במכתבו מיום 20.12.07 דחה הנתבע את התביעה לתשלום דמי פגיעה, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוק התובע במשלח ידו ומשמדובר בדימום בדרכי העיכול העליונים, עקב נטילת אספירין, וללא קשר לתאונת העבודה. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן. בדיון מוקדם שנערך ביום 25.5.09, נעתר בית דין זה (השופט בדימוס חיים סומך) להסכמת הצדדים לעיכוב ההליכים בתובענה דנן עד להכרעת הנתבע בתביעה שהגיש לו התובע להחמרת מצב, בגין אותו כיב קיבה הנטען (בעקבות אירועים לבביים שהוכרו כתאונת עבודה, ראה להלן). לאחר מספר רב של דחיות בתיק זה עקב העדר הכרעה בתביעה המקבילה להחמרת מצב, הודיע הנתבע ביום 6.3.13 על דחיית התביעה להחמרת מצב, בהסתמך על קביעת הוועדה הרפואית לעררים מיום 27.2.13. בהמשך להודעת הנתבע, נקבע בהחלטה מיום 17.3.13, שככל שהתובע מבקש להמשיך בהליכים דנן, עליו להגיש תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. בדיון מיום 8.5.13 הבהיר התובע כי תביעתו הינה להכרה באירוע התאונתי מיום 3.2.07 כאירוע בעבודה, כאשר התובע מתייחס לקבלת האספירין אחרי התעלפותו בכנס לשכת עורכי הדין כאירוע תאונתי בפני עצמו. בתום הדיון, הוצע לנתבע, במטרה לחסוך את הצורך בדיון הוכחות בשאלה האם התובע קיבל אספירין באותו מועד, אם לאו, להסכים לרשימת עובדות שגובשו בדיון שעל בסיסה יסכמו הצדדים את טענותיהם בשאלה - האם התובע הניח תשתית עובדתית המעידה על קיומה של פגיעה בעבודה ביום 3.2.07 כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"כ-1995 (להלן - החוק), באופן המצדיק מינויו של מומחה-יועץ רפואי בתיק. בהחלטה מיום 2.10.13 ניתן תוקף להסכמת הצדדים לתשתית העובדתית כדלקמן: התובע יליד 1945. בשנת 1994 התובע לקה בליבו והאירוע הוכר כתאונת עבודה, מאז התובע נוטל באופן קבוע אספירין במינונים שונים. בשנת 2002 ארע לתובע אירוע לבבי נוסף שהוכר כפגיעה בעבודה. ביום 3.2.07 בעת כנס מקצועי של לשכת עורכי הדין, במהלך הרצאה מקצועית, חש סחרחורת וכאשר קם לצאת מן האולם, התעלף ונפל ארצה. לטענת התובע, הנוכחים אשר סברו כי לקה בליבו, נתנו לו כדור אספירין והוא הובהל לבית החולים. בהמשך, התובע נטל אספירין כפי שתועד במסמכים הרפואיים במיוחד מסמכי מד"א ומיון סורוקה. במהלך אשפוזו התברר כי התובע לקה בכיב קיבה שנגרם עקב נטילת אספירין. על יסוד תשתית עובדתית זו סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. נציין, כי אף שהדבר לא צוין בתשתית העובדתית לעיל, אין חולק כי התובע הינו עצמאי. טענות הצדדים בסיכומיו, טען התובע כי בין אם המדובר בכיב שהינו תוצאה של נטילת אספירין ובין אם המדובר בכיב שנוצר עקב נסיבות ותנאי עבודתו, בשני המישורים מדובר בתאונת עבודה שיש להכיר בה על ידי הנתבע. התובע הדגיש כי התאונה אירעה 'תוך כדי ועקב' השתתפותו בהשתלמות המקצועית בים המלח, שהינה פעולה הנלווית לעיסוקו, כאשר במהלך "האירוע" קיבל התובע את כדור האספירין השני לאותו יום ובדרכו לבית החולים קיבל מצוות מד"א את הכדור השלישי ואילו בחדר המיון קיבל התובע מנה נוספת של 500 מ"ג אספירין, ובסך הכל קיבל התובע באותו היום 1200 מ"ג של אספירין. לדידי התובע, הסחרחורת וההתעלפות שאירעו לו לפני נטילת האספירין, אינם דבר רגיל בחייו, ובהיעדר הסבר אחר נראה שזו היתה תחילתו של הכיב שהתגלה, לאחר מכן, בבית החולים ואשר התעצם מהכמות האדירה של האספירין אותה קיבל במהלך אותו היום. עוד טען התובע, כי אלמלא שהותו באותו מועד בהשתלמות המקצועית בים המלח ואלמלא הנסיבות המתוארות, הוא לא היה מקבל את כמות האספירין האדירה שקיבל, אשר גרמה בסופו של יום לכיב הקיבה. התובע הוסיף וטען, כי יש לראות את כדורי האספירין שקיבל בדרכו לבית החולים ובחדר המיון כחלק מאותו רצף של "תאונת העבודה", ללא קשר לשאלה אם הרופאים לאורך כל הדרך התרשלו בטיפול בו, אם לאו. לשיטת התובע, בהיעדר מחלוקת כי הדימום המסיבי ממנו סבל מקורו היה בכיב הקיבה, שהוא בעצמו נגרם מנטילת האספירין - המסקנה המתבקשת הינה כי האספירין הוא שגרם לתאונה, כאשר התובע קיבל במשך השנים אספירין בעטיין של שני אירועי הלב שעבר והוכרו כתאונות עבודה, בנוסף לכמות האדירה של האספירין שקיבל ביום התאונה עצמה, 3.2.07. התובע טען לתחולתה של חזקת הסיבתיות בעניינו, והוסיף כי האספירין הינו בבחינת גורם חיצוני הנראה לעין כהגדרת המונח בסעיף 83 לחוק. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי דין התביעה להידחות כבר בשלב העובדתי מבלי להיזקק למינוי מומחה בתיק, משלא עלה בידי התובע להוכיח כי ביום 3.2.07 אירעה לו תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק. הנתבע הדגיש כי ההכרה באירוע כתאונת עבודה טעונה הוכחת שני תנאים מצטברים: קיומו של אירוע תאונתי והוכחה שהאירוע נגרם תוך כדי ועקב עיסוקו של המבוטח במשלח ידו - כאשר רק לאחר שייקבע כי התרחש אירוע תאונתי כאמור, יהא צורך בבירור שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע האמור לבין הנזק בקיבה, לו טוען התובע. תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד ונזק או פגיעה מאידך, כאשר התובע לא השכיל להוכיח מה היה הגורם או המחולל לתחושת הסחרחורת, אשר פקדה אותו במהלך ההרצאה: האם היא תוצאה של תנאי עבודתו, או שמא קשורה היא בסיבות פנימיות של התובע עצמו, כאשר נפסק זה מכבר כי נפילה שנגרמה כתוצאה מעייפות, סחרחורת, או גורם אישי אחר לא תוכר כתאונה עקב עבודה. אין לקבל את טענת התובע, כי נטילת האספירין עצמה בעקבות תחושת הסחרחורת והנפילה הינה בגדר אירוע תאונתי כהגדרתו בסעיף 79 לחוק, שכן נטילת האספירין באה בעקבות תחושת הסחרחורת ואין תחושה זו קשורה עם גורם או מחולל כלשהו הקשור בעיסוק התובע. באשר לטענות התובע, כי נטילת האספירין משך השנים עקב תאונות העבודה הקודמות היא שגרמה לתחילת תהליך הכיב קיבה ותחושת הסחרחורת - אין זה ההליך הנכון לטענות אלה אלא שמקומן בבקשה להחמרת מצב במסגרת התביעה מ- 1994, כפי שהתובע אכן עשה. נטל ההוכחה המוטל על התובע, בהיותו עובד עצמאי, הינו גבוה יותר להוכיח את עצם התרחשות התאונה וכי היא אירעה עקב העבודה - נטל בו התובע לא עמד. דיון והכרעה 'תאונת עבודה' מוגדרת בסעיף 79 לחוק כתאונה "שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". הלכה פסוקה היא, כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגימה מאידך גיסא (ראה לעניין זה: דב"ע (ארצי) נג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ז 50; דב"ע (ארצי) נב/88-0 כאמל קופטי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ט 169). סעיף 83 לחוק קובע חזקת סיבתיות לפיה - "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים." התובע הינו עורך דין עצמאי, לפיכך הרישא של חזקת הסיבתיות אינה חלה עליו (דב"ע (ארצי) שם/0-117 אברהם ישראל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב' 130; עב"ל (ארצי) 104/99 ברדה גבריאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 241) ועליו הנטל להוכיח כי פגיעתו הייתה לא רק תוך כדי אלא גם עקב עיסוקו במשלח ידו. בפסיקה נקבע, כי "את שני המבחנים "תוך כדי" ו"עקב" אין להחזיק במדורים נפרדים, ויש למזגם במושג אחד של קשר לעבודה" (דב"ע לב/0-69 המוסד לביטוח לאומי - רבקה סימני, פד"ע ג 386). לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולנסיבות המקרה, הגענו לידי מסקנה כי אף אם ניתן לראות בפעילות בה עסק התובע בשעת הפגיעה - השתתפות בהרצאה מקצועית בכנס עורכי דין בים המלח - כפעילות נלווית לעבודה, אשר בוצעה תוך כדי עיסוק התובע במשלח ידו, הרי שלא הוכח כי תחושת הסחרחורת / התעלפותו של התובע במהלך ההרצאה ביום 3.2.07 היו עקב עיסוקו במשלח ידו, ומשכך דין התביעה להידחות. להלן נפרט את הנימוקים לקביעתנו זו. בכל ההזדמנויות שניתנו לתובע לתיאור פגיעתו, לא עלה ולו קשר לכאורי בין הפגיעה לבין העבודה, זאת מלבד העובדה כי התובע נכח בכנס מקצועי בעת שחש ברע, אך בכך לא די. בטופס התביעה (צורף לכתב ההגנה), ציין התובע את תאריך התאונה כיום 3.2.07 וכך תיאר את פגיעתו: "באמצע הרצאה על רשלנות רפואית חשתי ברע פוניתי לבי"ח סורוקה ושם הקאתי דם שלש פעמים. נראה שכיב פעיל." בכתב תביעתו, פירט התובע את נסיבות הפגיעה בזו הלשון (סע' 5): "בין התאריכים 1.2.07-3.2.07 השתתף התובע בהשתלמות מקצועית של לשכת עורכי הדין בנושא "רשלנות רפואית" במלון מרידיאן בים המלח, ביום 3.2.07 נפגשו כל המשתתפים להרצאת סיכום. תוך כדי הרצאה חש התובע ברע, איבד, כנראה, את הכרתו לשניות ספורות. מתוך חשש, של הרופאים המומחים שהיו במקום, שמדובר בהתקף לב חדש, טופל באספירין ופונה מייד לבית החולים סורוקה בבאר שבע (להלן - "התאונה")." בדיון מיום 8.5.13 (עמ' 2, ש' 24-25) ובסיכומיו טען התובע, כי עצם קבלת האספירין ביום 3.2.07 מהנוכחים בהרצאה ובהמשך מצוות מגן דוד אדום ובחדר המיון היא בגדר 'תאונת העבודה'; אולם, אין בידינו לקבל טענה זו, שכן נטילת האספירין ביום 3.2.07 נעשתה בעקבות ולאחר תחושת הסחרחורת שפקדה את התובע במהלך ההרצאה, שבעטיה התעלף - כאשר התובע לא השכיל להוכיח כי התעלפות זו כשלעצמה, שהיא הרלבנטית לתביעה שבפנינו, קשורה בעיסוקו ומהווה פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק. משלא הצביע התובע על כל גורם חיצוני נראה לעין, הקשור לעבודתו, ואשר עלול היה לגרום להתעלפותו תוך כדי ההרצאה, אין בסיס למסקנה הנטענת בסיכומי התובע כי "נראה שזו היתה תחילתו של הכיב שהתגלה, לאחר מכן, בבית החולים, שהתעצם כתוצאה מהכמות האדירה של האספירין אותה קיבל התובע במהלך אותו יום"; לא מן הנמנע כי התעלפות התובע מקורה בסיבה פנימית הטמונה בתובע, בין אם סחרחורת או כל סיבה אחרת - אשר מכל מקום אינה בגדר 'תאונת עבודה' כהגדרתה בחוק (ראה: דב"ע (ארצי) שן/0-94 לאורה כץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 27). כך גם טענת התובע כי נטילת האספירין משך השנים מאז תאונת העבודה בשנת 1994, גרמה לתחילת תהליך הכיב כיבה ותחושת הסחרחורת - דינה להידחות, שכן הליך זה היה להכרה בתאונת העבודה מיום 3.2.07 כפגיעה בעבודה, פגיעה נפרדת ועצמאית, ואילו טענות אלו של התובע מקומן בתביעה להחמרת מצב במסגרת התביעה משנת 1994, כפי שהתובע אכן עשה, כאשר הובהר לתובע כבר בהחלטתנו מיום 20.1.13 כי ככל שיבקש לערער על החלטת הועדה הרפואית שדחתה את תביעתו להחמרת מצב - לא יוכל לעשות זאת במסגרת ההליך דנן אלא במסגרת תובענה נפרדת שתוגש. לבסוף נציין, כי אף אם נתעלם מהתעלפותו המוקדמת של התובע ונבודד את פעולת מתן האספירין לתובע על מנת לבחון אותה כתאונה בפני עצמה, לא נגיע למסקנה שהתובע מבקש שנגיע, כאילו מדובר בתאונת עבודה - האספירין ניתן לתובע על ידי אנשי צוות רפואי, בין אם מיד בכנס ובין אם לאחר מכן ע"י מד"א. גם אם מדובר בטיפול רפואי שגוי, דבר שאיננו קובעים כלל וכלל, ואין בפנינו כל ראיה לכך, הרי שברור שאין מדובר באירוע שקרה עקב העבודה, אלא עקב שיקול דעת של אנשי רפואה, שאין בינם ובין מקום העבודה דבר. יש להבחין לעניין זה, בין נזקים של תאונת עבודה, שיכולות להיות גם כתוצאה מטיפול רפואי שגוי, לבין עצם קביעת היותו של הטיפול הרפואי בגדר "תאונת עבודה". סוף דבר משלא הרים התובע את נטל הראיה המוטל עליו ולא הוכיח כי פגיעתו היתה תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, דין תביעת התובע להכרה בפגיעתו מיום 3.2.07 כפגיעה בעבודה להידחות. אין צו להוצאות, כמקובל. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה