כתב התחייבות לשלם לקרן חניה העורר הגיש בקשה לקבלת היתר בנייה לבניית בנין בתל-אביב. קודם הדיון בבקשה להיתר בנייה חתם העורר על כתב התחייבות לשלם לקרן החנייה של העירייה את הסך המגיע בגין 10.3 מקומות חנייה - שהוא מספר החניות אשר היה על העורר להתקין במגרשו, וכנגד תשלום זה הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב (להלן: "הועדה המקומית") היתה נכונה לוותר על התקנת החניות הדרושות לפי תקן החנייה בתחום המגרש. בעקבות החתימה על כתב ההתחייבות דלעיל הועדה המקומית קיבלה החלטה לתת לעורר את היתר הבנייה המבוקש, ובתנאי כי ישולם הסכום הנדרש לקרן החנייה. או אז, חזר בו העורר מהסכמתו, והגיש ערר לועדה זו בגין התנאי המחייב את התשלום לקרן החנייה שנקבע בהיתר. הערר הוגש ביום 13.2.07. בשל העדר יו"ר לועדת הערר, נדחה הדיון בערר עד שמונה יו"ר חדש, וכך נקבע הדיון בערר ליום 25.6.07, שלא במסגרת המועדים הקבועים בתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בועדות ערר) תשנ"ו - 1996. בין לבין, בתקופה בה המתין העורר לקביעת מועד לדיון בערר, שילם העורר את כופר החנייה לעירייה תחת מחאה, קיבל את היתר הבנייה והתחיל לבנות את הבנין. סמכות ועדת ערר לדון כאשר כבר ניתן היתר הבנייה בפתח הדיון בפנינו טען ב"כ הועדה המקומית, כי משהעורר קיבל את היתר הבנייה אין עוד לועדת הערר סמכות לדון בערר, וכי אם העורר מעונין לתקוף את חיובו בתשלום לקרן החנייה בשלב זה, עליו לעשות זאת בדרך של פנייה לבית המשפט. העורר לעומת זאת טוען כי בשעה בה הוגש הערר היתה סמכות לועדת הערר לדון בערר , וכי הוא נאלץ לשלם את כופר החנייה תחת מחאה לנוכח הדחייה בשמיעת הערר מעבר למועדים הקבועים בתקנות כאמור לעיל, על מנת שלא להמשיך ולעכב את התחלת הבנייה. לטענת העורר, הסעד אותו הוא מבקש היום מועדת הערר הוא קביעה, האם החלטת הועדה המקומית לחייבו בתשלום לקרן חנייה כתנאי להוצאת ההיתר היתה כדין אם לאו - למרות שאין להחלטה זו כל משמעות אופרטיבית. במהלך הדיון החליטה הועדה לשמוע את הערר לגופו, על מנת לחסוך את זמנם של הצדדים וועדת הערר, ולדון בשאלת הסמכות במסגרת ההחלטה בערר. ואולם, בהמשך הדיון התברר כי לא ניתן יהיה להכריע במחלוקת ללא קבלת פרטים נוספים מהועדה המקומית ולפיכך החליטה הועדה להכריע בכל זאת בשלב הראשון בשאלת הסמכות, לשם מניעת קיום דיון מתמשך לפני שתוכרע שאלה זו. סמכותה של ועדת הערר נקבעה בסעיפים 12 ב' ו- 152 (א') לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965, כאשר הסעיף הרלוונטי לענינו הוא סעיף 152 (א') (1) הקובע: "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומת לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב או הדחייה". ועדה זו כבר קבעה זה מכבר כי קביעת תנאים בהיתר בנייה על ידי הועדה המקומית כמוהו כסירוב לתת היתר, המקנה למבקש ההיתר זכות לערור (ערר (ת"א) 5036/07 ). לפיכך, לית מאן דפליג, כי לעורר עמדה הזכות להגיש ערר לועדה זו על דרישת הועדה להתנות את מתן היתר הבנייה בתשלום לקרן חנייה (וזאת מבלי להתייחס למשמעות החתימה על כתב ההתחייבות לשלם לקרן החנייה). הסעד אותו ביקש העורר בערר שהוגש על ידו הוא לבטל את התנאי אשר נקבע על ידי הועדה המקומית לחייבו בתשלום לקרן החנייה כתנאי למתן היתר הבנייה. אנו בדעה, כי משבחר העורר שלא להמתין לבירור הערר, אלא לשלם את התשלום הנדרש לקרן החנייה תחת מחאה וליטול את היתר הבנייה, פקעה סמכותה של ועדה זו לדון בנושא, וכי משניתן היתר הבנייה אין לעורר עוד זכות ערר לועדה זו . משקיבל העורר את היתר הבנייה, אין עוד בפנינו ערר על החלטה "לסרב לתת היתר" שכן כאמור - ההיתר ניתן. לפיכך המקרה אינו נכנס עוד בגדר הוראות סעיף 152 (א') לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965. מעבר לצד הפורמלי, הענקת זכות ערר לועדה המקומית במקרה דנן, לאחר שכבר ניתן היתר הבנייה, יסכל את מהות פעולתה של ועדת הערר. ועדת הערר הינה בראש ובראשונה גוף תכנוני, הבא בנעלי הועדה המקומית. כך נאמר בעת"מ 703/02 שיכון עובדים בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לה' (1) 334 כי: " יצויין, שועדת הערר היא מוסד תכנון לא פחות מהועדה המקומית, ולכן רשאית היא לשים את שיקול דעתה התכנוני במקום זה של הועדה המקומית, שכן להבדיל מהביקורת השיפוטית, אשר מוגבלת לשאלות משפטיות (בעיקר עם נפל פגם בהחלטה) הביקורת המינהלית פטורה מכל מגבלה ויכולה לשתרע על כל היבט של ההחלטה..." (עת"מ (חי') 99/99 רמת חביב בע"מ ואח' נ' ועדת הערר המחוזית מחוז חיפה ואח', תק - מ' 99 (3) 8281, 8287)". משמע, ועדת הערר דנה בעררים כאילו היתה הועדה המקומית. במקרה דנן, בשעה בה הועדה המקומית דנה בבקשה להיתר בנייה, היה בפניה כתב התחייבות חתום על ידי העורר לשלם כופר חנייה. מסיבה זו לא בחנה הועדה חלופות לבניית מקומות החנייה הדרושות לשם סיפוק תקן החנייה המחייב בתחום המגרש. ואולם, לו הדיון בערר זה היה נדון על ידנו היום לפני שניתן היתר הבנייה, אך לאחר שהעורר חזר בו מאותה התחייבות, ובשעה בה הוא מצהיר כי הוא אינו מוכן לשלם לקרן החנייה, היינו בוחנים, כמי שבא בנעלי הועדה המקומית, את הפתרון של בניית מקומות חנייה בתחום המגרש. במהלך הדיון שכבר התקיים התברר כי אפשרות כזו אכן קיימת, וכי במרתף הבנין ניתן היה לבנות כחמישה מקומות חנייה (ביחס למספר המדויק נדרשת בדיקה יותר מעמיקה שלא בוצעה) במצב בו הירידה למרתף יתבצע באמצעות מעלית, ואם ייבנו מכפילי חנייה במרתף - יתכן וניתן יהיה לספק את מרבית תקן החנייה בתחום במגרש. המצב בו העורר כבר הוציא את היתר הבנייה מבלי שזה כולל מקומות חנייה בתחום המגרש, מונע מועדת הערר לדון בערר כגוף תכנוני הבא בנעלי הועדה המקומית שכן אנו נאלץ לדון במצב תכנוני קיים תוך שידנו כבולות בהיתר שכבר הוצא. ועדה זו, כועדה שהינה גם תיכנונית, אינה עוסקת בשאלות תיאורתיות או במתן סעדים הצהרתיים, אלא בדיון תיכנוני אופרטיבי. דיון כזה נמנע מהועדה בשעה שהעורר כבר הוציא את היתר הבנייה, כך שכל מה שנותר לנו לעשות הוא להצהיר הצהרות בדבר חוקיות הדרישה לשלם קרן החנייה, סעד שאינו מתפקידה של ועדה זו. התוצאה אליה מבקש העורר להגיע במקרה דנן הינה קבלת כספו ששולם תחת מחאה לקרן החנייה בחזרה. הדרך לקבלת סעד זה אינה עוברת דרך קבלת סעד הצהרתי של ועדת הערר בדבר חוקיות הגביה שבוצעה בפועל, ויהיה על העורר לפעול בדרכים משפטיות חלופיות. לפיכך אנו מחליטים כי אין לועדת הערר הסמכות לדון בערר במצב הדברים שנוצר, בו העורר קיבל את היתר הבנייה שביקש תוך שמילא אחר התנאי של תשלום לקרן חנייה תחת מחאה. משמעות הגשת תשובת המשיבה באיחור העורר הגיש את ערעורו ביום 13.2.07. הועדה המקומית הגישה את תשובתה ביום 4.6.07 - שלושה שבועות לפני הדיון, אך לאחר המועד הקבוע בתקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר), התשנ"ו- 1996 (להלן : " התקנות"). טוען העורר כי משהועדה המקומית לא הגישה את תגובתה בתוך המועד הקבוע בתקנה 6 לתקנות, היה על ועדת הערר לתת החלטה לטובת העורר "בהעדר הגנה". בענין זה נתפס העורר לידי טעות. ערר בפני ועדת הערר המחוזית אינו "כתב תביעה" אשר בהעדר תשובה במועד (או תשובה בכלל) מזכה את העורר כי הערר יתקבל. לענין אי הגשת תשובה קובע סעיף 7 לתקנות כי " עבר המועד להגשת תשובה בערר תדון ועדת הערר בערר, אף אם המשיבים, כולם או מקצתם, לא הגישו תשובה בכתב, ובלבד שהוכח, להנחת דעתה, כי ניתנה הזדמנות נאותה להשיב לערר " דהיינו, הסנקציה הינה לכל היותר כי ועדת הערר תדון בערר ללא תשובת המשיב. לפי שיטתו של העורר, במצב דברים בו אדם יגיש ערר על אי מתן היתר בנייה, והועדה המקומית לא תיתן את תשובתה במועד או לא תיתן את תשובתה בכלל, על ועדת הערר לקבל את הערר באופן אוטומטי, גם אם אי מתן ההיתר היה מוצדק לגופו משום שזה סותר את הוראות התוכנית החלה במקום. תוצאה זו כמובן אינה מתקבלת על הדעת . תשובת המשיבה הומצאה לעורר במקרה הנדון כשלושה שבועות לפני המועד שנקבע לדיון, כך שלעורר לא נגרם נזק מהגשת תשובת המשיבה באיחור, דבר שאינו תקין כשלעצמו. מכל הטעמים האמורים גם טענתו זו של העורר נדחית. סוף דבר הערר נדחה בשל כך שלעורר אין זכות ערר במקרה דנן לועדת הערר.כתב התחייבותחניה