רקע כללי המנוח נהרג ביום 1.1.08 בעת שנסע מביתו בתרקומיא שבשטחים למקום עבודתו בישראל ביישוב אלעד. התאונה אירעה בכביש 444, סמוך לכניסה לאלעד. התובעת, אלמנתו של המנוח, הגישה (ביום 1.5.08) תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלה לתלויים בנפגע עבודה. בטרם ניתנה החלטה בתביעה, הגישה התובעת את התביעה בתיק זה (ביום 10.11.08), בה ביקשה לחייב את הנתבע לאשר את תביעתה. בכתב הגנתו מיום 5.2.09 טען הנתבע כי טרם התברר אם המנוח היה "עובד" ומי מעבידו. על כן הכחיש הנתבע את טענת התובעת כי המנוח נהרג ב"תאונת עבודה". בחודש 9/09 התקבלה בבית הדין הודעה לפיה הנתבע הכיר במנוח כנפגע ב"תאונת עבודה" והחל לשלם גמלת תלויים לתלויי המנוח, אך נותרה מחלוקת לעניין גובה "השכר הרגיל" של המנוח על יסודו יש לשלם את הגמלה. הנתבע הגיש הודעת צד ג' נגד מר שמוליק נחום, אשר היה רשום כמעסיקו של המנוח בתלושי השכר שהונפקו למנוח על ידי שירות התעסוקה, ואשר על שמו הונפקו למנוח היתרי עבודה בישראל. תחילה טען הנתבע כי צד ג' לא שילם דמי ביטוח בעד המנוח, אך בשלב מאוחר בהליך הודיע הנתבע כי אין הוא עומד על טענה זו וצמצם את ההודעה לצד ג' לגמלאות בהם יחויב אם תתקבל טענת התובעת כי שכרו הרגיל של המנוח היה גבוה מן השכר שדווח לשירות התעסוקה. צד ג' הגיש כתב הגנה בו טען כי לא היה מעסיקו של המנוח. לטענת צד ג', מעסיקיו של המנוח היו חברת ת. פסגה בע"מ, או בעליה מר עמרם מאיר אסולין, הרשום כבעל המניות בחברה, ומר חילמי עבד אלמחסן דבאבסה, תושב תרקומיא, שלטענת צד ג' הינו שותף סמוי בחברה. צד ג' הודה כי אכן שימש עוסק מורשה בענף הבנייה, אך חרף היותו רשום אצל הרשויות כמעסיקו הפורמלי של המנוח, הוא לא העסיק את המנוח. לעניין זה הסביר צד ג' כי פעל באחת משתי דרכים: האחת - כקבלן מבצע שהעסיק ישירות עובדים פלסטיניים. השנייה - מתן שירות של השגת היתרי עבודה למעסיקים אחרים, בין שאותם מעסיקים שימשו כקבלני משנה של צד ג', ובין שלא. במסגרת התקשרויות כאלה הוסכם כי הצד השלישי יפעל להנפקת היתרי עבודה להעסקת עובדים תושבי השטחים, אשר יועסקו על ידי אותם מעסיקים אחרים או קבלני משנה. לטענת צד ג', העסקת המנוח הייתה במסגרת המתכונת השניה, דהיינו - התקשרות בינו לבין חברת ת. פסגה בע"מ ובעליה ה"ה אסולין ודבאבסה, במסגרתה השיג צד ג' היתר להעסקת עובדי ת. פסגה ובכללם המנוח. יצויין כי בקשה שהגיש צד ג' למשלוח הודעה לצדדי ד' - ת. פסגה בע"מ וה"ה אסולין ודבאבסה, נדחתה בנימוק של היעדר סמכות לבית הדין לדון בהודעה. השכר לפיו משולמת קצבת התלויים הנתבע הודיע לבית הדין (ביום 15.10.09) כי קצבת התלויים המשולמת לתלויי המנוח החל מ-1.1.08, מחושבת על פי תלושי השכר שהנפיק שירות התעסוקה למנוח ברבע השנה שקדם לתאונת העבודה, אשר צורפו לתביעה לגמלת התלויים, כדלהלן: עבור חודש 10/07 - 1,234 ₪, עבור חודש 11/07 - 2,315 ₪, עבור חודש 12/07 - 2,778 ₪. המחלוקת בעניין "השכר הרגיל" על פי סעיף 132 לחוק הביטוח הלאומי, קצבת תלויים לתלויי נפגע עבודה משתלמת כאחוז מ"קצבת הנכות המלאה". "קצבת הנכות המלאה" מוגדרת בסעיף 130(ב) לחוק הביטוח הלאומי כ"קצבת הנכות שהייתה משתלמת למבוטח אילו חל עליו סעיף 105". סעיף 105 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את אופן חישוב קצבת נכות לנכה שדרגת נכותו 100%. סעיף 105(א) קובע כי "הקצבה לחודש תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח, כפול שלושים". בהתאם לסעיף 97 לחוק הביטוח הלאומי, "דמי פגיעה" מחושבים כאחוז מ"שכר עבודתו הרגיל" של המבוטח. על פי סעיף 98 לחוק, "שכר עבודתו הרגיל" של מבוטח הינו הסכום היוצא מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים". לאמור, חישוב גובה קצבת התלויים לתלויי המנוח תלוי בגובה שכרו בשלושת החודשים האחרונים לעבודתו. המחלוקות בהליך נוגעות לשני פרמטרים המרכיבים את שכרו החודשי של המנוח: היקף עבודתו (קרי: מספר ימי העבודה בכל חודש רלוונטי) ושכרו היומי. גרסת התובעת ועדיה בתביעתה טוענת התובעת כי שכרו הרגיל של התובע מורכב מהסכומים הבאים: חודש 10/07 - 4,789 ₪, חודש 11/07 - 5,789 ₪ וחודש 12/07 - 5,328 ₪. לטענת התובעת, אלה הסכומים שקיבל המנוח בשלושת חודשי עבודתו האחרונים. לטענת התובעת, שכרו היומי ברוטו של המנוח היה 250 ₪ ואילו שכרו היומי נטו היה 200 ₪. לגרסתה, המנוח עבד 19 ימים בחודש 10/07, 22 ימים בחודש 11/07 ו-21 ימים ב-12/07, מלבד שעות נוספות שביצע. לתמיכה בגרסתה צירפה התובעת לתצהירה שש טבלאות המוכתרות "דף נוכחות" לחודשים 7/07 עד 12/07, בהן נרשמו בכתב יד בערבית בעמודות שמות בערבית ובטורים, המייצגים את ימי החודש, מספרי שעות עבודה. לטענת התובעת, המנוח היה ראש קבוצה של עובדים שתפקידו היה לרשום, עבור קבוצת הפועלים אותה ייצג, את שעות עבודתם, והוא היה מוסר את הדיווחים למעסיק לצורך תשלום. גרסת התובעת בעניין ימי עבודתו של המנוח מתבססת על הרישום בעמודה של שם המנוח בטבלאות אלה. בנוסף לכך, התובעת הביאה לעדות שני עובדים, אשר העידו כי עבדו עם המנוח ואף נפגעו בתאונה בה נהרג (עדות זו נתמכה במסמכים רפואיים מתאימים). עדים אלה העידו כי השתכרו שכר יומי בסך 200 ₪ נטו שהם 250 ₪ ברוטו, וכי זה היה שכרו היומי של המנוח. עמדת הנתבע הנתבע טוען כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את גרסתה בעניין "שכרו הרגיל" של המנוח. הנתבע טוען כי אין ליתן משקל ראייתי לטבלה שצורפה לתצהיר המנוח בשים לב לסתירות בעדות התובעת ביחס לשאלה כיצד הגיעה לידה, וכי בשים לב למהימנותם הירודה של עדי התובעת, אין למעשה ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסת התובעת. עמדת צד ג' וגרסת עדיו צד ג' טוען אף הוא כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את גרסתה לעניין שכרו הרגיל של המנוח, אך לטענתו, בין כך ובין כך, דין ההודעה לצד ג' להידחות משלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין צד ג' למנוח. מטעם צד ג' העידו הוא ואשתו, גב' אביבה נחום. מר נחום העיד כי בעלי חברת ת. פסגה בע"מ היו מעבירים לו מראש את שמות העובדים הפלסטיניים שהם ביקשו עבורם היתרים לחודש הבא, וצד ג' היה מגיש את הבקשות המתאימות למנהל האזרחי לקבלת ההיתרים. גב' אביבה נחום העידה בתצהירה כי היא מטפלת עבור בעלה בכל הקשור לדיווחים לשירות התעסוקה. גב' נחום העידה כי בעלה שהה ברומניה במחצית השניה של 2007 ולא טיפל כלל בדיווח על שכרם של עובדי חברת ת. פסגה בע"מ בתקופה זו, וכל הטיפול נעשה על ידה בלבד. על פי עדותה, שכרו של המנוח דווח באמצעותה עבור ימי עבודתו עד לסוף שנת 2007, כאשר מחודש 5/07 עד סוף שנת 2007 המנוח עבד בחברת ת. פסגה בע"מ יחד עם כ-47 עובדים נוספים. גב' נחום גבתה מחברת ת. פסגה את העלויות של תשלומי השכר והפקת היתרים לעובדים וכן "דמי טיפול" בסך 300 ₪ עבור כל עובד. כך העידה גב' נחום בתצהירה: "הנפקתי חשבוניות מרכזות עבור שלושת המרכיבים הנ"ל. שיטת העבודה התנהלה כך שעבור השכר נטו של העובדים קבלתי שק נפרד ממר ארמונד אסולין אשר הוסב אליו לשם תשלום במזומן של שכר העובדים בהתאם לשכרם בתלושי הלשכה. מר אסולין יחד עם חלמי נהגו להתייצב במשרדי אחת לחודש כדי למסור לי את פרטי ההעסקה לשם דיווח ללשכה. מחודש ינואר 2007 ועד סוף מאי 2008 הנפקתי אחת עשר חשבוניות לפי הריכוז המצ"ב ע"ס 1,512,241 ש"ח. מאידך דיווחתי ללשכת התעסוקה ושילמתי סך של 1,355,665 ₪ - ההפרש בין הסכומים היה 156,576 ₪ שבא לכסות את חלקנו של 14,100 ₪ (47 * 300). מצ"ב העתק מהחשבוניות וריכוזי דיווח משכורות + תשלום לשירות התעסוקה + רשימת העובדים המדווחת ובכללה המנוח אנוור גרייב". שכרו של המנוח שולם לו במסגרת כלל התשלומים של כל העובדים אשר עבדו בחברת ת. פסגה. שכרו של המנוח שולם לו כחלק בלתי נפרד מיתר העובדים כאשר החישוב נעשה על סמך הדיווחים ללשכת התעסוקה. לא הייתה הצדקה כלכלית לשלם מעבר לנדרש על ידי הלשכה, כך נהגו כל הקבלנים אשר העסיקו עובדים תושבי הרשות הפלסטינאית, ולכן סטייה מכך כלפי מעלה הייתה פוגעת בתחרות של ת. פסגה, בשים לב לכך שתשומת הוצאות העובדים היא מרכיב מרכזי, מה גם שהשכר ששולם לפי תעריף הלשכה היה מעל ומעבר לשכר שהמנוח היה זוכה לו בסביבת כפרו, אשר נע סביב 80 ₪ ליום, נכון לסוף שנת 2007". האם התובעת הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה, באופן מלא או חלקי? התובעת הגישה את תביעתה במצורף למכתב בא כוחה מיום 27.4.08. באותו מכתב נטענו שתי טענות סותרות: צורפו תלושי השכר של שירות התעסוקה ונטען לגביהם שהתובעים טוענים שהם משקפים את השכר של התובע ואת ימי עבודתו בפועל (על פי תלושי השכר מספר ימי העבודה של המנוח בשלושת חודשי עבודתו האחרונים היו: 10/07 - 8 ימים, 11/07 - 15 ימים, 12/07 - 18 ימים). באותה נשימה נטען כי "התובע רשם בעצמו, עבורו ועבור יתר העובדים את מספר ימי העבודה שעבדו, וכן את שעות העבודה בכל יום, והתובע קיבל שכר של 200 ₪ נטו לכל יום עבודה השווים לסך 250 ברוטו". בטופס התביעה מולאו פרטים אחרים. לגבי חודש 10/07 נטען שהמנוח עבד 19 ימים והשתכר 3,800 ₪, לגבי חודש 11/07 נטען כי המנוח עבד 23 ימים והשתכר 4,600 ₪ ולגבי חודש 12/07 נטען כי המנוח עבד 21 ימים והשתכר 4,200. טופס התביעה נחתם על ידי גב' כתובעת. צד ג' חתם אף הוא על טופס התביעה כמעבידו של המנוח. מעדותה של גב' נחום עולה כי טופס התביעה הובא לחתימת צד ג' לאחר שאת פרטי השכר של המנוח בחודשי עבודתו האחרונים, מילא מר אסולין, מעסיקו הישיר של המנוח מחברת ת' פסגה. לדעתי, העובדה שמר אסולין מילא את רובריקות השכר של המנוח תומכת בטענת התובעת כי השכר היומי של המנוח היה 200 ₪, שכן מר אסולין, שהיה מעבידו הישיר של המנוח ונחלץ לסייע לאלמנתו בהגשת תביעת התלויים למוסד, היה בעל המידע המדויק ביותר באשר לגובה שכרו של המנוח, והעובדה שגובה שכרו הרשום בטופס התביעה הינו מכפלת מספר הימים שמר אסולין מילא ב-200 ש"ח, תומכת בגרסת התובעת. כאמור, הנתבע וצד ג' טענו נגד מהימנות עדותם של התובעת ועדיה והפנו לסתירות בעדויותיהם וכן טענו שאין ליתן משקל ראייתי לטבלאות הנוכחות שצירפה התובעת לתביעתה. כך למשל, התובעת עצמה מסרה בתצהירה כי מצאה את טבלאות דפי הנוכחות שצורפו לתצהירה בביתה ואילו בחקירתה הנגדית מסרה שקיבלה אותם "מהחברים". איננו מתעלמים מכך, ואולם יש לציין כי מיד לאחר מכן התובעת הדגישה ש"המסמכים האלו היו עם המנוח. היו לו צילומים". כן טענו הנתבע וצד ג' כי עדותם של התובעת ועדיה היו מגמתיות, והדבר ניכר בכל ההתייחסות לחברת ת. פסגה ובעליה, אשר התובעת ועדיה הכחישו כל קשר או היכרות עמם, אך לבסוף הודה העד כי הכיר את חלמי דבאבסה כמנהל עבודה. כן מפנה צד ג' לפרכה בטענת התובעת ועדיה כי "שכר נטו" של המנוח היה 200 ₪ ואילו "שכר ברוטו" שלו היה 250 ₪. אינני שולל את האפשרות, שהועלתה בסיכומי הנתבע, שהתובעת ועדיה הגיעו לעדות כשהם נחושים להשיב באופן מסוים לשאלות מסוימות שיוצגו להם, למשל - היות שכרם "ברוטו" 250 ₪" ולמשל - שהם כלל לא הכירו את חברת ת. פסגה בע"מ. ואולם, בקביעת עובדות מוסמך בית הדין לאמץ מקצת עדותו של עד גם אם חלק מדבריו נתפסים כבלתי מהימנים. ככל שחלק מעדותו של עד נתפס כהגיוני ונתמך בראיות אחרות, מוסמך בית הדין לאמץ באופן חלקי עדותו של עד. כאמור, העובדה שמר אסולין מילא את טופס התביעה ברובריקות השכר וציין את השכר כמכפלה של מספר ימי העבודה ב-200, תומכת בגרסת התובעת כי השכר היומי של המנוח היה 200 ₪. לדעתי, ישנם סימני אמת בטבלאות הנוכחות שצורפו לתצהיר התובעת, המצדיקים אימוץ הרשום בהם לעניין קביעת מספר ימי העבודה של המנוח בשלושת חודשי עבודתו האחרונים. ראשית, נרשם על גבי הטופס שם האתר "אלעד" בערבית. שנית, עיון בדוחו"ת הנוכחות של העובדים לחודשים 9/07 ו-10/07, בהם חלו חגי תשרי לפי הלוח העברי, מראה שלא דווחה נוכחות של עובדים בחגי ישראל, לרבות כל ימי חול המועד סוכות. מאחר שלגבי החודשים 10/07, 11/07 ו-12/07 קיימת התאמה בין מספר ימי העבודה של המנוח על פי טבלאות הנוכחות שצורפו לתצהירו, לבין מספר הימים שמר אסולין מילא בטופס התביעה (כפוף לכך שרק לגבי חודש 11/07 בטופס התביעה נכתב שהמנוח עבד 23 ימים ובטבלה נרשמו 22 ימים), אני סבור שיש לאמץ את גרסת התובעת גם באשר למספר ימי העבודה שהמנוח עבד בשלושת חודשי עבודתו האחרונים. עם זאת, אינני מקבל את טענת התובעת ועדיה לפיה שכרו ברוטו של המנוח היה 250 ₪. לטענה זו אין כל תימוכין בראיות. אי הבאתם לעדות של ה"ה אסולין ודבאבסה התובעת מזה והנתבע וצד ג' מזה טענו כי יש לזקוף את אי הבאתם לעדות של ה"ה אסולין ודבאבסה, לחובת הצד שכנגד. אכן מקובלות עליי טענות הנתבע וצד ג' כי התכחשותם של התובעת ועדיה לקשר שלהם לה"ה אסולין ודבאבסה הייתה מגמתית. התובעת נקטה קו טיעון לפיו צד ג' בלבד היה מעבידו של המנוח, בשל כך שהוא הופיע כמעביד על היתרי העבודה ובתלושי השכר. עם זאת, אני סבור שאין לזקוף לחובתה של התובעת אי הבאתם של ה"ה אסולין ודבאבסה לעדות. התובעת הציגה ראיות, בעלות משקל לכאורי נכבד, התומכות בטענתה כי צד ג' היה מעסיקו של המנוח: תלושי השכר והיתרי ההעסקה של המנוח היו על שמו של צד ג'. צד ג' אף אישר כמעבידו של המנוח את טופס התביעה שהגישה התובעת למוסד, לרבות פרטי השכר הנטענים של המנוח בחודשי עבודתו האחרונים. בנסיבות אלה, היה מצופה דווקא מהנתבע ומצד ג' להאיר את עיני בית הדין בהבאתם לעדות של ה"ה אסולין ודבאבסה. אמנם מקובלת עלינו טענת הנתבע וצד ג' כי על התובעת הנטל להוכחת תביעתה, אך בשים לב לראיות שהביאה התובעת הקושרות את צד ג' כמעבידו של המנוח, לרבות אישור פרטי השכר הנטענים בטופס התביעה, ומשאין חולקים כי מר אסולין מילא את טופס התביעה, התובעת הציגה ראיות המעבירות לצד שכנגד נטל להבאת ראיות לסתור את העולה מהן, ובמובן זה יש לזקוף את אי הבאתם לעדות של ה"ה אסולין ודבאבסה לחובת הנתבע וצד ג'. לאור כלל האמור החלטתי לקבל חלקית את תביעת התובעת ולקבוע כי השכר הרגיל נטו של המנוח הינו כפי שמולא בטופס התביעה, קרי: 3,800 ₪ בחודש 10/07, 4,600 ₪ בחודש 11/07 ו-4,200 ₪ בחודש 12/07 (דהיינו - 12,600 ₪ מחולק ב-90 = 140 ₪). ההודעה לצד ג' בהודעה לצד ג' מבקש הנתבע לחייב את צד ג' בהפרשי דמי ביטוח הנובעים מן הקביעה כי שכרו הרגיל של המנוח היה גבוה מהשכר שדווח לשירות התעסוקה ושעל יסודו שולמו למוסד דמי ביטוח, וכן לשפות את המוסד בגין הפרשי הגמלה שהמוסד יישא בהם כלפי התלויים, הנובעים מקביעה זו. ההודעה לצד ג' מתבססת, לעניין דמי הביטוח, על סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי, ולעניין עילת השיפוי, על סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע: "לא נרשם מעביד בהתאם לתקנות על פי סעיף 379, או לא שילם במועד את דמי הביטוח בעד עובד פלוני, ולפני הרישום או אחרי מועד התשלום ולפני סילוק הפיגורים קרה לעובד מקרה המזכה לגמלה, רשאי המוסד לתבוע מהמעביד סכום השווה לגמלאות בכסף ששילם המוסד, או שהוא עתיד לשלמן, ואת השווי הכספי של הגמלאות בעין שניתנו לזכאי לגמלה, בקשר לאותו מקרה". עמדת צד ג' היא כי דין ההודעה לצד ג' להידחות מאחר שצד ג' לא היה מעבידו של המנוח. לדעתי, אין צורך להידרש לטענת צד ג', לפיה המבחנים שנקבעו בפסיקה לזיהוי מעביד מביאים למסקנה שת. פסגה בע"מ ובעליה לבדם היו מעבידיו של המנוח, ושלא התקיימו בין צד ג' לבין המנוח יחסי עובד ומעביד. לדעתי, צד ג' מנוע ומושתק מלטעון כלפי המוסד לביטוח לאומי שהוא לא היה מעבידו של המנוח, לאחר שהציג עצמו כלפי הרשויות, לרבות המוסד לביטוח לאומי, כמעסיקו של המנוח ובכלל זה הציג מצג לפיו הוא משלם עבור המנוח דמי ביטוח לאומי. בנסיבות אלה, העלאת טענה מצד ג' לפיה לא היה מעסיקו של המנוח היא טענה בחוסר תום לב. כידוע, התוצאות של הפרת החובה לנהוג בתום לב הן מגוונות, והן כוללות אי היזקקות לטענה שמועלית בחוסר תום לב (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה (מיום 4.9.1980). לעניין זה ראוי להפנות למאמרו של ע. בוקשפן "רעיון האמון הבין-אישי ומודל "משולש הציפיות" בדיני חוזים" (הופיע ב"ספר אור - קובץ מאמרים לכבודו של השופט תאודור אור (2013)", עמ' 397. בעמ' 447 מתייחס המחבר לנושא ההשתק, כדלהלן: "בשולי ההתייחסות לעקרון תום-הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, וכהמשך לדיון בסעדים מכוחו, ראוי להתייחס בקצרה לדיני ההשתק. דינים אלו התפתחו במקרים רבים כתחליף לעקרון תום הלב, וכיום, עם התבססות של עקרונות תום-הלב במשפט הישראלי, הם מהווים פן מפניו. דוקטרינת ההשתק - לרבות עקרון השיהוי, שיסודות בתורת ההשתק מכוח מצג - נובעת מרעיון האמון הבין אישי וממשולש הציפיות, מכוח התמקדותה בשינוי מצבו לרעה של צד המסתמך על התנהגותו של הזולת ועל מצגיו. כך באופן כללי בהשתק מחמת מצג, שבו צד שהציג מצג לפני זולתו מנוע מלהתכחש למצג זה אם זולתו הסתמך על המצג בתום לב ובסבירות ושינה עקב כך את מצבו לרעה...". צד ג' פנה למנהל האזרחי וביקש היתרי העסקה לעובדים, בכללם המנוח, תוך שהציג למנהל האזרחי מצג לפיו הוא יהיה מעסיקם של העובדים, על כל הכרוך בכך. על יסוד מצגים אלה הותרו כניסתו של המנוח לישראל ועבודתו בה, וכך הוא הפך ל"מבוטח" לעניין ביטוח נפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. קופת הציבור הפכה לחשופה לתביעה בגין פגיעה בעבודה שתארע למנוח, ובכך קופת הציבור "שינתה מצבה לרעה" על יסוד מצגי צד ג'. לפיכך, מתקיימים התנאים בהם יש להחיל את תורת ההשתק מכוח מצג נגד צד ג', אשר כאמור, מהווה פן מפניה של דוקטרינת "תום הלב". מעבר לכך, כלל לא ברור שלו הייתה נדרשת קביעה שיפוטית במחלוקת שבין התובעת לבין צד ג' בדבר קיומם או אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המנוח לבין צד ג', קביעה זו הייתה לטובת צד ג'. כפי הנראה, חברת ת. פסגה פעלה כקבלנית משנה של צד ג' (כפי שגם עולה מהסכם בין צד ג' לחברת ת. פסגה מיום 1.10.09 שצד ג' צירף לתצהירו). בנסיבות אלה, כאשר המנוח ביצע עבודות בפרויקטים של צד ג', על פי היתרי עבודה על שם צד ג', ומעבידתו הישירה - חברת ת. פסגה בע"מ - נכנסה לקשיים כלכליים תוך התנכרות לזכויות עובדיה (כעולה מתצהירו של צד ג' - סעיף 16), סביר להניח שהכרעה שיפוטית בשאלה זו הייתה לחובת צד ג', בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה (למשל - דב"ע נד/3-96 מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי נ. עאבד, פד"ע כט 151). מן הראיות עולה כי התובעת הגישה נגד צד ג' תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו שעילתה בעבודתו של המנוח אצל צד ג' ופטירתו של המנוח בעת עבודתו אצל צד ג'. התביעה, שהוגשה על סך 30,000 ₪, הסתיימה בהסכם פשרה, בו נאמר כי צד ג' ישלם סך 10,000 ₪ לתובעת לסילוק מלוא תביעותיה. על פי תצהירו של צד ג', מי שבפועל הכיר את העובדות שביסוד העסקת המנוח ואת זכויותיו, נשא ונתן עם ב"כ התובעת בעניין הסכם הפשרה ונשא בפועל בעלויות הסכם הפשרה, היו חברת ת. פסגה ובעליה, אשר שיפו את צד ג' בגין תשלום הפשרה. עדות זו מקובלת עלי, ואולם, לנוכח האמור לעיל, אין בכך כדי למנוע קבלת ההודעה לצד ג'. לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את ההודעה לצד ג'. על צד ג' לשלם לנתבע דמי ביטוח לפי סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי בגין העסקת המנוח על פי "שכרו הרגיל" כפי שקבעתי בסעיף 40 לעיל, וכן על צד ג' לשפות את הנתבע בהתאם לסעיף 369(א) לחוק הביטוח הלאומי בגין גמלאות שהנתבע מחויב בהן כלפי תלויי המנוח, מעבר לגמלאות המשולמות על פי "השכר הרגיל" שקבע הנתבע כאמור בהודעתו לבית הדין מיום 15.10.09). סוף דבר התביעה מתקבלת כאמור בסעיף 41 לעיל. ההודעה לצד ג' מתקבלת כאמור בסעיף 51 לעיל. הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ (בגין ההליך כולו לרבות עצם ההכרה במנוח כ"נפגע בעבודה"). צד ג' ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. שאלות משפטיותקצבת תלוייםתאונת עבודה