תביעה להכרה באירוע הנטען בעבודתה מיום 25.10.07, בו נחבלה לטענתה בברכיה, כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 2.8.09, בהיעדר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לאבחנות שנמצאו בתובעת. כנגד כך הוגשה התביעה דנן. לאחר שמיעת עדויות התובעת וחברה לעבודה שהיה עד לאירוע הנטען, מר אניס סיבאט (להלן - המורה), אשר מסרו את עדויותיהם הראשיות בתצהיר ונחקרו עליו בחקירה נגדית - קבענו בהחלטה מיום 19.5.11 כי אין מקום לדחיית התביעה בטרם מינויו של מומחה-יועץ רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה הנטענת בברכיה של התובעת לבין האירוע התאונתי שאירע לה ביום 25.10.07. אלו הן עובדות המקרה, כפי שנקבעו בהחלטה מיום 15.1.12: התובעת, ילידת 1960, מועסקת החל משנת 1982 כמורה בבית ספר נזירות איטלקיות בחיפה. ביום 25.10.07 (בתחילה נרשם, כטעות קולמוס - 25.7.07), בעת נסיעת התובעת עם חלק מתלמידי בית הספר באוטובוס לטיול בצפון הארץ, החל האוטובוס לבעור. עקב כך, החלה התובעת להוריד יחד עם שאר המורים את התלמידים בבהלה מהאוטובוס, ותוך כדי כך, נפלה התובעת על מדרגות האוטובוס ונחבלה בשתי ברכיה. לדבריה, היא לא ייחסה חשיבות לפגיעתה וזאת נוכח הבהלה ותחושת האחריות המוטלת עליה לדאוג תחילה לשלום התלמידים. ברם, אף לאחר שהסתיים האירוע לא פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי, והיא עשתה זאת רק בחלוף מספר חודשים. בהמשך לטיפול שקיבלה התובעת היא נותחה בברכיה, הכל כעולה מהחומר הרפואי המצורף. מינוי מומחה רפואי וחוות דעתו ביום 15.1.12 מונה פרופ' גרשון וולפין כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן - המומחה) וחוות דעתו ניתנה ביום 6.3.12 (להלן - חוות הדעת). בחוות דעתו, קבע המומחה שאין בידיו שום תימוכין לקשר בין האירוע המתואר בעבודה לבין הכאבים בברכי התובעת, זאת משום שחבלות ברכיים גורמות לנפיחות בברכיים עם תפליט, כאבים ולעיתים שטפי דם מקומיים ולמגבלות תנועה כבר ביום האירוע, כאשר אין על כך כל רישום עד לחודש 07/2008 - 9 חודשים לאחר האירוע. בהתאם, קבע המומחה שאי הכושר, לפי תעודות שהמציאה התובעת, לא נגרם עקב האירוע בעבודתה. ביום 16.4.12 ביקשה התובעת להפנות למומחה 12 שאלות הבהרה, אשר הנתבע התנגד לכולן, בטענה שהן נענו על ידי המומחה בחוות דעתו או מחמת היותן כלליות / מטעות / לא רלבנטיות או ספקולטיביות ומשאין בהן להבהיר את חוות הדעת. לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הותרו בהחלטה מיום 6.5.12 חלק משאלות ההבהרה המבוקשות, בשינויי נוסח. להלן תפורטנה השאלות והתשובות להן, כפי שנמסרו לבית הדין ביום 21.5.12: "ראשית, יש להביא לידיעת המומחה, שאכן האירוע בעבודה אירע ביום 25.10.07 ולא כפי שנרשם בטעות בהחלטת המינוי. להלן השאלות עליהן יתבקש המומחה להשיב: בחוות דעתך קבעת שנמצאה אצל התובעת עדות לקרע בקרן אחורית של המניסקוס החיצוני וגו'. האם קרע כאמור יכול להיגרם מתחלואה טבעית או רק כתוצאה מאירוע תאונתי? אנא הסבר מדוע אינך קושר בין קיומו של הקרע האמור לבין האירוע התאונתי וממה לדעתך, לפי התיק הרפואי, נובע הקרע האמור? תשובה: לרוב, קרע בקרן האחורית של המניסקוס החיצוני באנשים צעירים נגרם על רקע חבלתי, אולם ניתן למצוא מקרים רבים לאחר גיל 40-50 בהם אין אירוע חבלתי אלא תלונות על כאבים בברך וכאשר מבוצעים MRI או ארטרוסקופיה ניתן למצוא קרע כזה שכאמור אינו רקע חבלתי. כיצד הינך מסביר את העובדה כי אירוע של נפילה על הברך, כפי שתואר בפניך, אינו יכול לגרום לקרע, מקום שזה לא אובחן קודם לכן? תשובה: אירוע של קרע "חריף" על רקע חבלתי גורם לכאבים ניכרים, נפיחות הברך, תפליט, קשיי הליכה וצליעה ולעיתים שטפי דם מקומיים. במקרה שלפנינו אין שום רישומים על נזק מיום האירוע הנדון ועד ל- 6.7.08 דהיינו במשך 9 חודשים. מדוע העובדה שאין רישום רפואי על "נפיחות בברכיים עם תפליט, כאבים, שטפי דם מקומיים ומגבלות תנועה", הובילה אותך למסקנה כי אין קשר בין האירוע לבין הפגימות בברכיה של התובעת? האם לא ייתכן שהסימפטומים שתיארת אכן יתקיימו, מבלי שהתובעת תפנה לטיפול רפואי? האם אין די ברישום מיום 6.7.08 לצורך זה? תשובה: הסימנים האלה של כאבים ניכרים, נפיחות הברך, תפליט, קשיי הליכה וצליעה, שטפי דם מקומיים מעידים על חבלה "טרייה" לברך, דבר אשר כלל לא מתואר בשום מסמך רפואי כלשהו. ולכן לא ניתן לקשור את ממצאי הארטרוסקופיה מ- 13.1.09 לאירוע מ- 25.10.07. הופעת סימפטומים כאלה של כאבים עם תפליט ונפיחות לאחר חבלה מביאים את המטופלים תוך זמן קצר של מספר ימים עד שבועיים לבדיקת רופא המשפחה ובהמשך לבדיקת אורטופד. לכן, הרישום מ- 6.7.08 דהיינו 9 חודשים לאחר התאונה הנדונה אינו תוך באפשרות שמדובר בנזק לברך שנבע מהאירוע הנדון מ- 25.10.07." על יסוד האמור בחוות דעת המומחה ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, ניתן ביום 21.5.12 צו לסיכומי הצדדים. לאחר שהתובעת ביקשה מספר פעמים ארכה להגשת סיכומיה, נוכח הצורך בהתייעצות נוספת עם רופא, הגישה התובעת ביום 3.12.12 בקשה להשלמת ראיות, לפיה היא מבקשת להציג בפני בית הדין עדויות לכך שפנתה לרופא בסמוך לאירוע, שלא כפי שנקבע בהחלטת בית הדין. בהודעה נוספת, לפי החלטת בית הדין, מסרה התובעת, כי היא מבקשת להעיד "את הרופא שטיפל בה". הנתבע הודיע שהוא מתנגד נחרצות לבקשה ושני הצדדים הפנו לפסיקה, התומכת לטענתם בעמדתם. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולמכלול החומר שהובא לפנינו וכן לשלב בו נמצא ההליך, דחינו בהחלטה מנומקת מיום 20.2.13 את בקשת התובעת, בין היתר, משלא מצאנו שעדות נוספת, בדבר פניה אפשרית לרופא משפחה בסמוך למועד האירוע, תועיל לשנות מחוות הדעת, שכן עולה ממנה שבהיעדר כל רישום לתסמינים המצופים מחבלה מסוג זה, בסמוך למועד האירוע, לא ניתן לקשר בין התסמינים שאובחנו 9 חודשים מאוחר יותר לבין האירוע, כאשר אין לתובעת יכולת להציג בפנינו תוצאות של בדיקות ואבחנות שנעשו לה בסמוך למועד האירוע. באותה החלטה, נדרשו הצדדים בשנית להגיש את סיכום טענותיהם בכתב. משלא הוגשו סיכומי התובעת במועד, ונוכח האמור בחוות דעת המומחה, נדחתה התביעה בפסק דין מיום 2.4.13. ביום 1.5.13 הגישה התובעת בקשה שכותרתה: "בקשה לביטול פסק דין והגשת סיכומים מטעם התובעת", בה שבה התובעת על בקשתה "לפתוח את העובדות מחדש" וכן ביקשה למנות מומחה אחר/נוסף, משלא ביסס המומחה לטענתה את קביעתו הרפואית. בהחלטה מיום 2.5.13 נקבע, כי ככל שהתובעת תגיש את סיכומיה בתוך 7 ימים - יבוטל פסק הדין, כפי שאכן נעשה. עוד נקבע באותה החלטה, כי בקשת התובעת להציג עובדות נוספות בהליך נדונה זה מכבר וניתנה בה החלטה ואילו בקשת התובעת למינוי מומחה אחר/נוסף נדחית, משנטענה כלאחר יד וללא כל ביסוס בדין. בסיכומיה, טענה התובעת כי יש להכיר בפגימה בברכיה כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק, שכן המומחה שגה עת בחן את הקשר ה"נסיבתי" / העובדתי, דבר אשר אינו בסמכותו אלא בסמכות בית הדין, אשר קיבל זה מכבר את התרחשות האירוע כעובדה ומשכך, על המומחה היה לבחון את הקשר הסיבתי הרפואי ותו לאו. לחלופין, טענה התובעת כי דין התביעה להתקבל אף בהתאם לאמור בחוות דעת המומחה, אשר לא מצא תימוכין לקשר הסיבתי "לא לחיוב ולא לשלילה", מכאן שמדובר בספק של 50/50, כאשר בהתאם להלכה הפסוקה - די בקביעת קשר סיבתי בשיעור 20% כדי להכיר באירוע כפגיעה בעבודה. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי דין התביעה להידחות, הן בהיעדר הוכחת קיומו של האירוע התאונתי הנטען מיום 25.10.07 והן על יסוד האמור בחוות דעת המומחה, השוללת את הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הפגיעה בברכיה של התובעת. הנתבע שב על סיכום טענותיו במישור העובדתי, תוך ששב והדגיש את פנייתה המאוחרת של התובעת לקבלת טיפול רפואי, בחלוף כ- 9 חודשים מיום האירוע, כאשר רק לאחר קבלת תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, ובניסיון לערוך מקצה שיפורים, הגישה התובעת בקשתה להשלמת ראיותיה ביחס למועד קבלת הטיפול הרפואי, בקשה שנדחתה כאמור על ידי בית הדין. לדידי הנתבע, חוות דעת המומחה הינה ברורה, מנומקת ומפורטת ונסמכת על עובדות המקרה ועל כרטיסיה הרפואיים של התובעת ואין כל יסוד לטענת התובעת בסיכומיה, כי המומחה חרג מסמכותו; לפיכך, יש לאמץ את האמור בחוות דעת המומחה ולדחות את התביעה בהתאם. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחוות דעת המומחה, מצאנו לנכון להסתמך על חוות דעת המומחה ולפיכך לקבוע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע מיום 25.10.07 לבין הליקויים הנטענים בברכיה של התובעת, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. הלכה פסוקה היא, כי בתי הדין לעבודה נוטים להסתמך בעניינים שברפואה על חוות הדעת הרפואית של המומחים שמונו מטעמם, ולא נוטים הם לסטות ממנה, אלא בהתקיים בה פגם המצדיק זאת. עיון בחוות דעת המומחה מלמד, כי המומחה נתן את דעתו לעובדות שהונחו בפניו ולמכלול החומר הרפואי בעניינה של התובעת וחיווה דעתו באופן חד משמעי ואובייקטיבי ועל כן יש לקבל את מסקנותיו. בהקשר זה כבר נפסק, כי "בתי הדין לעבודה מונחים על ידי חוות דעת של מומחים המתמנים על ידי בית הדין. מומחים אלו הינם מומחים נייטרליים, שאינם מייצגים צד", (דב"ע (ארצי) נז/78-0 אברהם יונתן - המוסד לבטוח לאומי, פסק דין מיום 11.11.98) וכן "האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין מובטחת במידה מרבית. היא עולה מעצם העובדה שאין הוא מעיד לפי בקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי המזמין את שירותיו" (מאמרו של כב' הנשיא בדימוס של ביה"ד הארצי לעבודה, ס. אדלר " מומחים יועצים רפואיים בבתי הדין לעבודה", המשפט כרך ב' עמ' 199). חוות דעת המומחה ברורה ומנומקת, ובה הסביר המומחה כי עיון בכרטיסיה הרפואיים של התובעת מלמד, כי רק ביום 6.7.08 נרשם לראשונה, שיש לתובעת כאבים בברך ימין מספר חודשים לאחר חבלה בעת טיול ונמצא תפליט קל עם חריקות של הפיקה; בהמשך, לאחר כשלון טיפול שמרני בוצע ביום 13.1.09 ניתוח ארטרוסקופיה בו נמצאה עדות לקרע בקרן אחורית של המניסקוס החיצוני. עוד קבע המומחה, כי אין בפניו כל עדות לקשר סיבתי בין הליקויים בברך ימין/בברכיה של התובעת לבין האירוע בעבודה, זאת מכיוון שהרישום הראשון בדבר כאבים בברך ימין הינו כאמור מיום 6.7.08 - 9 חודשים לאחר האירוע, כאשר חבלות בברכיים גורמות לנפיחות ברכיים עם תפליט, כאבים, לעיתים שטפי דם מקומיים ומגבלות בתנועה כבר ביום האירוע ואין על כך כל תיעוד בענייננו. אף בתשובותיו לשאלות ההבהרה, שב המומחה והבהיר כי סוג הפגימה ממנה סבלה התובעת, כפי שאובחן בעקבות הפנייה לטיפול רפואי מיום 6.7.08, מעיד על חבלה טרייה ואין זה סביר כי מדובר בחבלה שמקורה 9 חודשים קודם לכן. נוכח המפורט לעיל, ובהסתמך על חוות דעת המומחה, אשר הינה סבירה על פניה ולא מצאנו כי נפל בה פגם המצדיק סטייה ממנה - אנו קובעים, כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע בעבודת התובעת מיום 25.10.07 לבין הליקויים הנטענים על ידה. סוף דבר על יסוד האמור לעיל - התביעה נדחית. אין צו להוצאות, כמקובל. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.קרעברכיים