בקשה לשימוש חורג ממבנה חקלאי (לול) לאחסון ותצוגה ביום 19.12.07 התקבלה בקשת המשיב, קיבוץ שפיים למחיקת הערר על הסף בהסתמך על החלטת ועדת הערר בתיק 485/06, בה קבעה ועדת הערר קביעות עקרוניות לפיהן בכל הנוגע להיתרים לשימושים חורגים/הקלות, בתחומי המועצה המקומית חוף השרון, בהעדר פגיעה אישית (בניגוד לפגיעתו כפרט מציבור תושבי אותה מועצה) אין לעורר מעמד אלא אם יפעל עפ"י סעיף 152 א(2) לחוק. המשיב (העורר כאן) טען כי אי החוקיות ברורה וחד משמעית בהתבסס על העובדה כי קיבוץ שפיים אישר כבר כמות עצומה של שימושים חורגים המגיעה כדי סטייה ניכרת ולהחלטה כזו ראוי לאפשר לכל אדם שהוא תושב הרשות להתנגד. אנו מקבלים הבקשה. בערר 485/06 קבענו כדלקמן: "העורר הינו חבר הועדה המקומית ובמסגרת זו נחשף תדירות לבקשות שונות ותכנית בניין עיר בתחום התכנון של הוועדה. הדינמיקה שאימץ העורר וטעמו ונימוק עמו, כרוכה בלבישת כסות של מתנגד אישי כל אימת שאינו מסכים לתב"ע/ בקשה מסוימת. בתור שכזה , לא נוכח העורר בדיונים הרלוונטים (ומדובר בדיונים רבים) כחבר ועדה אלא כ"מתנגד אישי" בלבד. במאמר מוסגר נעיר כי הגם שהעורר מגדיר עצמו כמתנגד אישי לובשים נימוקיו אופי ציבורי בשונה מעמותת אט"ד הנחלצת לפרקים לעזרתו של העורר. העורר לא הוכר כגוף ציבורי לצורך הגשת התנגדות לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה. "במאמר מוסגר" דרשנו, הואיל ואין דיון זה מצוי בדל"ת אמותיו של סעיף 100 לחוק כי אם במסגרת הקלה שפורסמה על סעיף 149 לחוק ואנו סבורים כי קיים הבדל מהותי בין השניים. לא הרי התנגדות לתכנית כהרי התנגדות להיתר טעון הקלה. שונה הווליום התכנוני המטופל בהקלות לעומת תכניות, שונים הנושאים, שונים ההליכים ושונים המתנגדים הפוטנציאלים. בעוד תכניות טומנות בחובן שינויים רחבים ולעיתים מהפכניים, אשר עשויים להשפיע באופן דרמטי על הציבור, הקלות אפשריות על פני ספקטרום תכנוני צר בהרבה, בעוצמה נמוכה פי כמה, ומוגבלות בסד תקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית) התשס"ב - 2002. מאידך גיסא, והואיל והן נתפשות כחלק מהמצב התכנוני התקף, מבלי פיצוי פוטנציאלי בצידן (בשונה מתכנית), מחייבות בקשות להקלות מסירה אישית לקהל הנפגעים המצומצם שעלול להפגע כתוצאה מאישורן. במסגרת זו מחייב המחוקק מסירת הודעות לבעלים ומחזיקים במקרקעין נשוא הבקשה, במקרקעין הגובלים ובמקרקעין העשויים להפגע." ואף סיכמנו כי בהעדר פגיעה אישית (בשונה מפגיעה הנטענת כפרט מהציבור) איננו רואים לנכון ליתן לעורר זכות עמידה/ערר בהתאמה בכל הנוגע לבקשות להיתרים במקרקעין בתחום חוף השרון, אשר אין לו כל זיקה ייחודית להם. לעניין זה נפנה גם לערר 213/07 שם קבענו כך: - "ובמה דברים אמורים? בעוד שלתכנית עפ"י סעיף 100 לחוק עשוי להתנגד כל מעוניין בקרקע הרואה את עצמו נפגע לרבות גופים ציבוריים או מקצועיים שאושרו על ידי שר הפנים ברשומות (ויודגש כי העורר אינו גוף כזה) הרי שהקלה החייבת פרסום עפ"י סעיף 149 הינה שינוי מינורי יותר אשר הודעתו מכוונת לקהל מתנגדים מצומצם יותר הכולל בעלים ומחזקים של נכסים בסמיכות כזו או אחרת לנכס בו מבוקשת הבקשה, וניתנת בדרך של הודעה אישית בנוסף לפרסום על מנת לוודא ידיעתם של אלה. כך, קובע סעיף 149 2 א לחוק חובת הודעה לבעלים ומחזיקים של הקרקע ומגרשים גובלים, וכן לבעלים או מחזיקים בקרקע או בניין אשר עלול להיפגע מאישור הבקשה. בהתאם, קובע סעיף 149 א 3 כי על הוועדה המקומית להחליט בהתנגדות של "בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם..", וזאת בשונה מ"כל מעוניין בקרקע בבניין או בכל פרט תכנוני אחר.." כקבוע בהגדרת זכות ההתנגדות לתכנית בסעיף 100 לחוק. ברי כי הכוונה לבעלים או מחזיקים העלולים להיפגע מאישור הבקשה." המשמעות של הענקת מעמד לעורר בנימוקים ציבוריים בערר על החלטה במתן הקלה, תוך אימוץ עמדתו כי קיימת לו נגיעה אישית לבקשה הואיל והמקרקעין מהווים סביבת חייו במובן שנהג לטייל בהם לעיתים, תרוקן את מוסד ההקלה מתוכן ממשי שכן משמעותה היא שכל הקלה תקנה מעמד למספר בלתי מסוים של מתנגדים אשר זהותם עלומה האפשרות לאתרם (ולו לצורך משלוח הודעות המחויב עפ"י סעיף 149 לחוק) אינה קיימת ולו תיאורטית. טיעוניו של העורר כאן לעניין מעמדו נסמכים על פסיקה בנוגע לזכות ההתנגדות לתכנית ולא להקלה כאמור "בראייתנו קיים שוני מהותי בין השנים ואין ללמוד גזירה שווה ביניהם". ואף סיכמנו: "בהעדר פגיעה אישית (בשונה מפגיעה הנטענת כפרט מהציבור) איננו רואים לנכון ליתן לעורר זכות עמידה/ערר בהתאמה בכל הנוגע לבקשות להיתרים במקרקעין בתחום חוף השרון, אשר אין לו כל זיקה ייחודית להם." והבהרנו "כי ועדה זו מצפה מהצדדים ובמיוחד מן העורר כי יפעלו בהתאם לעקרונות שנקבעו בהחלטה זו. התלבטנו ארוכות ועמוקות בשאלת חיוב בהוצאות בתיק הנ"ל, והחלטנו שלא לפסוק הוצאות בתיק זה הואיל ובמסגרתו נקבעו הכללים." איננו רואים לשנות מהחלטתנו זו במקרה דנן. איננו מוצאים טעם במבחן "תושב המועצה" שהציע המשיב . שכן מאי נפקא מינה תושב המועצה דווקא ולא תושב הנפה/מחוז המדינה? זאת ועוד, אי החוקיות הנטענת נובעת לטענת העורר מהחלטות ושימושים שכלל אינם בתחום הבקשה או מהבקשה עצמה. אשר על כן ולאור האמור, ובהתחשב ותלוי ועומד ערר נוסף על אותה החלטה, אנו מוחקים הערר שבנדון על הסף. אחסנהחקלאותמבנהשימוש חורג