייר. ת. אני לא יודע. פחדתי להגיע לבית ופחדתי לחתום על ניירות שאני לא יודע מה כתוב עליהם. ש. יצאת מהחלון כשהוא חצי פתוח. ת. כן. ש. שברת את הדלת. ת. לא נשבר שום דבר. ש. בתצהיר כתבת ששברת את החלון. כל הסיפור שונה לגמרי. גם כתוב מה היית צריך לחתום אצל הרו"ח. ת. אני יודע מה אני אומר. לא מעניין אותי מה כתוב." מן המקובץ לעיל עולה כי התובע לא הוכיח את טענתו לפיה הוא פוטר מעבודתו. מהראיות שהובאו בפנינו בכללן עדותו של התובע עולה כי התובע ביקש לסיים את עבודתו אצל הנתבע (על רקע יחסיו עם עוזי בעבודה) וכי הוא "ברח" מרכבו של הנתבע לאחר שנדרש להשיב את רישיון העבודה שהוציא עבורו הנתבע, מחשש שהדבר יפגע ביכולתו להיכנס לישראל. על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבע ישלם לתובע סך של 1,749 ₪ בגין דמי הבראה. הנתבע רשאי לקזז מסכום זה סך של 1,000 ₪ שנפסקו לטובתו עבור הוצאות בהן חויב התובע בהחלטות בית הדין מיום 7.12.11 ו-12.12.11. בשים לב לתוצאה אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים. תלוש שכר