היתר לבניית מעלית הידראולית בבית המשותף העוררים העלו מספר טענות מקדמיות, בהן נדון בקצרה: הטענה בדבר העדר זכויות קניניות של מבקש ההיתר טוענים העוררים כי אל לה לועדת הערר לדון בבקשה להיתר בנייה שכן לטענתם - לא התמלאו תנאי סעיף 59 ו' (א') לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 הדורשים כתנאי להתקנת מעלית בבית משותף על גבי הרכוש המשותף החלטה של שני שלישים מהדירות שתתקבל באסיפה הכללית של בעלי הדירות בבנין . לפיכך לטענת העוררים נעדר הבסיס הקניני הדרוש לשם בניית המעלית. בענין מידת ההתחשבות של מוסדות תכנון בטענות קניניות המועלות במהלך בקשה להיתר בנייה באשר לזכותו של מבקש ההיתר לבצע את הבנייה המבוקשת, קבעה הפסיקה שני עקרונות בסיסיים: אל לו למוסד התכנון לדון ולהכריע בשאלות הקניניות, שכן אין הוא ערוך ואין לו את הכלים ואת הידע להכריע בשאלות קנייניות. על מוסדות התכנון לדון ולהכריע אך ורק בשאלות תכנוניות ומשיקולים תכנוניים. כאשר לדעת מוסד התכנון על פניו אין למבקש ההיתר זכויות קניניות בנכס נשוא הבקשה, מותר למוסד התכנון, על פי שיקול דעתו, לעכב את הדיון בפניו עד אשר תתבררנה זכויותיו בנכס. שתי ההלכות דלעיל מוצאות את ביטוין בבג"צ 1578/96 הלן אייזו נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב () שם נאמר: "אין אנו סבורים שהילכת בג"צ 879/89, הישימה גם לעובדות המקרה שלפנינו, מונעת בעד הועדות לתכנון ולבניה להחליט לפי שיקול דעתן מקום שעל פני הדברים אין למבקש זכויות בניה מבחינת דיני הקנין, שלא יתקיים דיון בבקשה כל עוד לא ניתן פסק דין מטעם בית משפט מוסמך הקובע שלמבקש זכות קניינית. הטעם לדבר: יכולות הועדות להישמע בטענה שאין טעם שהן תקדשנה דיון סרק לשאלות התכנוניות המתעוררות כאשר נראה לכאורה שזכות הבניה, אם תאושר, אינה ניתנת למימוש. לפיכך אם יוצא לכאורה מהחומר שהומצא על ידי המבקש או בעלי הקנין האחרים בנכס שאין למבקש זכות קניינית, תוכלנה הועדות להפנות את המבקש לבית המשפט המוסמך; מאידך גיסא, אם השאלות הקנייניות שנויות במחלוקת או אם יוצא שלכאורה יש למבקש זכויות בניה מבחינת דיני הקנין או שבאין התנגדות לאחר שנשלחו הודעות כדין לזכאים, אין זכויות הקנין שנויות במחלוקת, תדונה הועדות בשאלות התכנוניות המתעוררות. בשום מקרה לא תכרענה הועדות בשאלות הקנייניות לגופו של הענין, הואיל והפונקציה המוטלת עליהן היא תכנונית בלבד" (ההדגשות שלנו ו.מ.ת.א). דהיינו, לו העוררים היו טוענים בפני הועדה המקומית את טענתם בדבר אי מילוי תנאי סעיף 59 ו' (א') לחוק המקרקעין, משמע - כי לכאורה אין למבקש ההיתר זכות קנינית להקמת המעלית (ומבלי שאנו מביעים דעה ביחס לטענה זו), כי אז יכולה היתה הועדה המקומית, על פי שיקול דעתה, שלא לדון בבקשה להיתר בנייה עד שנושא זה יוכרע. ואולם, העוררים לא טענו טענה זו בפני הועדה המקומית כעולה ממכתב ההתנגדות של העוררים שצורף כנספח לכתב הערר. משכך הדבר, מושתקים העוררים מלהעלות טענה זו בפני ועדת הערר . אין לקבל מצב דברים בו העוררים לא יעלו את טענתם בדבר העדר זכויות קנינות של מבקש ההיתר בהתנגדותם בועדה המקומית, כך שהועדה המקומית תדון בנימוקי ההתנגדות לגופן, וכאשר תוצאת הדיון אינה מוצאת חן בעיני העוררים, הם יעלו בפני ועדת הערר המחוזית טענה כי כלל אין לדון בבקשה להיתר בשל העדר זכויות קניניות של מבקש ההיתר, ומכח טענה זו יבקשו לבטל את החלטת הועדה המקומית. על הטוען להעדר זכויות קניניות של מבקש היתר להעלות טענה זו כטענה מקדמית בהזדמנות הראשונה דהיינו - בהתנגדותו בפני הועדה המקומית, ומשלא עשה כן לא יוכל להעלות טענה זו בפני ועדת הערר המחוזית. נחזור ונדגיש כי גם אם תועלה הטענה האמורה בהזדמנות הראשונה, הרי שההחלטה האם לעכב את הדיון בבקשה להיתר ובהתנגדויות עד שהשאלות הקניניות תוכרענה או האם לדון בבקשה להיתר ובהתנגדויות למרות הטענות בקשר לזכויותיו הקנינות של מבקש ההיתר, נתונה לשיקול דעת הגוף התכנוני. לפיכך , משהעוררים לא העלו את טענתם בדבר אי מילוי תנאי סעיף 59 ו' (א') לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 בפני ועדת הערר מנועים הם מלהעלותה בפנינו ולפיכך טענת העוררים בענין זה נדחית. זכות ערר על דחיית התנגדות לפי סעיף 2 ב' לתקנות התכנון ובניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970 טוען העורר כי עומדת לו הזכות לערור על כל טענות ההתנגדות שהוא העלה בפני הועדה המקומית, האף שזכות הערר קמה לו מכח סעיף 2 ב', לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאי תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970, אנו דוחים טענה זו. המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". מאחר שהתנגדותם של העוררים שנשמעה ונדחתה על ידי הועדה המקומית אינה התנגדות לפי סעיף 149 (3) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965, אלא לפי סעיף 2.ג. (ב) לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל 1970, אין כאמור לעוררים זכות ערר לועדת הערר המחוזית. עם זאת טענו העוררים לפנינו כי ההיתר שאושר סותר את הוראות תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל 1970 ( להלן: " התקנות") . הלכה היא כי אם מועלית בפנינו טענה כי בהחלטת הועדה המקומית דבקה אי חוקיות, לדוגמה; כי ההיתר שאושר נוגד את הוראות התקנות כבמקרה שלפנינו, כי אז תבחן ועדת הערר טענה זו, שהרי אם טעתה הועדה המקומית בהחלטתה כאמור , כי אז לא תיתן ועדת הערר את ידה להנצחת טעות זו. לפיכך התרנו לעוררים לטעון לפנינו רק לענין היות היתר הבנייה שאושר נוגד לכאורה את הוראות התקנות כאמור. דיון בטענות לגופן המשיבים מציגים בבקשה להיתר בנייה מידות שהן המידות המזעריות המותרות על פי התקנות: רוחב המסדרונות וחדרי המדרגות מוצגים כ- 80 ס"מ ורוחב המבואה המצויה מול פתח המעלית מוצג כ- 90 ס"מ. טוענים העוררים, כי אם נוסיף למידות אלה את עובי הטיח או השיש ואת מאחזי היד המחויבים על פי החוק, יבואו אלה בהכרח על חשבון רוחב המסדרונות, חדרי המדרגות והמבואות, כך שרוחבם יהיה בסופו של דבר קטן מהדרוש על פי התקנות. כמו כן, לטענת העוררים, במקום בו מצוי ארון החשמל נופל רוחב המבואה מהנדרש. המשיבים טוענים כי יש בידם פתרונות טכניים על מנת להבטיח, כי בכל מקרה הרוחב של המסדרונות, חדרי המדרגות והמבואות לא יהיו צרים מהמידות המזעריות המחויבות על פי התוכנית - זאת בדרך של השקעת השיש בקיר, חציבת מאחזי היד בקיר, ובמידת הצורך, הקטנת פיר המעלית. קיימים בליבנו ספקות בדבר האפשרות הטכנית לבצע חלק מהפתרונות שהוצעו על ידי המשיבים ומכל מקום, אם שמירה על מידות סופיות מחייב הקטנה של פיר המעלית, הרי שהדבר מחייב מכל מקום הגשת בקשה מתוקנת להיתר בנייה. לאור האמור לעיל אנו מחליטים לקבל את הערר באופן חלקי במובן זה, כי המבקשים יגישו לועדה המקומית בקשה להיתר מתוקנת. במידה ובכוונת המשיבים להשקיע את ציפוי השיש בקירות ו/או לחצוב את מאחזי היד בקירות, יהיה עליהם להגיש במסגרת הבקשה להיתר המתוקנת פרט לכל פעולת בינוי כאמור בגודל של 1:10 אשר יראה באופן מדויק את אופן הביצוע. במקרה זה, בו אמורה להתבצע עבודת חיצוב בתוך קירות חדר המדרגות, יש לקבל הצהרת המהנדס האחראי על ביצוע העבודה, כי אין בחציבה זו משום פגיעה ביציבות מבנה חדר המדרגות, ובמיוחד בעמידה הנדרשת כנגד כוחות אופקיים (רעידת אדמה). אם המשיבים יחליטו להקטין את פיר המעלית לשם שמירה על המידות המזעריות לאחר ציפוי הקירות והתקנת מסעד היד, יהיה עליהם להציג בתוכנית את הפיר שייבנה, ובאופן שיישמרו גם המידות המזעריות הנדרשות מהמעלית עצמה. כמו כן יוצג פתרון לשמירה על רוחב המבואה במקום בו מותקן ארון החשמל. הועדה המקומית תיתן את דעתה, מה הוא המקום המתאים ביותר למיקום מטף הכיבוי הנדרש בקומה, כך שזה יפריע פחות ככל האפשר מבחינה פונקציונלית ואסטטית. כמו כן אנו מורים לוועדה המקומית לחייב בתנאי ההיתר התקנת בידוד אקוסטי על קירות תא חדר המכונות וכן, התקנת האמצעים למניעת העברת רעידות (ויברציות - "גשרי קול") ממנוע המעלית לשלד הבנין. יתר טענות העוררים נדחות. בניהבתים משותפיםמעליתהיתר בניה