בקשה לאיחוד שני מגרשים למגרש אחד בדרך של הקלה המגרש המאוחד יקרא להלן: "מגרש העוררים". המשיבה מס' 2 בערר 5170/07 הינה הבעלים של מגרש הגובל במגרש העוררים מדרום. המשיב מס' 3 (העורר בערר 5169/07) הינו הבעלים של המגרש הגובל במגרש העוררים ממערב, בחלק הדרומי. המשיבים מס' 4 הינם הבעלים של המגרש הגובל במגרש העוררים ממערב, בחלק הצפוני. רחוב שארית הפליטה, בו מצוי מגרש העוררים, הינו רחוב מדרוני, בשיפוע ממזרח למערב. כתוצאה מכך בנויים הבתים ברחוב זה בצורה מדורגת, כך שמפלס ה- 0.00 של כל בית נמוך מזה של הבית המצוי ממזרח לו. למעט מגרש העוררים בנויים כבר בתים על כל יתר המגרשים ברחוב בסביבת המגרש. לאחר שהועדה המקומית אישרה לעוררים בדרך של הקלה לאחד את מגרשים 1250 ו- 1251 למגרש אחד, הגישו העוררים לועדה המקומית בקשה להיתר בנייה לבניית בית מגורים מעל קומת מרתף, ממ"ד, חנייה במרתף, מעלית, בריכת שחיה, חדר מכונות לבריכה, מרפסת לא מקורה, וגדרות. הבקשה להיתר כללה מספר הקלות לענין קווי הבנין לבריכת השחיה ולחדר המכונות, ואולם לא התבקשה כל הקלה ביחס לגובה מפלס ה- 0.00 של הבנין. ב"דף מידע למפה טופוגרפית" אותו הנפיק אגף מהנדס העיר בעיריית הרצליה אשר נמסר לעוררים נקבע בין היתר על ידי מחלקת ביוב וניקוז כי "גובה ריצפה מינימלי מומלץ- 29.50 +". גובה מפלס הקרקע הטבעית הגובלת במרכז מגרש העוררים (המאוחד) בחזית המגרש לרחוב שארית הפליטה (להלן : "מפלס הקרקע הטבעית") הוא 28.53 מ' דהיינו, המלצת מחלקת הביוב של עיריית הרצליה היתה להגביה את מפלס ה- 0.00 של הבנין בכמטר אחד מעל לגובה מפלס הקרקע הטבעית הגובלת בחזית המגרש. העוררים הגישו לועדה המקומית בקשה להיתר בנייה המבוסס על גובה מפלס ה- 0.00 של 29.5 מ', גובה התואם את המלצת מחלקת הביוב. לשאלת יו"ר הועדה במהלך הדיון הבהירה ב"כ העוררים, כי העוררים אומנם קבעו את מפלס ה- 0.00 לביתם על פי המלצת מחלקת הביוב, אך כי גם לולא המלצה זו, היו הם מגישים את הבקשה להיתר בנייה במפלס 0.00 של 29.50 מ', וכי הם עומדים על מפלס זה גם ללא המלצת מחלקת הביוב, זאת לנוכח מפלסי ה- 0.00 של המגרשים הגובלים הסמוכים למגרש העוררים, הן המגרש הגובל בצד מזרח והן ובעיקר, בשל גובה מפלס ה- 0.00 של המגרשים המצויים מהעבר השני של הרחוב, הגבוהים לטענת העוררים בהרבה מזה המבוקש על ידם. לטענת העוררים בניית ביתם במפלס של 28.5 מ' משמעותו "קבירת" ביתם ביחס לבתים הסובבים ממזרח ומצפון. המשיבים התנגדו בפני הועדה המקומית למפלס ה- 0.00 של 29.50 מ'. הועדה המקומית קיבלה החלטה כדלקמן: "לקבל חלקית התנגדות בנושא מפלס ה- 0.00 -/+: המגרש המדובר ממוקם לאורך רח' משופע. פיתוח פני השטח והבריכה כלפי כיוון מערב ודרום המוצעים הינם גבוהים משמעותית ביחס לגובלים (המתנגדים). מוצע לקבל חלקית ההתנגדות ולדרג את מפלסי הפיתוח והבריכה (או להסיט את הבריכה) על מנת לעמוד בתנאים הבאים: יש לדרג את הפיתוח לכיוון דרום ומערב באופן שתיווצר מדרגה ברוחב 1.50 מ' פני הקרקע בה יהיו גבוהים ב- 1 מ' בלבד מעל פני הקרקע הקיים בחלקות הגובלות ממערב ומדרום, לרבות הזזות הבריכה בהתאם. גדרות חדשות ממערב ומדרום לא יעלו על גובה 1.80 מ' מפני הקרקע הנמוך בחלקות הגובלות." כנגד החלטה זו הגישו העוררים את ערר 5170/07, בדרישה לבטל את התנאים בדבר דירוג הפיתוח במגרשם לכיוון דרום ומערב ובדבר גובה הגדרות בצדדים אלה. מנגד הגיש המשיב מס' 3 (להלן: "המשיב מס' 3") אשר מגרשו גובל כאמור במגרש העוררים מצד מערב- בחלק הדרומי, ערר על החלטת הועדה המקומית (ערר 5169/07) בטענה כי אין להתיר לעוררים מפלס 0.00 של 29.7 מ' (האף כי כאמור מפלס ה- 0.00 המבוקש הוא 29.50 מ'), שכן לטענתו, הדבר יגרום להפרשי גובה של כשני מטר בין מגרשו לבין מפלס המגרש של העוררים, במרחק של 1.5 מ' מגבול החלקות, כאשר מביאים בחשבון את אותה מדרגה בפיתוח מגרש העוררים אותה חייבה הועדה המקומית בהחלטתה. לפיכך דורש המשיב מס' 3 להנמיך את מפלס ה- 0.00 במגרש העוררים. ובמילים אחרות: המשיב מס' 3 אינו מקבל את פתרון הדירוג אשר נקבע על ידי הועדה המקומית, והוא דורש בערעורו להנמיך את מפלס ה- 0.00 במגרש העוררים או לפחות בחלק מהמגרש. זכות הערר של המשיב מס' 3 העוררים טוענים כי למשיב מס' 3 אין זכות ערר בערר 5169/07 שכן, הבקשה להיתר בנייה אשר הוגשה על ידם לא כללה כל הקלה ביחס לגובה מפלס ה-0.00 של המגרש. מסיבה זו לטענת העוררים לא היתה הועדה המקומית אמורה לשמוע כלל את התנגדותו של המשיב מס' 3 (כמו גם את התנגדותם של המשיבים 2 ו- 4) בנושא גובה מפלס ה- 0.00 של מגרש העוררים שכן לטענתם, נושא זה, של קביעת מפלס ה- 0.00 הינו ענין שבין מבקש ההיתר- העוררים- לבין הועדה המקומית, וכי לבעלי המגרשים הגובלים אין מעמד חוקי להתנגד בנושא זה וכפועל יוצא- אין להם זכות ערר לועדת הערר כאשר התנגדותם בנושא זה נדחתה. המשיב מס' 3 מנגד טען בפנינו כי משאושרה לעוררים הקלה לאיחוד מגרשיהם למגרש אחד, והקלה זו גוררת אחריה גם השפעה על גובה ה - 0.00 של המגרש המאוחד (שכן מרכז המגרש המאוחד "זז" במקרה דנן מזרחה ולפיכך הינו גבוה יותר ממרכז המגרש המקורי אשר גבל במגרש המשיב מס' 3), כי אז יש לו למשיב מס' 3 זכות ערר. טענה זו מבסס העורר בין היתר על החלטת ועדת ערר זו בראשותה של עו"ד עופרה פרידמן בתיק ערר (הר) 5406/06. במאמר מוסגר יצוין כי תוספת הגובה בקביעת מפלס ה- 0.00 בשל איחוד המגרשים (בשל הזזת מרכז המגרש כשישה מטר מזרחה) הינה שולית וחסרת משמעות. לדעתנו המקרה נשוא ההחלטה בתיק (הר) 5406/06 שונה מהמקרה הנדון שכן, בתיק (הר) 5406/06 הבקשה להיתר בנייה כללה בקשה להקלה אשר היתה לה השפעה על גובה המגרש שגבל במגרש הגובל. לעומת זאת במקרה הנדון בקשת ההקלה אשר היתה לה השפעה על גובה מפלס ה- 0.00 של מגרש העוררים- איחוד שני המגרשים למגרש אחד- אושרה כבר לפני כשנה, ובאופן נפרד מהבקשה להיתר בנייה. לפיכך, היה על המשיב מס' 3 להתנגד בזמנו לבקשה להקלה לאיחוד המגרשים מהנימוק כי זה יביא להגבהה של מפלס ה- 0.00 הבסיסי של מגרש העוררים, וניתן לטעון כי במתן זכות ערר למשיב מס' 3 היום יש משום מתן אפשרות התנגדות עקיפה לאותה הקלה לאחר שזו כבר אושרה. המשיב מס' 3 צורף על ידי העוררים כמשיב בערר שהוגש על ידם, וכך גם המשיבים 2 ו - 4 , בשל היותם מתנגדים בפני הועדה המקומית. יתכן וגם צירוף זה לא היה דרוש על פי דין שהרי, אם הועדה המקומית לא היתה אמורה לשמוע את התנגדות המשיבים 2 עד 4 בענין גובה מפלס ה- 0.00 גם לא היה מקום לצרפם כמשיבים בערר 5170/07. כאן המקום לציין כי, הועדה המקומית לא הביאה בפנינו במהלך הדיון נימוק משכנע מדוע היא נתנה מעמד של מתנגדים למשיבים בנושא גובה מפלס ה 0.00 של מגרש העוררים. עם זאת, לאור היות המשיב מס' 3 משיב גם בערר 5170/07, בנוסף להיותו עורר בערר 5169/07 ולנוכח העובדה כי טענותיו לענין גובה מפלס ה- 0.00 נשמעו בהרחבה במסגרת הדיון שנערך בפנינו בערר 5170/07, לרבות הטענות שנטענו על ידו בערר 5169/07, שאלת זכותו של המשיב 3 לערור הופכת למעשה לתאורטית שכן טענותיו נשמעו ממילא במעמדו כמשיב בערר 5170/07, ולפיכך החלטנו שלא להכריע בשאלת זכותו של המשיב לערור, ולדון בטענות הצדדים לגופן, לרבות בטענות המשיב בערר 5169/07. טענות הצדדים העוררים טוענים כי מפלס ה- 0.00 אותם הם קבעו למגרשם, בגובה של 29.50 מ', נקבע בראש ובראשונה על פי המלצת מחלקת הביוב של עיריית ת"א. עם זאת, לטענת העוררים, גם לולא המלצה זו, קיימת הצדקה תיכנונית לקביעת מפלס ה- 0.00 בגובה של 29.50 מ', שהוא בגובה של כמטר מעל לגובה מפלס הקרקע הטבעית , וזאת בשל המבנה המדרוני של הרחוב, ומפלס ה- 0.00 של המגרשים הגובלים. על פי מפת מודד מוסמך שהומצאה לועדת הערר מיום 27.7.07, גובה מפלס ה- 0.00 של המגרש הגובל במגרש העוררים מצד מזרח הוא 30.7 מ' (שהם כ- 2.2 מ' מעל לגובה מפלס פני הקרקע הטבעיים במגרש העוררים), גובה מפלס ה- 0.00 של המגרש המצוי מעברו השני של רחוב שארית הפליטה מול מגרש העוררים (מגרש 1218) הוא 31.06 מ' (שהם כ- 2.53 מ' מעל לגובה הקרקע הטבעית הגובלת באותו מגרש), וגובה ה 0.00 במגרש המצוי מול מגרש העוררים, מהעבר השני של הרחוב, בחלקו המערבי של המגרש, הוא 30.53 מ' (כשני מטר מעל גובה פני הקרקע הטבעית ). יוצא לטענת העוררים, כי אם הם יבנו את ביתם בגובה מפלס הקרקע הטבעית, דהיינו- בגובה 28.53 מ', ביתם יהיה נמוך באופן משמעותי ממפלסי המגרשים הגובלים ובעיקר מהמגרשים המצויים ממזרח ומהעבר השני של הרחוב. העוררים טוענים נגד החלטת הועדה המקומית, שכאמור התירה להם את מפלס ה- 0.00 של 29.5 מ' אך אשר קבעה תנאי בדבר מידרוג פיתוח המגרש בכיוונים מערב ודרום בטענה, כי הדבר יפגע באופן משמעותי ומהותי בתיכנון ובניצול מגרשם, שכן, רצועה של כ- 1.5 מ' לכל אורך מגרשם, בחזית המערבית והדרומית, תהפוך לשטח אשר לא ניתן לנצלו, ובמקומות מסויימים הפרשי הגובה שייווצרו לשם יצירת מדרגה זו יחייבו אף הקמת גדר. הועדה המקומית מצידה טוענת, כי לועדה המקומית סמכות לקבוע את מפלסי ה- 0.00 של מגרש העוררים וכן לקבוע את אופן פיתוח מגרש העוררים, וכי החלטתה מאזנת בין האינטרס של העוררים, כי מפלס ה- 0.00 שלהם יהיה בגובה של 29.5 מ', לבין האינטרסים של המגרשים הגובלים כי קיר התמך בגבול מגרשם יונמך. המשיבים כולם טוענים בהרחבה לפגיעה אשר תיגרם למגרשיהם בשל הפרשי הגובה שיווצרו בין גובה מגרש העוררים לבין מגרשיהם אם יאושר לעוררים מפלס 0.00 של 29.5 מ'. המשיב מס' 3 גם אינו מקבל את הפתרון של מידרוג מגרש העוררים כפי שקבעה הועדה המקומית בטענה, כי מידרוג זה לא יפתור את הבעיה לפיה ממגרשו ייראה קיר (מדורג) של כ- 2 מ' . המשיב מס' 3 אף חולק על הטענה כי המפלס של 29.5 מ' נחוץ בשל הביוב ולטענתו יש דרך לפתור נושא זה במפלס 0.00 נמוך יותר. כמו כן מציע המשיב מס' 3 לפתור את בעיית מפלסי הגובה בדרך של יצירת מדרגות בין בית העוררים לבין מפלס הגינה, כך שניתן יהיה לשמור על גובה הבית מחד, ולהנמיך את מפלס הגינה והבריכה מאידך, גם אם לא עד לגובה של 28.53 מ' אלא לגובה של 29 מ' לפחות. דיון והכרעה ועדת הערר יצאה לראות את המקום. שאלת קביעת גובה מפלס ה- 0.00 של בנין (אשר מוגדרת בלשון תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואמרות) התש"ל- 1970 כ"כניסה קובעת לבנין") הינה במהותה שאלה תיכנונית. בסעיף 1 לתקנות האמורות מוגדר "כניסה קובעת לבנין" כ: "הכניסה הראשית לגזרת הבנין שבה היא נמצאת, אשר מפלס רצפתה אינו עולה על 1.20 מטר מעל פני הקרקע והגישה אליה היא באמצעות מדרגות או גשר כניסה ישירה ממפלס הרחוב בהתאם לתקן ת"י 166". לפיכך יכול מבקש היתר בנייה לבקש כי מפלס ה- 0.00 של בניין יהיה גבוה עד 1.20 מ' מפני הקרקע הטבעי בחזית הכניסה הראשית לביתו. אכן, קביעת גובה מפלס ה 0.00 הינה בסופו של דבר בשיקול דעת הועדה המקומית אשר מביאה לענין זה בחשבון את גובה הקרקע הטבעית, גובה מפלסי המדרכה והכביש במקום, סוגיית הניקוז, הביוב ושיקולי פיתוח.וע עעעעעעעעעעעעעעעעכנונית זו על החלטה תכנונית זו קיימת למבקש ההיתר זכות ערר לועדת הערר המחוזית, במידה והועדה המקומית קבעה גובה מפלס 0.00 השונה מזה אשר אותו הוא ביקש. ראה לענין זה החלטת ועדת ערר זו בערר (ת"א) 5036/07 זרגד יוסף נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון (פורסם במאמר נבו). במקרה דנן, מחלקת הביוב של עיריית הרצליה המליצה בתיק המידע כי גובה מפלס ה- 0.00 יהיה 29.5 מ'. העוררים פעלו לפי המלצה זו ובהתאם הם תיכננו את ביתם והועדה המקומית אף אישרה את מפלס ה- 0.00 בגובה זה. לפיכך, הועדה המקומית לא התערבה בגובה ה- 0.00 של המגרש אלא בפיתוח המגרש. בהחלטה אשר יצאה מלפני ועדה זו בתקופה האחרונה קבענו, כי במקום בו התיכנון המבוקש על ידי מגיש היתר בנייה תואם את התוכנית החלה במקום ואת הוראות החוק והתקנות, אל להן לרשויות התיכנון להתערב בתיכנון המבוקש על ידי מבקש היתר הבנייה, אלא במקרים קיצוניים וחריגים ביותר. וכך קבענו בערר (ת"א) 5174/07 רינה מיוחס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א (פורסם במאמר נבו): " השאלה היא, מה מידת ההתערבות המותרת למוסדות התכנון בתוכניות בנייה המוגשות להן מעבר למחויב על פי הוראות החוק, התקנות והתוכניות החלות במקום, ובמילים אחרות, מה היא מידת שיקול הדעת שיש למוסדות התכנון לסרב לתת היתר בנייה מקום בו זה תואם את חוקי התכנון והתוכנית החלה במקום או להתנות תנאים למתן ההיתר. לענין זה קבעה הפסיקה כי: "אכן, גם לוועדה מקומית, המבקשת להעניק היתר בנייה, נתון שיקול דעת לשקול שיקולים תכנוניים, שהם מעבר לעצם התאמתה של הבקשה לדרישותיה של התכנית המאושרת [ראה לענין זה את דברי השופטת נתניהו בבג"צ 663/85, בשג"צ 119/87, 1/88 (6) הנ"ל, בעמ' 138], אך השימוש בשיקול דעת זה, היכול להתבטא בהתניית מתן ההיתר בקיום תנאים הכרחיים וחיוניים שבשלב התכנון קשה היה לעמוד על חיוניותם, ראוי שייעשה בצמצום ובזהירות, ואין הוא יכול להוות תחליף נאות לפעולה נחוצה בתחום התכנון". (ההדגשות שלנו - ו.ע.ת.א.) כבוד השופט מצא בבג"צ 1636/92, העמותה לשמירת איכות החיים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ת"א פ"ד מז' (5) 573 וראה גם דברי השופט מצא לענין זה בבג"צ 3212/91 בנין נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים פ"ד מח' (5) 309. לפיכך, משבקשה להיתר תואמת את הוראות הדין, הופכת סמכות הועדה המקומית לתת היתר בנייה לפי סעיף 145 (א') לסמכות שבחובה, למעט מקרים נדירים וחריגים: כך קבע השופט מודריק בת"א (ת"א) 1668/97 נתן שוימר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל-אביב, : "זה הדבר בענייננו, שגם אם תאמר שסמכותה של הועדה המקומית ליתן היתר בניה "רשות" היא, ולא "חובה",, תקום חובה של הפעלת הסמכות בנסיבות שבהן אין כל סיבה סבירה ה"מרשה", סירוב או כאשר הסירוב מונע על ידי אחד מטעמי הפסלות המנהלית. התובעים ביקשו לממש את זכויות הבניה שבידם, בחלקה 35. הם ביקשו לבנות בהתאם לתב"ע, לא פחות ולא יותר. בקשה כזאת - בהעדר טעם מצדיק לסרב לה - הופכת, במקרה הקונקרטי, את הסמכות שביד הרשות לסמכות שבחובה". (ההדגשה שלנו - ו.ע.ת.א.) הדברים האמורים, בדבר צמצום שיקול הדעת של רשויות התכנון במתן היתר בנייה כאשר הבקשה תואמת את החוק, התקנות והתוכניות החלות במקום למקרים נדירים וחריגים ביותר, מקבלים משנה תוקף לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. סעיף 3 לחוק היסוד הקובע כי: "אין פוגעים בקנינו של אדם" אינו שולל אמנם את הוראת דיני התכנון והבנייה (וראה לענין זה דברי בית המשפט בפרשת גלילי שהובאה לעיל), וזאת לאור "פיסקת ההגבלה" שבסעיף 8 לחוק הקובעת כי: "אין פוגעים בזכויות שלפני חוק ואם זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, אלא מכח חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו". כך קובע כבוד השופט זמיר בפרשת ברעלי (ע"א 1182/92 פ"ד מט' (1) 436 482: "...במיוחד כך כיום, לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה קובע (בסעיף 3) את זכות הקניין כזכות יסוד, ואוסר על הפגיעה בזכות זאת, בין היתר, במידה העולה על הנדרש (סעיף 8). אכן, חוק היסוד אינו פוגע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד (סעיף 10), ובכלל זה חוק התכנון והבניה. אולם הוא בהחלט עשוי להשפיע על פירוש הדין. הפירוש, כיום יותר מאשר בעבר, צריך לפעול בכיוון של צמצום הפגיעה בזכות הקניין..." (ההדגשה שלנו - ו.ע.ת.א). בנוסף, רק לאחרונה ניתנה החלטה בעת"מ 4169/07 (מחוזי חיפה) הועדה המקומית לתכנון ובנייה חדרה נ' ועדת ערר לתכנון ובנייה מחוז המרכז שם קבע כבוד השופט שפירא כי : " כאשר על פי תוכנית המתאר המאושרת מותר לבנות ולעשות שימוש במקרקעין, כי אז שיקול הדעת שלא ליתן היתר, מצומצם, ומוגדר בחוק. על הוועדה המקומית לתכנון ובניה החובה לאכוף את תוכנית המתאר המאושרת ובד בבד לאשר לאזרח ליהנות מהזכויות שתוכנית המתאר המאושרת מאפשרות למימוש. הגבלה על מימוש אפשרויות לבניה ולשימוש במקרקעין כאשר תוכנית המתאר מאפשרת את הבניה והשימוש המבוקשים, צריכה להיות מצומצמת, זאת מאחר והגבלה על זכויות בניה המוקנות בתוכנית המאושרת היא הגבלה על הזכות לממש את הקנין. " ( ההדגשה שלנו ו.ע.ת.א) עולה מן המקובץ, כי מרחב שיקול הדעת של מוסדות התכנון לסרב לתת היתר בנייה התואם את החוק, התקנות והתוכניות החלות במקום, ולהתערב בשיקולים התיכנוניים, האדריכליים והפונקציונליים של מבקש הבקשה על ידי מתן הוראות או התניית תנאים למתן ההיתר, הינו מצומצם ביותר, וניתן לעשות כן רק במקרים נדירים וחריגים. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בתכנון הפנים של הבנין. במקום זה מצומצמת לדעתנו עוד יותר סמכותן של מוסדות התכנון להוסיף הוראות על אותן הוראות "פטרנליסטיות" אשר כבר קיימות בעיקר בתקנות התכנון והבנייה (בקשר להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970, גם אם תכנון פנים זה הינו יוצא דופן, חורג מהנורמה המקובלת ואינו נראה למאן דהוא בצוות המקצועי של מוסד התכנון בטענה כי זו "נוגדת עקרונות תכנון אדריכלי בסיסיים". את האמור לעיל יש לסייג בכך, כי תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות ) תש"ל 1970 העניקו לועדה המקומית סמכות לתת הוראות ולהתנות תנאים בהיתר בנייה לענין חומרי הבנייה בו ייעשה שימוש וכן הוסמכה הועדה לפי סעיף 16 (2) לתקנות אלה להורות בדבר " מראהו החיצוני של הבנין המוצע והתאמתו לבנינים בסביבתו" אך גם שימוש בסמכות זו יש לעשות רק במידת הנדרש. " אומנם ניתן לטעון, כי ככל שמדובר בפיתוח פני הקרקע במגרש קיימת הצדקה תיכנונית להתערבות הועדה המקומית בתיכנון המבוקש על ידי מבקש היתר הבנייה שכן, לפיתוח זה יש לעיתים השפעה על המגרשים הגובלים. טענה זו יש בה ממש ואולם לדעתנו, ככל שהדבר נוגע להפרשי הגובה אשר יווצרו בין מגרשו של מבקש היתר הבנייה לבין המגרשים הגובלים, יש לעשות ככל הניתן על מנת למצות את השיקולים התיכנוניים בענין זה במסגרת קביעת מפלס ה- 0.00 של המגרש, ולהמנע מלתת הוראות ביחס לפיתוח המגרש לשם מיתון הפרשי הגובה בין המגרשים שכן, מתן הוראות כאלה בכלל, ומתן הוראות בדבר "מידרוג" המגרש בפרט, יש בהן משום התערבות מרחיקת לכת בתיכנון המבוקש על ידי מבקש ההיתר ולעיתים תכופות הדבר פוגע אף באופן מהותי ביכולת הניצול של המגרש. קשה לנו להשלים עם מציאות בה הועדה המקומית ממליצה על גובה של מפלס 0.00 בתיק המידע, ולאחר שמקבל המידע מכין את תוכניותיו לפי גובה זה ומגיש בהתאם את בקשתו להיתר בנייה, הועדה דורשת ממנו "לדרג" את המגרש על מנת למתן את הגובה המומלץ על ידה ביחס למגרשים הגובלים במסגרת "איזון אינטרסים" ופגיעה ביכולת הניצול וההנאה של מבקש ההיתר ממגרשו. במקרה דנן מצאנו את בקשת העוררים לקבוע את מפלס ה- 0.00 של מגרשם בגובה של 29.50 מ' (שהם כמטר אחד מעל גובה מפלס הקרקע הטבעית), כסבירה ומוצדקת מבחינה תיכנונית, גם ללא קשר ל"המלצת" מחלקת הביוב של עיריית הרצליה על גובה זה. הועדה התרשמה מביקורה במקום, כי לנוכח גובה מפלס ה- 0.00 של המגרשים המצויים מהעבר השני של רחוב שארית הפליטה, עליהם כבר בנויים בנינים, ובעיקר במגרש 1218 אשר מפלס ה- 0.00 שלו הוא בגובה של 31.06 מ' דהיינו, כ- 2.5 מ' מעל למפלס הקרקע הטבעית הגובלת (שהוא זהה למפלס הקרקע הטבעית של מגרש העוררים), קיימת הצדקה תיכנונית לבקשת העוררים כי מפלס ה- 0.00 של מגרשם יהיה בגובה של 29.5 מ' על מנת להשוות ולו במעט את הגובה של מגרשם עם המגרשים ממול. גם כך מפלס ה- 0.00 של העוררים יהיה עדיין נמוך בכ- 1.5 מ' מזה של מגרש 1218. לא זו אף זו: מפלס ה 0.00 של המגרש הגובל במגרש העוררים ממזרח הוא 30.70 מ', דהיינו, במצב המבוקש על ידי העוררים יהיה מגרשם נמוך בכ 1.20 מ' ממגרש זה. אם נקבל את דרישת המשיבים כי גובה מגרש העוררים יונמך לגובה של 28.53 מ' (או 29.00 מ' כפי שמציע המשיב מס' 3 כפשרה ) , כי אז ייווצר לעוררים הפרש גובה של 2.2. מ' (או 1.70 מ') לעומת המגרש המזרחי בצלע הארוכה של מגרשם, זאת בעוד גבול מגרש העוררים עם מגרש המשיבים 3 ו- 4 הוא במימד הצר של מגרשיהם של אלה, וזאת בנוסף להפרשי הגובה של כ 2.5 מ' (או 2 מ') אשר ייווצרו במקרה כזה בין מגרש העוררים למגרש מהעבר השני של הרחוב. משהגענו למסקנה כי מבחינה תכנונית בקשת העוררים לקביעת מפלס ה- 0.00 במגרשם בגובה של 29.5 מ' סבירה ומוצדקת בנסיבות הטופוגרפיות והסביבתיות של מגרשם, נשאלת השאלה, האם במקרה דנן קיימת הצדקה תכנונית להתערבות הועדה המקומית בתכנון מגרש העוררים בדרך של חיובם ביצירת מידרוג במגרשם והגבלת גובה הגדר בין מגרשם לבין המגרשים בכיוון מערב ודרום, וזאת למרות שגובה זה מותר על פי התוכנית החלה במקום, החוק והתקנות. לענין זה שומה עלינו לאזן בין אי הנוחיות התכנונית אשר תיגרם למגרשים של המשיבים הגובלים במגרש העוררים בצדדים מערב ודרום- אם ייבנה בגבול מגרשם קיר תמך רציף אשר עשוי להגיע בצד מערב עד כשני מטר ובצד דרום בחלקים מסויימים אף למעלה מכך, לעומת אי הנוחות אשר תיגרם לעוררים מיישום הוראת הועדה המקומית בדבר יצירת מדרגה ברוחב של 1.5 מ' לכל אורך החזית המערבית והדרומית, ובאופן שבו קיר התמך עם המגרשים הגובלים בצדדים אלה לא יעלה על מטר אחד. לדעתנו באיזון בין שני המצבים התיכנוניים דלעיל הכף נוטה באופן ברור לטובת העוררים. יצירת אותו מידרוג, כפי שקבעה הועדה המקומית, ימנע מהעוררים את יכולת ניצול השטח של אותה "מדרגה", שטח אשר לפי חישוב גס עשוי להגיע לכ- 90 מ"ר 90.59= ( 22.8 מ' x 1.5 מ') + (34.26 מ' x 1.5 מ'). אי היכולת של ניצול שטח זה במגרש העוררים מהווה פגיעה תיכנונית וקנינית העולה בהרבה על הפגיעה שתיגרם למגרשים הגובלים מכך, כי במקום קיר התמך שייבנה במידרוג לפי הוראות הועדה המקומית, יתקבל בגבול מגרשם קיר תמך רציף במלוא הפרשי הגובה בין מפלסי המגרשים הגובלים. כאן המקום לציין כי תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970 איפשרו לועדה המקומית בסעיף 4.09 (2) לתוספת השנייה, חלק ד' , להתיר בניית קירות תמך (כולל הגדרות שמעליהם) במרווחי הבנייה בגובה של עד שלושה מטר ללא כל דירוג. מכאן ניתן ללמוד כי התקנות לא ראו בקיר תמך (כולל הגדר שמעליה) בגובה שכזה דבר שהוא חריג מבחינה תיכנונית. גם הפתרון אותו מציע המשיב מס' 3, דהיינו, כי העוררים יגשרו בין מפלס ביתם לבין מפלס גינתם (והבריכה) במספר מדרגות תוך הנמכת חצרם בכ 50 ס"מ לעומת גובה הבית הינו פתרון המהווה פגיעה תיכנונית קשה בעוררים שכן, כידוע, קיים יתרון פונקציונלי משמעותי לכך כי הגינה והבריכה מצויים במפלס המשכי לזה של מפלס המגורים. לכן גם כאן באיזון בין פתרון זה לבין אי הנוחות הכרוכה בבניית קיר תמך כמוצע בבקשה להיתר ובנייה, גובר הפתרון התיכנוני המבוקש על ידי העוררים. נציין, כי גם אם כפות המאזניים של "אי הנוחות התכנונית" היו מאוזנות, היינו מעדיפים את התיכנון המבוקש על ידי העוררים, לנוכח עמדתנו העקרונית כפי שהובאה לעיל, בדבר צמצום התערבות רשויות התכנון בתכנון המבוקש על ידי מבקש היתר, שהינו תואם תוכנית ואינו נוגד את הוראות הדין. לאור האמור אנו מחליטים לקבל את הערר ולבטל את התנאים אשר נקבעו על ידי הועדה המקומית בנושא פיתוח מגרש העוררים (דירוג המגרש לכיוון דרום ומערב) ולענין גובה הגדרות בצד מערב ודרום של המגרש, ולאשר את הבקשה להיתר בנייה שהוגשה על ידי העוררים לענין גובה מפלס ה- 0.00 (29.5 מ'). אנו מתירים את בניית קירות התמך והגדרות במרווחי הבנייה, בגבולות מגרש העוררים עם מגרשי המשיבים, בהתאם להוראות סעיף 4.09 (2) לתוספת השנייה, חלק ד' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970, והיתר הבנייה יותאם להוראות סעיף זה ככל שיידרש. כמו כן אנו דוחים את הערר של המשיב מס' 3 (ערר 5169/07). לענין מיקום המדחסים של העוררים, אלה ימוקמו על גג בית העוררים בהתאם להודעתם לועדה מיום 12.6.07. בניהקרקעותהקלה (תכנון ובניה)