תביעה להכיר בנזק נפשי בעקבות אירוע בעבודה ביום 10/10/05 - כתאונת עבודה. להלן עובדות המקרה, כפי הן עולות מחומר הראיות המהימן עלינו: 1. התובעת, ילידת 1973, עבדה מינואר 2005 כמשווקת וספקית עוגיות של המאפיה "בא לי עוגיות" שכתובתה היתה בקרית אתא (להלן: "המאפיה"). 2. לצורכי עבודתה קיבלה התובעת רכב מהמאפיה וכן טלפון נייד. 3. לצורך העמסת העוגיות התובעת היתה לוקחת בכל יד 3 שקיות מלאות ב- 6 קופסאות של עוגיות כשכל קופסא שוקלת 300 גרם . סה"כ כל שקית שקלה 1.8 ק"ג . התובעת החזיקה בשתי ידיה בבת אחת 6 שקיות במשקל כולל של כ- 11 ק"ג והכניסה אותן לתוך קופסאות ברכב. התובעת המשיכה בביצוע הפעולות הללו עד שסיימה את ההעמסה על הרכב. 4. לאחר מכן נהגה התובעת ברכב לצורך חלוקת העוגיות למינימרקטים ו/או מכולות שונות. 5. מן הראוי לציין, כי מבחינה גופנית התובעת מאוד רזה ונמוכה, וכן היא סובלת מסכרת נעורים. 6. בחודש ספטמבר 2005 המאפיה החלה להיקלע לקשיים כלכליים. בעלת המאפיה גב' דהן יוכי לא היתה מרוצה מעבודתה של התובעת בשיווק, וכן גם בגלל כמות שיחות הטלפון שביצעה התובעת שחרגה מעבר להגבלה שסוכם עליה ביניהן שלא יעלה על 300 ₪ לחודש. 7. ביום 9/10/05 הגיע לידי יוכי דהן חשבון טלפון של התובעת שהסתכם בסך של 510 ₪ והדבר הרגיז אותה. 8. ביום 10/10/05 כשהעמיסה התובעת את קופסאות העוגיות על הרכב, הגיעה למקום יוכי דהן והחלה לצעוק על התובעת על כמות שיחות הטלפון ששוחחה ומסרה לה שכר בניכוי הסך של 510 ₪ בגין שיחות הטלפון הללו. 9. בנוסף - יוכי דהן ספרה את כמות קופסאות העוגיות שהחזירה התובעת למאפיה מאחד הלקוחות וזאת כנגד חשבונית שסיפקה לה התובעת וגילתה, כי חסרה חשבונית על כמות נוספת של 30 קופסאות של עוגיות (ראה מסמך נ/7). 10. בין התובעת לבין יוכי דהן התפתח ויכוח כשדרשה יוכי לדעת למה חסרה סחורה - תגובתה של התובעת היתה - "מה אני גנבה? קחי אותי לפוליגרף", התובעת היתה מאוד נרגשת ופגועה מהיחס שקיבלה מיוכי דהן. היא ביקשה מיוכי דהן שתיתן לה מכתב פיטורים וכי היא תעשה חפיפה בעבודה לעובדת אחרת במקומה. יוכי הגיבה על כך שהתובעת תכתוב מכתב התפטרות כי היא לא מפטרת אותה. (ראה מסמך נ/2). 11. הויכוח גרם לתובעת להיות על סף הדמעות והיא היתה נרעשת ונרגשת היות והבינה שהמעבידה רוצה שתתפטר מעבודתה מבלי לתת לה פיצויי פיטורים. מיד לאחר הויכוח הנ"ל נכנסה התובעת לרכב ונהגה בו עד למפרץ חיפה אז הרגישה בדקירות חזקות בחזה, ובדקירות בצידי הגוף. התובעת התחילה לבכות ועצרה את הרכב, כשהיא חשה בבחילה וברצון להקיא. 12. לאחר שהתאוששה קמעא היא טלפנה ליוכי דהן שתבוא לקחת את הרכב מאזור מפרץ חיפה. 13. כעבור זמן מה, בעלה של יוכי דהן הגיע למקום כדי לקחת את הרכב ומצא את התובעת יושבת ברכב ואז פנה אליה בטון מאיים כי היא תשלם על כל הנזק שגרמה במשכורתה, ופלט לעברה קללה "כוס עמאק " ולקח את הרכב. 14. התובעת חזרה לביתה כשהיא שרויה במתח נפשי, וסבלה מדקירות בחזה אשר הקרינו לכתף ימין, אח"כ הופיעו כאבים באזור הבטן, חולשה, הקאות שלשולים וחוסר תאבון. 15. ביום 12/10/05 פנתה לחדר מיון בביה"ח בני ציון והופנתה לטיפול פסיכיאטרי, ומאז ועד היום היא מטופלת על רקע בעיות נפשיות שמהן היא סובלת. 16. התובעת מייחסת את הופעת כל הבעיות הנפשיות שלה לאירוע בעבודתה ביום 10/10/05 בעוד שב"כ הנתבע טוען, כי מדובר כאן בתהליך תחלואתי רגיל ללא כל קשר סיבתי לאירוע בעבודתה של התובעת. מינוי מומחה רפואי: 17. מטעם בית הדין מונה תחילה כיועץ מומחה רפואי פרופסור רוברטו מסטר, שהינו רופא פסיכיאטר, אשר מסר חוות דעת מומחה לבית הדין 30/8/09 והשיב על שאלות הבהרה ביום 31/1/10. 18. בחוות דעתו מיום 30/8/09 קבע המומחה הרפואי כדלקמן: "ב-10/10/2005 לא נקבעה אבחנה אצל התובעת. לא מצאתי בתיק התובעת מסמך רפואי מהתאריך הנ"ל. בתיק התובעת יש מסמך מחדר מיון של ביה"ח בני ציון מתאריך 12/10/2008 בו כתוב: "ככול הנראה מדובר בתגובת חרדה...יש להמשיך טיפול סדיר לפי המלצות פסיכיאטר מטפל..." באותו היום באותו חדר מיון, היועצת דר' מריה רעות, אנדוקרינולוגית רשמה שהתובעת לוקה בהתקפי פאניקה, תת-פעילות של בלוטת התריס וסכרת. אין קשר כלשהו (לא של גרימה ולא של החמרה) בין האירועים שביום האירוע ב-10/10/2005 ובין הופעתה של הפרעתה הנפשית. אני סבור שמצוקה הנפשית קשורה להפרעות גופניות משמעותיות בהן סובלת התובעת כבר שנים כגון תת-פעילות של בלוטת התריס (הבעיה מטופלת בתרופות), סוכרת תלות אינסולין (בה לוקה מ-1994), אנמיה (עקב מחסור בברזל), כאבי גב וכאבי בירכיים. כל אלה גורמים לא קשורים לתנאי עבודתה או לאירועים נשוא התביעה. הקפדה על דיאטה נגד סוכרת ועל תוכנית נטילת תרופות נגד סוכרת וקשיים קוגניטיביים. תת פעילות של בלוטת התריס עלולה לגרום מצבי דיכאון וקשיים קוגניטיביים. אני משער שהתובעת לא היתה מרוצה מעצמה על התקלות כגון שימוש מופרז בשיחות טלפון ו/או היעדרות חשבונית על כמות נוספת של 30 קופסאות של עוגיות. יתכן שרגשי חרטה/אשמה, אם היו כאלה, אף הם גרמו לתובעת מצוקה נפשית ; מצוקה זו לא היתה קשורה לאירוע בעבודה אלא לגורם אישיותי-מצפוני (קונטיטוציונאלי)". 19. בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 31/1/10 קבע המומחה כדלקמן: "לא קיים קשר סיבתי כלשהו בין תגובת החרדה של התובעת כעולה מהמסמך מחדר המיון לבין הצעקות והתנהגות של גב' יוכי דהן (הבעלים של מקום עבודה) ביום 10/10/05 כמפורט בעובדות המקרה בהחלטת ביה"ד מיום 28/6/09. כפי שהסברתי בעמוד 2 של חוות דעתי הראשונה (מ-30/8/2009) המשבר הנפשי של התובעת קשור להפרעות גופניות שונות וגם הטרחה שבטיפול בהפרעות אלו של הגב' בן סימון שולמית. מדובר בבעיות גופניות כגון: סוכרת, תת-פעילות של בלוטת התריס, אנמיה, כאבי גב וכאבי ברכיים. בעיות גופניות לא קשורות לאירוע נשוא התביעה. אין קשר זמנים (כרונולוגי) בין האירועים נשוא התביעה (התרחש ב-10/10/2005) ובין הרישום הרפואי הראשון של אבחנה נפשית אצל התובעת (מ-18/3/2007) המופיע בתיק התובעת. מדובר בהפרש של 17 חודש; הפרש מאוד משמעותי". 20. בעקבות חוות דעת המומחה ניתן בתאריך 20/5/10 פסק דין ובו נקבע, כי תגובת החרדה והמשבר הנפשי שבו לקתה התובעת בתאריך 18/3/07 הינו על רקע תחלואתי של התובעת ואינו קשור קשר סיבתי רפואי או משפטי לאירועים בעבודתה של התובעת ביום 10/10/05. על כן התביעה נדחתה. 21. התובעת הגישה ערעור לבית הדין הארצי בתיק עב"ל 26668-11-10 ובתאריך 2/11/11 ניתן פסק דין המורה על החזרת התיק לבית הדין האזורי ומינוי מומחה רפואי נוסף בתיק בתחום הפסיכיאטריה. 22. בתאריך 14/11/11 מונה כיועץ מומחה רפואי נוסף ד"ר משה איזק, אשר מסר חוות דעת מומחה לבית הדין בתאריך 30/1/13 והשיב על שאלות הבהרה בתאריך 6/5/13. בחוות דעתו קבע המומחה כדלקמן: "דיון ומסקנות מדובר באישה רווקה בת 38, הסובלת מאז גיל 21 לפחות מסכרת נעורים תלויים באינסולין. בדרך כלל הסכרת אינה מאוזנת, כנראה בגלל סיבות שונות, כולל הרגלי אכילה לא קבועים, הקושי לאזן את הסכרת על ידי סוגים שונים של אינסולין וגורמי סטרס נפשי שונים. לתובעת אין מקצוע מוגדר וגם לא עבודה קבועה. באופן חיצוני, היא נראית מאוד רזה ונמוכה, דהיינו, כנראה שהיו בעיות התפתחותיות שממשיכות עד היום הזה. בתאריך 10/10/05 היתה התובעת מעורבת בתקרית עם מעבידיה על רקע של אי כיבוד התחייבויותיה בקשר לכמות שיחות הטלפון הסלולרי על חשבון המעביד וגם תלונות מצידו על ירידה בתפוקה. יתכן והלחץ מצד המעבידים נבע גם מהירידה ברווחים. כחודש לאחר התקרית היא פנתה לרופאה תעסוקתית על מנת לקבל הכרה בתקרית בינה בין מעבידיה כתאונת עבודה המוכרת מטעם הביטוח הלאומי, עברה ועדה רפואית וכנראה שתביעתה לא התקבלה (אין תיעוד). התובעת טוענת שעל רקע תקרית זו מה-10/10/05, היא סובלת מתסמונות לא ברורות ולא מוגדרות נפשיות וגופניות. ברוב התעודות הרפואיות שהיו בתיק נמסרה אינפורמציה רפואית לא נכונה, שכאילו גם שתי המחלות האחרות (תת פעילות של בלוטת התריס וסכרת הנעורים המוכרת גם כסכרת 1Type ) התחילו לאחר התקרית עם מעבידיה, כאשר למעשה מחלות אלו ב-1994 כאשר היתה בת 21. לציין, כל התיעוד הרפואי שנמסר על ידי התובעת ובא כוחה לכבוד בית המשפט מתייחס לתאריכים שאחרי 2005, כאילו שמדובר בשני אנשים; אדם מלפני התקרית ללא כל עבר רפואי, ללא תיק קופת חולים או ממסד רפואי אחר, והשני אדם שלאחר התקרית, עם ריבוי מחלות קשות, גופניות ונפשיות. עלי לציין שבלוטת התריס משפיעה על מצב הנפשי של האדם. ידוע שבמקרה של דיכאון ותת פעילות של בלוטת התירס, התרופות הפסיכיאטריות אינן משפיעות כראוי ולכן יש לתקן קודם את פעילות הבלוטה, יחד עם מתן תרופות נוגדות דיכאון. באחת התעודות של הרופאה המטפלת של התובעת בתחום אינדוקרינולוגיה וסכרת מציינים כמטרה טיפולית להגיע לתחום מסויים אופטימלי של TSH, שהוא ההורמון המופרש על ידי המוח כתגובה לפעילות הנורמלית או האל נורמלית של בלוטת התריס. הנטייה לכמת את ההורמון הזה בדם מצביעה על כך שקיימות בעיות באיזון פעילות בלוטת התריס. בהיעדר פעילות נורמלית הדיכאון מושפע לרעה. לא רציתי להכביד על כבוד בית המשפט בציטוטים מהספרות המקצועית הענפה בנידון. כמו כן, עלי לציין שקיימתי מספר שיחות טלפוניות במשך שנת 2012 עם התובעת על מנת לקבל ממנה אינפורמציה על זהות וכתובות המטפלים שלה. בשיחה האחרונה אמרה לי במפורש התובעת שמצבה הנפשי השתפר ושהיא לא הולכת יותר לטיפול (כנראה מדובר על הטיפול הפסיכולוגי). על שאלות שנשאלתי על ידי כבוד השופטת: 1. בעקבות התקרית עם מעבידיה התובעת לא פיתחה "מחלת נפש" אלא תסמונת חרדתית חולפת ולא הזדקקה לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי. קיבלתי את הרושם שאחרי התקרית והרצון לקבל הכרה מצד הביטוח הלאומי כתאונת עבודה, פיתחה התובעת שאיפות קומפנסטוריות שהן בדרך כלל רגילות במקרים כאלו. מאמציה היו מופנים בעיקר לרופאים גופניים ולא לרופאים פסיכאטרים, ולכן גם לא חשבה לפנות אליהם. פנייתה הראשונה לרופא פסיכיאטר היה במרץ 2007 ואובחנה כסובלת מדיכאון וחרדה, קיבלה טיפול תרופתי בהתאם. ב-2009 פנתה גם לטיפול פסיכולוגי. לגברת בן סימון היו וישנם עדיין חיים קשים. היא סובלת משתי מחלות קשות (הדורשות ממנה הזרקת אינסולין וקבלת תרופות אחרות באופן קבוע ומתמיד, וללא סיכוי הבראה), רווקה, ללא תמיכה נרחבת, ללא מקצוע ומקום עבודה קבוע. יש לה מספיק סיבות להיות מודאגת גם מעבר לתקרית מ-2005. 2. לתקרית עם המעבידים מ-2005 אין כל קשר להופעת המחלות סכרת הנעורים ותת פעילות של בלוטת התריס. 3. למרות שהתקרית מ-2005 לא גרמה למחלות הללו, היא בכל אופן השפיעה באופן ארעי על מצבה הנפשי, גם אם התקרית היתה סך הכל מינורית, יש עוד הרבה סיבות אחרות (גנטיות, חברתיות ובינאישיות) אשר משפיעות על מצבה הנפשי, ועליהן אין לנו מידע. לדעתי, ההשפעה הנפשית החולפת של התקרית מ2005 נעלמה בינתיים אך יתכן, וזה מסיבת הספק, השפיעה במידה פעוטה על מצב רוחה לתקופה של יותר משנה. לכן, אני ממליץ בפני כבוד בית המשפט להעניק לתובעת נכות נפשית זמנית למשך שנה (12 חודש) בגובה של 5-7.5% (חמישה עד שבעה וחצי אחוז), כתוצאה מהתקרית הנ"ל. כל זה כאמור, בשל מידת הספק". 23. בתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו מטעם בית הדין בתאריך 6/5/13 השיב המומחה כדלקמן: "1. כפי שציינתי בחוות דעתי, קיימת נטיה קומפנסטורית אצל התובעת. נטיות קומפנסטוריות קיימות אצל רוב רובם של תובעי הפיצויים בגלל עילה שנגרמה להם לדעתם, בצדק או שלא בצדק. 2. התקרית של התובעת במקום עבודתה מיום 10/10/05 לא גרמה כל מחלת נפש חדש או ישנה. כל המידע הרפואי (בד"כ ללא אישורים רפואיים בכתב) היה מוטעה ומגמתי. 3. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשפעה זמנית מאוד של התקרית הנ"ל לתקופה מוגבלת. גם אם הפניה לטיפול פסיכיאטרי היתה באיחור של כמעט שנתיים. אין כל הוכחה שהתחלת טיפול פסיכיאטרי בפועל מצביעה על התחלת הסימפטומים הנפשיים. לפעמים לוח זמן, אפילו ממושך, בין תחילת הסימפטומים לבין ההחלטה לבקש עזרה פסיכיאטרית ו/או פסיכולוגית. 4. ביקשתי מכב' ביה"ד לאפשר לתובעת להנות מהספק ו/או לפנים משורת הדין פיצוי סמלי (5%) נכות זמנית לשנה בגלל ההשפעה הנפשית השלילית של התקרית". 24. ב"כ התובעת ביקש לקבל את התביעה וטען, כי מחוות דעת המומחה עולה בבירור כי מדובר במקרה מובהק של מצב נפשי שהתפתח בעקבות אירוע של מתח קשה שעברה התובעת ביום 10/10/05. לדבריו, גם אם עולה מהתשובות לשאלות ההבהרה של המומחה, כי יש לאפשר לתובעת להנות מהספק, הרי שבנסיבות המקרה ברור שהמשמעות של המשפט הנ"ל הינה, שמדובר כאן בהשפעה רבה יותר של נסיבות העבודה מאשר הגורמים האחרים הטמונים בתובעת, ועל כן יש לקבל את התביעה. 25. ב"כ הנתבע טענה, כי יש לדחות את התביעה וזאת בהסתמך על שתי חוות הדעת של שני המומחים בתיק. גם המומחה הנוסף אישר כי התקרית במקום עבודתה של התובעת ביום 10/10/05 לא גרמה כל מחלת נפש לתובעת וכי מצבה הנפשי מושפע מהמחלות מהן היא סובלת כגון: סכרת נעורים, תת פעילות בלוטת התריס. לדבריה, בקשת המומחה מבית הדין לאפשר לתובעת להנות מהספק וזאת לפנים משורת הדין פרושו, כי מדובר בחוות דעת שאיננה בגדר הכרה באירוע כתאונת עבודה. אין כאן נזק נפשי מהאירוע, האירוע לא גרם למצב הנפשי ומדובר כאן בהשפעה מנורית ועל דרך הספק, כאשר ישנם גורמים הטמונים בתובעת והם אלה שגרמו למצבה הנפשי של התובעת. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 26. בתיק זה מונו, כאמור, שני מומחים רפואיים בתחום הפסיכיאטריה. 27. המומחה הראשון, פרופ' רוברטו מסטר, קבע במפורש, כי אין קשר סיבתי, לא של גרימה ולא של החמרה, בין האירוע בעבודה של התובעת ביום 10/10/05 לבין תגובת החרדה, המשבר והמצוקה הנפשית שאליו נקלעה התובעת, וכי המצוקה הנפשית שלה קשורה להפרעות גופניות שמהם סובלת התובעת, כגון: תת פעילות של בלוטת התריס, סכרת, אנמיה, כאבי גב וכאבי ברכיים. כן הדגיש המומחה הנ"ל, כי האבחנה הנפשית אצל התובעת היתה לראשונה רק ביום 18/3/07, כלומר, 17 חודשים לאחר האירוע מיום 10/10/05 ולדעתו, הפרש הזמנים הוא מאוד משמעותי במקרה הנוכחי ומנתק את הקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע לבין הנזק הנפשי שממנה סבלה התובעת. 28. על פי חוות הדעת של ד"ר משה איזק מתברר, כי התובעת לא פיתחה מחלת נפש, אלא תסמונת חרדתית חולפת, ולא הזדקקה לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי. המומחה מציין, כי התובעת סובלת הן מסכרת הנעורים והן מתת פעילות של בלוטת התריס. בלוטת התריס משפיעה על המצב הנפשי של האדם וידוע כי במקרה של דיכאון בתת פעילות של בלוטת התריס התרופות הפסיכיאטריות אינן משפיעות כראוי, ולכן יש לתקן תחילה את פעילות בלוטת התריס ביחד עם מתן תרופות נוגדות דיכאון. לדעת המומחה, לתקרית בעבודה עם מעבידתה בשנת 2005 אין כל קשר למחלות של סכרת הנעורים ותת פעילות של בלוטת התריס. יחד עם זאת, התקרית, שהיתה מינורית, השפיעה באופן ארעי על מצבה הנפשי של התובעת. מדובר בהשפעה נפשית חולפת שנעלמה בינתיים, אך יתכן, וזו מסיבת הספק, כי השפיעה במידה פעוטה על מצב רוחה לתקופה של יותר משנה. לכן המליץ המומחה להעניק לתובעת נכות זמנית למשך שנה בגובה של 5-7.5% כתוצאה מהתקרית הנ"ל. 29. אין לבית הדין סמכות להעניק אחוזי נכות זמנית מחמת הספק, כפי שהמליץ המומחה הרפואי. המומחה מציין, כי אי אפשר להתעלם מה"השפעה הזמנית מאוד" של התקרית הנ"ל לתקופה מוגבלת, גם אם הפניה לטיפול פסיכיאטרי היתה באיחור של כמעט שנתיים. אין כל הוכחה רפואית כי התחלת הטיפול הפסיכיאטרי בפועל מצביעה על התחלת הסימפטומים הנפשיים אצל התובעת. לכן, מציין המומחה, כי ביקש מבית הדין ליהנות מהספק ו/או לפנים משורת הדין ולקבוע לה פיצוי סמלי של 5% נכות סמלית לשנה, בגלל ההשפעה הנפשית השלילית של התקרית. 30. חוות דעת זו איננה בגדר חוות דעת חד משמעית בעניין הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לאחר האירוע ובעקבות האירוע. הביטויים של "לפנים משורת הדין" ו-"מחמת הספק" מעוררים ספק בעצם הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין הבעיה הנפשית שהיתה לתובעת. 31. חוות הדעת של ד"ר משה איזק למעשה קובעת את אותן הקביעות הרפואיות ביחס לתובעת כפי שקבע פרופ' רוברטו מסטר בחוות דעתו מיום 30/8/09 ובתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 31/1/10. בשתי חוות הדעת עולה באופן ברור, כי אין קשר סיבתי רפואי בין תגובת החרדה של התובעת לבין התנהגותה של מעבידתה ביום 10/10/05. המשבר הנפשי של התובעת קשור לבעיות גופניות הטמונות בתובעת, כגון מחלת הסכרת ותת פעילות של בלוטת התריס. אין קשר זמנים כרונולוגי בין האירוע בעבודה ביום 10/10/05 לבין הרישום הרפואי הראשון בגין אבחנה נפשית אצל התובעת ביום 18/3/07. 32. עם כל אהדתי לתובעת ולבעיותיה הרפואיות, אין מנוס, לצערי, אלא לדחות את התביעה, לאור העדר קשר סיבתי רפואי ודאי בין האירוע מיום 10/10/05 לבין הבעיות הנפשיות שהתעוררו אצלה כעבור 17 חודשים. 33. בהעדר קשר סיבתי רפואי, אין גם קשר סיבתי משפטי. על כן אין מנוס, אלא לדחות את התביעה והיא נדחית בזאת. 34. אין צו להוצאות. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשי