תקנה 2 ב' לתקנות התכנון והבנייה זכות העוררים להגיש התנגדות לבקשה להיתר בנייה באה מכח סעיף 2.ב. לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל 1970. התנגדות זו נדונה על יסוד סעיף 2.ג. (ב) של אותן תקנות. המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". מאחר שהתנגדותו של העורר שנשמעה ונדחתה על ידי הועדה המקומית אינה התנגדות לפי סעיף 149 (3) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965, אלא לפי סעיף 2.ג. (ב) לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל 1970, אין כאמור לעורר זכות ערר לועדת הערר המחוזית. אומנם קימת פסיקה הדוגלת במתן זכות ערר רחבה , בכל מקרה בו עוררים על החלטה לתת היתר בניה , לרבות כאשר הערר מוגש על דחיית התנגדות שהוגשה מכח סעיף 2.ב. לתקנות (ראה לדוגמה עת"מ (ב"ש) 280/01 דוידיאן נ' ועדת ערר מחוזית ואח', , עת"מ (י-ם) 900/05 נס הרים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה ואח' ) , ואולם אנו דוגלים בגישה המצמצמת כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק דינו של כבוד השופט ביין בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר המחוזית-חיפה ואח', דינים-מחוזי לב(7) 137, שם נקבע כי : "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטיה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטיה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטיה כזו, או שהיא אמנם היתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "יענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." משמע, כי רק כאשר מי שטוען כי היתר בנייה שניתן ( שאינו כולל הקלה, שימוש חורג או חלוקה בסטייה מתוכנית) נוגד את התוכניות החלות במקום, יוכל להגיש ערר על החלטת הועדה המקומית לועדת הערר המחוזית. במקרה דנן לא נטענה כל טענה על ידי העוררים כי הבקשה שאושרה נוגדת את התוכניות שחלות במקום, ולפיכך לא קמה לעוררים זכות ערר מכח הלכת "צומת האלופים". העוררים תוקפים את שיקול הדעת של הועדה מקומית - את שיקול הדעת התיכנוני לענין מיקום השירותים וההרחבה ובין היתר הם טוענים כי שיקול דעת זה לוקה באי שוויון ובחוסר מידתיות. כאמור, אין לעוררים זכות ערר על שיקול הדעת של הועדה המקומית בדבר אישור היתר בנייה תואם תוכנית, וכפועל יוצא גם אין לנו סמכות לדון בערר שכזה. לענין הטענה הקנינית, כאילו לעוררים זכויות קניניות מכח הסכם שנכרת בעבר בין העוררים לבעלים הקודמים של דירת המשיבים לעניין חלוקת השימוש בחצר המשותפת - אין ועדת ערר זו מוסמכת לדון ולהכריע בשאלות קניניות וממילא אין ועדת הערר מוסמכת לבטל את החלטת הועדה המקומית על בסיס הטענות הקניניות שנטענו. ב"כ העוררים אמר אף הוא כי " הטענה הקנינית שנטענה לא נטענה לפתחם של חברי הועדה בכדי ידונו בה, אלא רק כדי להראות שיש גם ענין קנייני, אבל אף אחד לא מבקש וביקש מהועדה לדון בה." סוף דבר, לעוררים אין במקרה דנן זכות ערר לועדת הערר, ולפיכך דין עררם להידחות. בניהחוק התכנון והבניה