1. בפניי ערעור שהגיש ד"ר אייל נס (להלן – המערער) על צו מיום 26.7.06 של כב' הנשיא (בדימוס) ו. זיילר, המתלה את רישיונו של המערער לעסוק ברפואה לתקופה של חודשיים. הערעור מכוון נגד חומרת העונש בלבד. 2. נגד המערער, רופא במקצועו, הוגש ביום 29.10.01 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה על עבירות של שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה (סעיף 327 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; להלן – חוק העונשין), ביצוע מעשה סדום (סעיף 347 + 345 (א)(4) לחוק העונשין) ומעשה של פזיזות ורשלנות (סעיף 338(7) לחוק העונשין). המערער הואשם כי בעת שעבד כרופא כירורג במרפאת קופת חולים הזריק למטופלת חומר מרדים מסוג 'דורמיקום' ואז ביצע בה מעשה מגונה. 3. בהכרעת דין מיום 19.9.04 זוכה המערער על ידי בית משפט המחוזי בחיפה מהעבירה של שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה ומהעבירה של מעשה סדום. עם זאת הורשע המערער בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות (נספח ב' לערעור). בגזר דין שניתן ביום 7.2.05 הוטלו על המערער שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים על העבירה בגינה הורשע או על עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וכן הוטלו עליו 200 שעות שירות לתועלת הציבור, בהתאם לתוכנית של שירות המבחן (נספח ג' לערעור). 4. ביום 23.6.05 הוגשה נגד המערער קובלנה על עבירת משמעת, לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז-1976 (להלן – הפקודה). בהתאם לסעיף 44 לפקודה מונתה ועדת משמעת לדון בקובלנה (נספח ד' לערעור). 5. ביום 22.6.06 הודה המערער בעובדות שבקובלנה, והוועדה שמעה את טיעוני הצדדים בעניין אמצעי המשמעת. ביום 26.6.06 החליטה הוועדה להמליץ על התליית רשיונו של המערער לתקופה של חודשיים (נספח ו' לערעור). 6. ביום 26.7.06 אימץ הנשיא בדימוס זיילר – אליו הואצלו סמכויות שר הבריאות לפי הפקודה - את המלצת ועדת המשמעת, והורה על התליית רשיונו של המערער לתקופה של חודשיים (נספח ז' לערעור). על החלטה זו נסב הערעור שבפני. עיקר טענות המערער 7. המערער טוען כי העונש שהוטל עליו חריג במידה המצדיקה התערבות של בית משפט. לטענתו, בהחלטת הוועדה נפלה טעות משפטית מאחר והמלצתה התבססה על פרטי הרשלנות המקצועית של המערער (כפי שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה), בעוד שהיה עליה להתמקד בעצם ההרשעה בעבירה הפלילית ובמידת הקלון הטמונה במעשים, כאמות המידה לצורך קביעת אמצעי המשמעת הראוי. המערער טוען כי הוועדה טעתה בכך שלא התייחסה לעובדה שהרשעתו בעבירה של רשלנות היתה רק נספח לאישומים המרכזיים נגדו, מהם זוכה. המערער טוען כי עונש של התליית רשיון הינו אמצעי המשמעת החמור ביותר וכי שיקולי בית המשפט המחוזי שלא להטיל עליו מאסר בפועל צריכים היו לעמוד גם בפני המשיבים בבואם להחליט על אמצעי המשמעת הראויים בעניינו. המערער טוען כי הוועדה לא הביאה בחשבון את העובדה כי הושעה מעבודתו משך תקופה של ארבע שנים ואת עינויי הדין הקשים שעברו עליו. לטענתו, הוועדה כלל לא התחשבה בנסיבותיו האישיות הקשות ובנזק הכלכלי שנגרם לו. לטענתו, המשיבים לא נתנו משקל ראוי לעובדה שהמתלוננת לא ניזוקה בשום צורה כתוצאה מהזרקת הדורמיקום. המערער מוסיף וטוען כי העונש המשמעתי שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בוועדות המשמעת. המערער היפנה לחמש החלטות של ועדות משמעת המצביעות לטענתו על מדיניות זו. עיקר טענות המשיבים 8. המשיבים טוענים כי מדובר בענישה סבירה, מידתית וראויה וכי אין כל מקום להתערבותו של בית משפט בהחלטת ועדת המשמעת. המשיבים טוענים כי המערער לא הראה כל עילה להתערבותו של בית משפט בהחלטות שהתקבלו בעניינו. לטענתם, הוועדה התחשבה בנסיבות המקילות שעמדו לזכות המערער והביאה בחשבון גם את האינטרס הציבורי בהרתעת ציבור הרופאים בשל החומרה הנודעת לרשלנות מסוג זה. לטענתם, על הוועדה להגן על האינטרס הציבורי של שמירת רמתו של מקצוע הרפואה על כל המשתמע מכך, מאחר ומדובר בבעלי מקצוע שדיני נפשות בידיהם – פשוטו כמשמעו. לטענתם, הוועדה ביססה את קביעתה בדבר חומרת הרשלנות של המערער על הטיפול שהעניק למתלוננת אשר העמיד אותה בסכנת חיים. המשיבים טוענים כי בעונש שהוטל על המערער לא היתה כל חריגה מנורמות הענישה המקובלות והם מפנים לתקדימים התומכים לטענתם במסקנה זו. דיון 9. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, החלטות המשיבים והחומר שהוגש, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. המערער הועמד לדין משמעתי בהתאם לסעיף 41(5) לפקודת הרופאים, לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בביצוע עבירה פלילית לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין. טענתו המרכזית של המערער היא כי ועדת המשמעת לא היתה צריכה לבסס את המלצתה על פרטי רשלנותו המקצועית כפי שנקבעו בפסק הדין של בית משפט המחוזי, אלא להתמקד בעצם ההרשעה בעבירה הפלילית ובמידת הקלון הטמונה בה. טיעון זה יש לדחות. כתב הקובלנה, בו הודה המערער, מפרט אחד לאחד את פרטי הרשלנות של המערער בטיפול הרפואי שנתן למתלוננת. וכך נקבע בעניין זה בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה שצוטטה בהחלטת הוועדה: "הוא לא הקפיד כי המתלוננת תהיה בצום של מספר שעות בטרם נעשה השימוש בזריקת הדורמיקום. הוא לא עשה שימוש באמצעי ניטור (האוקסימטר) שהיה זמין במרפאתו וקל לשימוש. הוא לא הסביר למתלוננת כדבעי בטרם השימוש בדורמיקום, כי תאלץ לשהות במרפאה כשעתיים לאחר הזרקת הדורמיקום וכי יהא עליה לצאת מהמרפאה בלווית מלווה. הוא הניח למתלוננת לצאת מהמרפאה בטרם הבהיר לה את הסיכון הכרוך ביציאתה, בעודה מטושטשת. הוא לא טרח לרשום בגיליון הרפואי של המתלוננת את עובדת השימוש בדורמיקום" (נספח ב' לערעור). 10. בצדק התייחסה הוועדה למחדליו המקצועיים של המערער וקבעה את חומרתם על בסיס העובדה שהם קשורים בסיכון חיי אדם: "(ב) פירוט מחדליו של הנקבל, כפי שנקבעו בפסה"ד של ביהמ"ש, וכפי שאוזכרו בסיכומי בא-כח הקובל, הינם ארבעה מוקשים מקצועיים של רופא כירורג, ובכולם כשל הנקבל; ג) בנוסף למחדלים ה"מקצועיים-כירורגיים" – "צום", "ניטור", ו-"הקפדה על שחרור בפיקוח לאחר הטיפול" אשר כל אחד מהם מהווה פוטנציאל סיכון לחיי מטופל – נזכרת המנעות הנקבל מלרשום בגליון הרפואי של המתלוננת פרטים על התרופה בה השתמש; לדעת הועדה, חוסר הקפדה על רישום מלא מדוייק ואמין לגבי מהלך הטיפול ופעולות הרופא, מהווה מחדל מקצועי חמור בכך שהוא פוגע באפשרות של מעקב על פעולות הרופא המטפל ואף בסכויי הצלחת הבראת המטופל; אף כי בישראל לא קיימות הנחיות מקצועיות מחיבות באשר לנוהלי הרדמה וטישטוש בטיפולים כירורגיים, דוגמת הנחיות הקיימות בארה"ב, עמדתנו היא כי בארוע הנדון, פעל הנקבל בניגוד לפרקטיקה רפואית-כירורגית בהירה ומקובלת המחייבת כל רופא, אף אם אינו מרדים מקצועי, מהיותה הבסיס למניעת סיכון חיי מטופל, ובאפשרה שקיפות ואמינות רפואית-מקצועית;". (עמ' 4 להמלצת ועדת המשמעת, נספח ו' לערעור). אין למצוא פגם בעובדה שוועדת המשמעת למדה על קיומה של רשלנות מקצועית מתוך פרטי העובדות בהן הורשע המערער במשפט הפלילי. הוועדה בחנה את חומרת המעשים, תוך שימת דגש על הסיכון החמור הטמון במעשי רשלנות מקצועית מסוג זה לשלום ציבור המטופלים בכלל ולמתלוננת בפרט. אך ברור הוא שלצורך בחינת אמצעי המשמעת ההולמים אין די בעצם ההרשעה בפלילים ומן הראוי - כפי שעשתה הוועדה - לבחון את מהות המעשים או המחדלים המקצועיים ואת מידת חומרתם לסיכון חייו של המטופל. 11. המערער טוען כי לא ניתן משקל נאות לעובדה שבמקרה זה לא נגרם כל נזק למתלוננת. טיעון זה יש לדחות. העובדה כי מעשה רשלנות בכלל - ובתחום הרפואה בפרט - לא גרם לתוצאות הרות אסון אכן צריכה לשמש נסיבה לקולה. אולם התחשבות בכך מעבר למידה יש בה משום אות של השלמה עם מעשי רשלנות שאינם מסתיימים בתוצאה הרת אסון. אדרבה, מן הראוי שגורמי האכיפה בכלל ואלה הממונים על המשמעת בתחום הרפואי בפרט, יקפידו עם מעשי רשלנות מקצועית, בטרם תתרחש התוצאה הרת האסון. המדיניות והתגובה העונשית צריכות לתת תשובה הולמת ומרתיעה בטרם נגרם הנזק במטרה למנוע נזקים ותוצאות הרות אסון. לפיכך טוב עשתה ועדת המשמעת בכך שהמליצה על נקיטת אמצעי משמעת בעל חומרה מוחשית שיש בו כדי להתריע מפני נורמת התנהגות רשלנית, גם אם במקרה הנדון הדבר הסתיים ללא נזקים לבריאותו של המטופל. 12. ועדת המשמעת הביאה בחשבון, במסגרת שיקוליה, את העובדה שהמערער נאלץ להתגונן נגד אישומים חמורים בעלי אופי מיני, מהם זוכה בסופו של דבר. הוועדה גם הביאה בחשבון את הסבל והנזקים הכלכליים הכבדים שנגרמו לו במהלך השנים בהן התנהלו ההליכים הפליליים נגדו. הוועדה התחשבה בעבר הפלילי והמשמעתי הנקי של המערער והביאה בחשבון את התרשמותה כי המערער הפנים את המסקנות המקצועיות ממעשי הרשלנות בהם הורשע. נראה כי ועדת המשמעת איזנה נכונה את הנסיבות לחומרה ולקולה והעונש שבחרה להטיל על המערער הינו ראוי וסביר. 13. הנשיא בדימוס בחן את המלצת ועדת המשמעת והביא בחשבון את העובדה שהוועדה, אשר שניים מחבריה הם רופאים, ראתה בחומרה את מעשי הרשלנות בהם הורשע המערער וקבעה כי הם מצדיקים הטלת אמצעי משמעת של התליית הרשיון הרפואי. הנשיא בדימוס קבע כי מדובר בוועדה מקצועית וכי הפסיקה העקבית של בתי המשפט היא כי אין להתערב במסקנות ובמימצאים שנקבעו על ידי ועדות משמעת, אלא במקרה של חריגה קיצונית מן הסביר. הנשיא בדימוס קבע כי מסקנות ועדת המשמעת מצויות במתחם סבירות ברור ואין סיבה להתערב בהן. 14. ב"כ המערער טען כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה הנקוטה בוועדות המשמעת, ולתמיכה בטענתו צרף חמש החלטות של ועדות המשמעת. ב"כ המשיבים מצידו הביא אסמכתאות לפיהן אין באמת המידה העונשית עליה המליצה ועדת המשמעת משום חריגה מנורמות הענישה המקובלות. עיון במקרים השונים מעלה כי רמת הענישה עליה המליצה ועדת המשמעת ואושרה על ידי הנשיא בדימוס, אינה חורגת ממדיניות הענישה המקובלת. ענישה בכלל ובתחום המשמעת בפרט אינה עניין מתמטי הניתן למדידה מדויקת. המקרים השונים נדונים לגופם ונבחנים לפי נסיבות כל מקרה וקשה מאוד לערוך השוואה מדויקת ביניהם. גם אם ניתן למצוא מקרים הנוטים לקולה או לחומרה, אין בכך כדי ללמד שבמקרה הנדון קיימת חריגה בולטת ממדיניות הענישה המצדיקה התערבות. בהתחשב במלוא הנסיבות לחומרה ולקולה ובצורך לאזן ביניהם, נראה כי מדובר בענישה מידתית וראויה. 15. אכן, הצטברו במקרה זה מספר נסיבות לקולה המצדיקות התחשבות במערער וביניהן התמשכות ההליכים הפליליים וזיכויו של המערער מהעבירות הפליליות החמורות שהוגשו נגדו. בנסיבות אלה, התליית הרשיון הינה עונש חמור למערער לאחר שנים של התדיינויות וסבל. עם זאת, ראוי כי גם הגורם המשמעתי יאמר את דברו ויקבע את אמות המידה וההשלכות שיש למעשים הפליליים בהם הורשע המערער על עיסוקו ועל תיפקודו כרופא. אמת המידה העונשית נקבעה על ידי ועדת המשמעת שהיא הגוף המקצועי האמון על כך. הנשיא בדימוס אישר המלצה זו ולא מצאתי טעם המצדיק את התערבותו של בית המשפט בכך. לפיכך החלטתי לדחות את הערעור. משפט פלילירפואהשלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירהעבירות מין