התובעת היא מאפיה שנקלעה להליכי פירוק. הנתבע היה מחלק של מוצרי המאפה של התובעת בלב המחלוקת עומדת השאלה האם יש לחייב את הנתבע בתשלום חוב, בסכום המתקרב לשני מיליון ₪, בהתבסס על כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת. 2. רקע עובדתי והליכים: א. התובעת היא חברה הרשומה כדין בישראל, אשר ניהלה עד שנת 2003 מאפיה לממכר לחמים ומיני מאפה שונים. ב. התובעת מצויה בהליכי פירוק מיום 13.7.2003. עו"ד קורן מונה למפרק קבוע של התובעת (תיק פש"ר 1690/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב). ג. הנתבע היה מחלק במאפיה. על פי הראיות שהוצגו בהליך, עוד בשנת 1997 התובע עבד במאפיה (נ/1 - פסק דין שניתן על יסוד בקשה מוסכמת של הצדדים בתיק תב"ע (ת"א) נב/ 3-2258, ביום 14.7.97). אעיר כי על פי מספר ההליך, נראה שהיחסים בין הצדדים החלו עוד קודם לכן, לכל הפחות בשנת תשנ"ב (1991 או 1992). ד. התובענה שבפני הוגשה בבית משפט השלום בת"א (א 25557/03). אחר גלגולים דיוניים, ביום 29.11.2009 החליט בית משפט השלום (כב' השופט משה סובל) כי התובענה היא בסמכות בית דין זה. משכך, התובענה הועברה לבית הדין לעבודה והיא נדונה על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 החל בבית הדין לעבודה מכח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 (ע"ע (ארצי) 407/09 לם - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, 21.6.06). 3. להלן תמצית טענות התובעת: הנתבע היה מחלק עצמאי של המאפיה ולא היו בין הצדדים יחסי עובד - מעביד. הלקוחות היו שלו ולכן כרטסת הנהלת חשבונות משקפת התחשבנות בין הצדדים על יסוד יחסים אלה. לנתבע היו שני קוים: האחד על שמו והשני על שם: אולמות תופר". התובעת נסמכה על כך שהנתבע לא הציג תלושי שכר וכן על צילומי שיקים שהנתבע מסר לה ולטענתה הם מעידים על נסיון להגיע להסדר החוב נשוא ההליך. בנוסף, התובעת ביקשה לקבל את העולה מהרישום בכרטסת הנהלת חשבונות שצורפה לתביעה. עוד נטען כי תהא מערכת היחסים שתהא בין הצדדים, כרטסת הנהלת חשבונות מעידה על כך שלתובע יש חוב לתובעת ועליו לשלמו. 4. להלן תמצית טענות הנתבע: הנתבע היה עובד של המאפיה. הנתבע העביר כספים למאפיה, מלקוחות אצלם חילק את דברי המאפה, אך הלקוח הסופי לא היה הנתבע אלא הלקוחות, אשר כנגדם הוגשו תביעות על ידי התובעת. לא יתכן שבגין אותה סחורה שסופקה, התובעת תגיש תביעה הן כנגד המחלק, בטענה שהוא הלקוח, והן כנגד לקוח הקצה. בנוסף, הנתבע לא הוציא חשבונית ללקוחות ולא היה לו כל רווח מאספקת מוצרי המאפה. אף לשיטת התובעת, היה על התובע להעביר מהלקוחות את הכספים. כלומר, הוא היה צינור שהעביר כספים בין התובעת ללקוחותיה ולא שילם למאפיה מכיסו. יש לדחות את הטענות לגבי גניבה מהמאפיה, אשר עלו לראשונה רק בעדויות. התובעת מעולם לא ראתה בנתבע בעל חוב שלה ולא פעלה לגביית החוב הנטען, עד לשלב בו מונה לה מפרק. יש בכך להעיד על המהות האמיתית של הקשר בין צדדים. 5. כעולה מטיעוני הצדדים, השאלה אם הנתבע היה עובד של התובעת, היא נתון מרכזי בבחינת הטענה לחוב הנתבע. נציין כי בהליך מקביל שהתובעת הגישה כנגד מחלק אחר שעבד במאפיה (תע"א (ת"א) 5774/09 מאפית מרגלית בע"מ (בפירוק) - ניסים דסה, 5.5.13), הגיע בית הדין למסקנה (על יסוד העובדות שהוכחו באותו הליך), כי מר דסה היה עובד של המאפיה. עוד נקבע כי לא הוכח שהחוב המתואר בכרטסת הנהלת חשבונות הוא חובו של מר דסה. לענייננו, יפה האמירה הבאה מתוך אותו פסק דין, המקובלת אף על מותב זה: "המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד - מעביד הינה מהותית בנסיבות בהן מבקשת התובעת לחייב עובד שלה בחובות שנוצרו עקב אי תשלום כספים על ידי לקוחות חיצוניים, שכן ככלל, אין מקום לחיוב עובד בחובות של לקוחות המעביד". מכאן נפנה לבחינת הראיות שהוצגו, בשאלת מהות היחסים בין הצדדים. 6. שאלת קיומם או היעדר קיומם של יחסי עובד - מעביד, נדונה בפסיקה לא אחת, ובתוך כך התפתחו מבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד". לעניין זה נפסק: "ראשית אדגיש מושכלות ראשונים, לפיהם היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא נקבע מבחינה משפטית על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי" (ע"ע (ארצי) 176/09 מואב - תפנית וינד בע"מ, (9.11.10). המבחן המקובל כיום בפסיקה לשם בחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד, הוא "המבחן המעורב", אשר המרכיב המרכזי בו הוא "מבחן ההשתלבות", הבוחן את מידת השתלבותו של "העובד" במפעלו של "המעסיק". בנוסף נעזרים בתי הדין במבחני משנה נוספים, כגון שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכח לשכור ולפטר עובד, מקום ביצוע העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי. ישומו של מבחן ההשתלבות נעשה בבחינת הפן החיובי והפן השלילי. הפן החיובי קובע כתנאי להשתלבות במפעל קיומו של מפעל יצרני לשירותים או אחר שניתן להשתלב בו, כאשר הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה "רק נלווית לו" ואינה מיועדת להשלים את פעולת המפעל (דב"ע לד/3-9 אדמון - מדינת ישראל, פד"ע ה 169 (1974)). בפן השלילי נבחן שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/3-27 עיריית נתניה - בירגר, פד"ע ג 177 (1971); מ. גולדברג "עובד ומעביד - תמונת מצב", עיוני משפט יז (1992) 19, 30). 7. בענייננו, לא הוצגו תלושי שכר של הנתבע. למעשה, הראיות בשאלת מערכת היחסים בין הצדדים היו דלות במיוחד. יחד עם זאת, העובדה שבין הצדדים היו הליכים קודמים שהתנהלו בבית דין זה (נ/1), תומכת בגרסת הנתבע כי היה עובד של התובעת ולא מחלק עצמאי. בנוסף, משאין חולק כי חלק מהתקופה, ועל פי הראיות - לפחות עד שנת 1997, הנתבע היה עובד של המאפיה, נשאלת השאלה מתי ועל איזה רקע היחסים בין הצדדים הפכו להיות יחסים מסחריים. על כך השיב מר אברוך, מי שניהל את המאפיה במועדים הרלוונטיים: "הקו שהוא עבד עליו בין אם זה היה בצורה של שכר כעמלה ואם בצורה של חשבונית, זה אותו קו אותם לקוחות ואותה עבודה." (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 14-15). כלומר, המסקנה המתבקשת מהעובדה שהנתבע היה בעבר עובד של המאפיה והמשיך לעבוד בדיוק באותו אופן לאורך כל השנים, היא שיש לראות בנתבע כעובד של התובעת. 8. זאת ועוד, על פי עדותו של מר אברוך, הקבלות היו על שם לקוחות הקצה והם אלה שנתבעו על ידי המאפיה בגין חובות שנוצרו עקב קבלת סחורה שתמורתה לא שולמה. "ש. הקבלה על שם מי היתה נרשמת? ת. הקבלה היתה מגיעה עם המחלק עם קבלה זמנית, כי מהחלק היה מגיע איתה, והוא היה אומר לאיזה לקוח הקבלה שייכת. ש. הקבלה היתה נרשמת לאותה מכולת או לאותו יעד שקיבל את הלחמים ושילם? ת. כן ש. האם זה נכון שהגשתם נגד אותם יעדים תחנות סופיות מכולות וכו', האם הגשתם נגדם תביעות. אני אומר שהגשתם נגדם תקופה מסוימת תביעות? ת. לכל הלקוחות של המאפייה הגשנו בסופו של דבר מכתב ואחרי זה תביעה בין אם זה מכולת ובין אם זה היה אותו מחלק עצמו שלוקח את הסחורה מהמאפיה על שם עצמו והוא בעצמו מוציא את החשבונית." (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 23-32). 9. בבחינת הראיות הדלות על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, נציין כי אין ראיות שיטו את הכף לכאן או לכאן, או שיש בהן לשנות את האמור לעיל. ביחס למבחן ההשתלבות, די בכך שמדובר במחלק סחורה שיוצרה על ידי התובעת. הגם שבחקירות הנגדיות נטען כי לנתבע היו לקוחות נוספים פרט לתובעת, לא הוצגו ראיות בתמיכה לכך. לעומת זאת, הנתבע העיד כי "אני הייתי לוקח כמעט את כל הסחורה משם... לא לקחתי סחורה מעוד מקומות" (עמוד 34 לפרוטוקול, שורות 6-7). ביחס לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, לא הוצגה ולו חשבונית אחת או כל מסמך אחר שיכול להעיד על כך שהנתבע ניהל עסק עצמאי. לשאלת בית הדין הנתבע אישר שהיתה לו משאית משלו, ולכאורה יש בכך לתמוך במסקנה כי נתן שירותי הובלה לתובעת ולא היה עובד שלה. אולם הנתבע הבהיר כי "היה חלק שלהם... פה הוא נתן וגם עובדים הוא נתן לי והוא שילם עליהם..." (עמוד 34 לפרוטוקול, שורות 29-32). כלומר, לא זו בלבד שהתובעת סיפקה לנתבע את רכב החלוקה, אלא אף העובדים שעזרו לנתבע בחלוקה, היו עובדי התובעת ולא עובדיו. לסיכום נקודה זו, לא הוכח שלנתבע היה עסק עצמאי. 10. התובעת הפנתה לכך שהתמורה שולמה לתובע כאחוז משווי הסחורה שהנתבע הוביל, בבחינת תמורה קבלנית. מהעדויות עולה כי מדובר בעמלה בשיעור של 25% מהמחיר ללקוח (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 14-15). על פי הפסיקה (דב"ע נז/86 -02 ברוור - המוסד לביטוח לאומי, 14.3.99) "קבלת שכר על דרך של עמלות, היינו - כאחוז ממכירות, אינה מוציאה אדם ממעמד של 'עובד', שכן עובדים רבים מקבלים את שכרם כעמלה או בדרך אחרת (כגון: על פי תפוקה, על פי יחידת עבודה), שאינה על פי שעות עבודה". על כן נתון זה אינו תומך בעמדת התובעת. 11. איני סבורה שיש לייחס משקל רב לעובדה שהנתבע לא הגיש תביעת חוב כאשר התובעת החלה בהליכי הפירוק. ניכר מתשובות הנתבע בנושא זה שאין לו ידע בדיני פירוק ופשיטת רגל (ר' תשובותיו החל מעמוד 32, שורה 23 ואילך). לפיכך, אין לפרש את התנהגותו בנושא כהתנהגות מודעת למעמדו המשפטי. 12. אציין כי נסיבות מסירת השיקים של הנתבע לתובעת לא הובררו ואף הנסיבות בהן בסופו של יום תמורת השיקים לא שולמה. לפיכך, לא מצאתי לייחס לנושא עובדתי זה משקל במחלוקת בין הצדדים. 13. לסיכום האמור לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבע היה מחלק עצמאי, שפעל כנותן שירותים חיצוני למאפיה. בנוסף, מאחר שאף על פי מנהל התובעת, לא היה שינוי באופן עבודתו של התובע או ההתקשרות בין הצדדים, לא מצאתי עיגון בראיות לטענה כי משלב מסוים הנתבע הפך להיות נותן שירותים חיצוני לתובעת. משכך, חל הכלל לפיו אין לייחס לעובד את חובות הלקוחות של המעביד. 14. מכאן לדיון בשאלה אם יש לייחס את הרישום בכרטסת של התובעת כחובות של הנתבע. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. מהראיות עולה שהנתבע גבה חובות של הלקוחות והעביר את הכספים לתובעת. היינו, אין מדובר בכספים של הנתבע, אלא לכל היותר ניתן לראות בנתבע כמעין "גובה" או "שליח" המקשר בין הלקוח ובין התובעת (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 1- 6; עמוד 23, שורות 7-12; עמוד 26, שורות 20-21). ככל שבקו עליו הנתבע עבד נותרו חובות, אם הנתבע שימש רק כגובה, החובות המיוחסים לו אינם שלו, אלא של לקוחות הקצה. 15. בנוסף, על פי עדותה של גב' גילה מוריה, התובעת היא שבחרה לרשום את כל החיובים של הלקוחות אותם הנתבע שירת, תחת שמו של הנתבע. יש להדגיש, כי מעדות זו עולה כי מבחינת התובעת, הנתבע חילק דברי מאפה הן ללקוחות של המאפיה והן ללקוחות שלו. למרות זאת, הכרטסת נוהלה ללא אבחנה בין "לקוחות של הנתבע" ובין לקוחות של המאפיה - "הכל היה על הנתבע ... לא היתה כרטסת בנפרד, הכל היה על השם שלו." (עמוד 26, שורות 1-2). לאור עדות זאת, אין מקום לקבל את הרישום בכרטסת הנהלת החשבונות כרישום מהימן, מאחר שהוא כולל גם חובות שהתובעת הכירה בהם כחובות של לקוחותיה ולא של הנתבע, גם לשיטתה. 16. יש להוסיף כי עדותה של גב' ממן, מנהלת החשבונות של התובעת, אינה משנה את התמונה, באשר אף על פי עדותה, היא ישבה בקרית שמונה וקיבלה באמצעות המחשב את נתוני הלקוחות של הנתבעת ואת פרטי הגביה, אך היא עצמה לא הכירה מידיעה אישית ומקרוב את הנתבע או את שאר לקוחות התובעת (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 26-31; עמוד 19, שורה 5, 20, שורות 20-28, עמוד 21, שורות 1-2, 15-17; ת/1 - עמוד 124 החל משורה 18). לפיכך, לא היה בידה להסביר מדוע ביחס לנתבע, המאפיה רשמה אותו כלקוח. 17. מעבר לאמור לעיל אציין כי על פי הרישום בכרטסת, כל שורה מבטאת עסקה בודדת והסכום הסופי הוא הסכום המצטבר של החובות. מאחר שכל עסקה מקימה עילת תביעה עצמאית ונפרדת, אין מקום לחייב את הנתבע בסכומי עסקאות שקדמו לשבע שנים להגשת התביעה (ר' בפירוט את סעיפים 42-45 לפסק הדין בעניינו של מר דסה). 18. סוף דבר - התביעה נדחית. בהתחשב במעמדה המשפטי של התובעת, התובעת תשא בהוצאות הנתבע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 5,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ענף האפיהפירוק חברהמוצר