ערר על צמצום השטח המותר לבניה לפנינו ערר על החלטת הועדה המקומית לתו"ב דרום השרון (להלן: "הועדה המקומית") לפיה אושרה תכנית בינוי הר/ 290/ 101 (להלן: "תכנית הבינוי") בכפוף לסימון קו בניין באחד המגרשים (מגרש מס' 4) באופן שיותיר שטח של 700 מ"ר לא בנויים בצמוד לשטח הציבורי הגובל באותו מגרש בו מצויה היום בריכת המושב לצורך הרחבת הבריכה בעתיד. העוררים, בעלי הזכויות באותו מגרש טוענים כי תכנית הבינוי תואמת לחלוטין את הוראות התכניות החלות במקרקעין וכי על פי האחרונה שבהן (תכנית הר / מק / 290 / 10 / רג') (להלן: "התכנית") - אישורה של תכנית בינוי כנ"ל מהווה תנאי להיתר. הדרישה להפרשת השטח הושמה על ידי ועדת רמות השבים בהתבסס על הסכם שנחתם בעבר שעיקרו לדברי העוררים אישור תכנית איחוד וחלוקה קונקרטית הר / 290 / 10 / 64 שתחול במקרקעין שהייתה אמורה להשביח הזכויות במקרקעין וכנגד השבחה זו התחייבו העוררים בשעתו לתרום שטח להרחבת הבריכה הציבורית. דא עקא, שאותה תכנית לא אושרה בידי הועדה המחוזית, ותחתיה אושרה התכנית שאין בה תוספת זכויות כאמור. הועדה המקומית לעומת זאת סבורה כי ההסכם הינו כללי ולא כובל ההתחייבויות שבו לתכנית ספציפית. לאחר חילופי תכתובות בין הצדדים ניתנה ההחלטה נשוא ערר זה. טענות העוררים החלטת הועדה המקומית פירושה הלכה למעשה שינוי ייעוד 700 מ"ר מתוך שטח המגרש לשטח ציבורי עבור הבריכה. שינוי ייעוד זה נעשה בחריגה מסמכות בניגוד מוחלט לתכנית בת תוקף החלה על המקרקעין ומבלי ששינוי הייעוד עבר הליך תכנוני כדין. תכנונית - פירושה צמצום השטח המותר לבנייה ב - 500 מ"ר דבר הגורע משמעותית משטח המגרש ופוגע בשוויו. שינויים כה מרחיקי לכת בתכנית במסגרת תכנית בינוי הינה בניגוד לדין ומקפחת את זכותם של העוררים להגיש התנגדות ולתבוע פיצויים בגין ירידת ערך המקרקעין, כמו גם פיצויי הפקעה. לתמיכה בטענותיהם מזכירים העוררים את עת"מ / ת"א 6/97 ועד אומנים נ' הועדה המקומית לתו"ב ת"א. העוררים ממשיכים וטוענים כי הוספת הוראה דוגמת זו המוצעת בהחלטת הועדה הסותרת את התכנית החלה במקרקעין הינה חסרת תוקף בדומה להיתר בניה שניתן בניגוד להוראות תכנית. עוד טוענים העוררים כי שינוי קו בניין כמו גם שינוי בייעוד הקרקע במיוחד כזה הגורר הפקעת קניין פרטי לטובת הציבור צריכים להיעשות בדרך של הכנת תכנית מתאר מתאימה. עמדת הועדה המקומית ההסכם בין המועצה המקומית לבין העוררים שריר וקיים ולא בוטל. בבסיס ההסכם אין תכנית ספציפית ולפיכך התכנית (שמספרה כג ועניינה איחוד וחלוקה') שאושרה בסופו של דבר מקימה את התחייבויות הכלולות בו. החלטת הועדה המקומית מיישמת הלכה למעשה את הסכם החכירה. השטח דרוש למועצה לשם הרחבת בריכת השחייה. החלטת הועדה אינה פוגעת בזכויות הבניה שאושרו לעוררים בתכנית. תכנית הבינוי אינה משנה את תכנית כג' ואינה מתיימרת לשנותה. ועדת הערר דנה בערר בחנה מסמכים שהוצגו בפניה ושמעה את טענות הצדדים. במסגרת זו הבהירו העוררים כי השטח נשוא ההסכם כלל לא חופף את השטח נשוא ההחלטה ולכן אפילו היה ההסכם בתוקף אין בכך כדי להועיל להצדיק ההחלטה האמורה. עוד הדגישו העוררים כי הועד המקומית אשר צורף כצד לערר לא טרח להתייצב ו/או להגיש תשובה לערר. עוד הובהר כי בתכנית האב של רמות השבים הומלץ לאתר שטח חדש לייעוד ספורט ונופש. הועדה המקומית טענה כי בכוונתה להכין תכנית בניין עיר שתסדיר ההפרשה האמורה. דיון והכרעה בערר זה הדין עם העוררים. ועדת הערר אינה מוסמכת ואף לא התבקשה להכריע בעניין תוקפו של ההסכם, אם כי במאמר מוסגר לא מצאנו הגיון כלכלי או אחר בהסכמתם של העוררים לתרום חלק מחלקתם תמורת התכנית שאושרה בסופו של דבר (בניגוד לתכנית שנפסלה בועדה המחוזית וכללה תוספת זכויות). יש לציין כי במסגרת התכנית הראשונה (יט') יועד חלק מהמקרקעין כשצ"פ, כנראה לצורך זה ועל כן תכנית זו בניגוד לתכנית שאושרה בסופו של דבר כוללת עיגון סטטוטורי להוראות ההסכם. במישור דיני התכנון והבניה אנו סבורים כי כפייתה של הפרשה לצרכי ציבור אשר אינה מעוגנת במשטר התכנוני החל בחלקה עומדת בניגוד לדין. סעיף 188 לחוק מתיר להפקיע מקרקעין המיועדת לצרכי ציבור ספציפיים. בענייננו עסקינן בחלק מחלקה המייעדת המקרקעין קא עסקינן כאזור חקלאי א'. צודקים העוררים כי בדרך פעולה כזו, נשללת זכותם (וזכותם של אחרים) להתנגד להרחבת הבריכה במיקומה הנוכחי בכלל, ועל חשבון פגיעה קניינית משמעותית בחלקתם של העוררים בפרט, כמו גם שוללת מהם סעד פיצויי העומד להם על פי חוק. הדעת נותנת כי כשם שתכנית בינוי אינה יכולה להצמיח זכויות יש מאין כך גם אינה יכולה לבטלן, ולכן בהסתמכותה של הועדה על שלב זה, אשר אינו עובר הפקדה ונטול תוצאות פיסקאליות, משל היה דרך פעולה סטטוטורית לגיטימית, אינה לגיטימית. בעניין עת"מ (ת"א) 6/97 ועד האומנים נ' הועדה המקומית לתו"ב ת"א נדונה הרחבתן של זכויות בניה בתכנית בינוי. על מנת להדגים האבסורד בדרך פעולה זו העלה בהמ"ש שאלה רטורית "האם ייתכן כי תכנית בינוי תייעד מקרקעין לצרכי ציבור וכי בעקבות זאת תהא רשאית ועדה מקומית להפקיעה?!.... האם ייתכן שתכנית בינוי תגרום לפגיעה כאמור אך הזכות לפיצוי לא תקום בשל כן שאין המדובר בתכנית סטוטורית?". ברי כי יש להשיב על שאלות אלה בשלילה, וכך גם בענייננו. בשולי הדברים יוער כי עד מתן החלטה זו, וחרף העובדה כי בדיון טענה הועדה המקומית כי היא שוקדת על תכנית סטוטורית לשינוי ייעוד באותה רצועה, לא התקבל במשרדי ועדת הערר כל הודעה בדבר שינוי במצב בסטוטורי החל. לפיכך הערר מתקבל. בניהערר