ביטול קומת חניה תת קרקעית עניינו של ערר זה בתכנית נת/מק/615/2 (להלן: התכנית) שאושרה על ידי הועדה המקומית לתו"ב נתניה (להלן: הועדה המקומית). מטרת התכנית היה ביטול קומת חניה תת קרקעית (אחת משתיים) והתרת עד 15% מחניות הפרויקט הכולל 40 יח"ד המחייבות 62 חניות, כחניות עיליות בקומת העמודים של הבניין. כמו כן התבקשה ביטולה של בריכת שחיה. התכנית הועברה לביקורת הממונה על המחוז מכח סעיף 109 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965 (להלן: החוק) ונקבע כי אינה טעונה אישור השר ולא הוערו לה הערות טכניות במסגרת זו. הערר הוגש על ידי שלושה מחברי הוועדה המקומית: ה"ה הרצל קרן, אבנר בנימיני ועופר אורנשטיין (להלן: העוררים). העוררים התנגדו בשעתו לתכנית ופרט להתנגדותם לא הוגשו התנגדויות נוספות. טענות העוררים התכנית מנוגדת לתב"ע בסמכות הועדה המחוזית שבתוקף. התכנית אושרה בוועדה בניגוד למנהל תקין. הכוונה לדיון שנערך בשעתו בהפקדת התכנית במהלכו השתוו הקולות ואז הודיע מ"מ יו"ר הוועדה, מר שר, כי מכח הצבעתו הכפולה התכנית מאושרת להפקדה. עובר להודעה זו התבקשה הצבעה חוזרת ומ"מ היו"ר סרב לקיימה. המשיבים הקדימו בניה לתכנון. נבנה מרתף חניה אחד בלבד. המבוקש לא קיבל את ברכת הדרך של הצוות המקצועי של ועדת התכנון המקומית. טענות המשיבים מדובר בשינוי בינוי המצוי בסמכות הועדה המקומית עפ"י סעיף 62 א'. בוועדה המקומית נערכה הצבעה על הפקדת התכנית והוחלט ברוב קולות להפקידה. מעבר לאמור, אם מצאו לנכון לתקוף החלטה זו היו יכולים העוררים לתקפה בבית משפט ואף להביאה לדיון חוזר במוסד התכנון. הבניה החלה מכח היתר שתאם המצב התכנוני התקף קודם לאישור התכנית אשר היה כרוך במרתף חניה אחד בלבד. מדובר בהחלטה עקרונית של מדיניות להתיר בנת/600 15% חניות עיליות. אין כל הגיון כלכלי בהקמת מרתף חניה נוסף על מנת לאפשר עוד 7 חניות מתוך 62. מרתפים עמוקים נותרים בשיממונם עקב העדר נכונות התושבים לחנות בהם מטעמי בטיחות. החניות המתבקשות בקומת העמודים הינן חניית אורחים. טענות הועדה המקומית התכנית מצויה בסמכות הועדה המקומית מכח סעיף 62 א(5). בהצבעה היו קולות שקולים, ליו"ר מוקנה קול נוסף עפ"י סעיף 43 לחוק למשוך ההחלטה שהתקבלה כדין. סירוב היו"ר לבצע הצבעה נוספת בדין יסודו מאחר ולא הייתה כל אי בהירות בנוגע לתוצאות ההצבעה הראשונה. העותרים יכלו לפעול בהתאם לתקנות ולדרוש תוך 7 ימים מקבלת הפרוטוקול דיון חוזר משלא פעלו כך אין להם אלא להלין על עצמם. העוררים לא אמרו שמתנגדים לתכנית בעת הדיון למתן תוקף. דיון הדיון בפנינו נחלק לשלושה: סמכות הועדה המקומית לאשר התכנית. בדיקת נאותות תכנונית. בחינת הליכי האישור. סמכות הועדה המקומית במסגרת תיקון 43 הוענקה לוועדה המקומית סמכות לאשר תכניות בנושאים מסוימים וביניהם שינוי של הוראות לפתרונות בדבר בינוי או עיצוב אדריכלים (סעיף 62 א(5) ). במסגרת זו, פסק בית המשפט העליון בהלכה המנחה לעניין זה (בג"צ 5145/00 הועדה המקומית לתו"ב חוף השרון, נ' שר הפנים - להלן הלכת חוף השרון) כדלקמן: תיקון 43 לחוק, העביר לוועדות התכנון המקומיות סמכות תכנונן של תכניות בניין עיר מזנים מסוימים, ותכליתו כפי שפירש כבוד השופט חשין בהלכת חוף השרון: "קיצורם וייעולם של הליכי התכנון. אחת הדרכים - שמא נאמר: הדרך העיקרית - שנראתה לו למחוקק הייתה הקניית סמכויות אוטונומיות לוועדות מקומיות לאשר תכניות מיתאר מקומיות ותכניות מפורטות בנושאים מסוימים בלא להידרש להסכמתן של הוועדות המחוזיות (הסכמה שנדרשה עד אותה עת)." יחד עם זאת, כפי שפירש כבוד השופט חשין בהלכת חוף השרון: - " אלא שיש להבחין ולהבדיל בין שאלת הסמכות לבין נושא שיקול-דעתה של הוועדה המקומית בתחומי סמכותה. אכן, אין בו בסעיף קטן (5) הגבלה על סמכותה של ועדה מקומית להוסיף לגובהם של בניינים - או להוסיף קומות לבניינים - ומכאן שמוסמכת היא הוועדה, מכוחו של סעיף קטן (5), להתיר להגביה בניין או להוסיף לו קומות (אך לא להוסיף לאחוזי הבנייה). בה בעת לא נוכל להסכים, כפי שנטען לפנינו, כי בגדרי שיקול-דעתה להורות על הגבהתם של בניינים תוכל ועדה מקומית לעשות כרצונה. כך באשר להגבהת בניינים וכך באשר להוספת קומות. כפי שראינו, הסמכות שהופקדה בידי הוועדות המקומיות סמכות היא לערוך שינויים בתכניות תכנון, וסמכות זו - כפי שלמדנו - סמכות משנית ומינורית היא בתחום התפרשותה. סמכות היא שמעיקרה לא נועדה להביא לשינוי אופייה הכללי של הסביבה כפי שנקבע בתכנית שאישרה הוועדה המחוזית. פירוש ולפיו בכוחה של ועדה מקומית, למשל, להפוך שכונה שלווה ונמוכת-בתים למיתחם ובו בתים גבוהי-קומה, לא יתקבל על הדעת. שיקול-דעת גורף מעין-זה לא נתכוון החוק להעניק לוועדות המקומיות, וסמכות-משנה שהוענקה לוועדות המקומיות אל-לנו להופכה לסמכות ראשה. אכן, תקנה 1(9) לתקנות הסטיה הניכרת אינה מחייבת את הוועדות המקומיות העושות כסמכותן בסעיף קטן (5) לסעיף 62א(א), אך מורה דרך יכול שיימצא בה." לעניין כפיפות הסמכות על פי סעיף 62 א (5) לקבוע בסעיף 62 א (9) - הדן בסמכות הוועדה המקומית לאשר תכנית שעניינה בסוגיות שניתן לאשרן בהקלה, הרי שלעניין זה נפסק מפורשות בפרשת חוף השרון כדלקמן: "טענת העותרים נראית לי וטענת המדינה אינה נראית לי. ראשית לכול, הוראות סעיפים קטנים (5) ו-(9) הוראות שוות-כוח הן, ולא מצאתי הצדק להגביל את הוראת סעיף קטן (5) בהוראת סעיף קטן (9). על יסוד הנחה שצירוף התיבות "בינוי או עיצוב אדריכליים" עשוי לכלול בהקשר ספציפי הגבהת בניין ביותר מאשר שתי קומות, לא ידעתי מה היגיון הוא שיָצֵר ויגביל סמכות זו על-פי הוראת סעיף קטן (9). אכן, החלתה של הנוסחה "בינוי או עיצוב אדריכליים" חייבת שתיעשה בזהירות ובחוכמה, ואולם לא אקבל כי סמכותה של ועדה מקומית נשללת על הסף אך בשל הוראת סעיף קטן (9)." נמצא איפה, כי סוגיית הסמכות טומנת בחובה בדיקה כפולה: הן לעניין הסמכות עצמה, והן לעניין שיקול דעתה של הוועדה המקומית בהפעלתה. לעניין הסמכות גופה, כפי שטענו המשיבות, נפסק בהלכת חוף השרון מפורשות כדלקמן: "תשובתנו לשאלה היא על דרך החיוב. אכן כן: גובהו של בניין - גובהו ומספר קומותיו - הם מרכיב ומאפיין עיקריים בבחינתו הארכיטקטונית של הבניין, אשר-על-כן גובהו של בניין ומספר קומותיו של בניין עשויים למצוא מקומם במסגרת הנוסחה של "בינוי או עיצוב אדריכליים" כהוראת סעיף קטן (5). נוכל ללמוד היקש לענייננו מהוראת תקנה 1(14) לתקנות הסטיה הניכרת, ולפיה "בניה שלא בהתאם לדרישות הארכיטקטוניות המפורטות בתכנית..." היא בנייה בסטייה ניכרת. צמד התיבות "דרישות ארכיטקטוניות" פורש כמה וכמה פעמים בהלכה, ומתוך דברים שנאמרו ברור כי גובהו של בניין יבוא בגדרי "דרישות ארכיטקטוניות". (ההדגשה שלנו ו.ע.מ) באותו מקרה אושרו בסמכות הוועדה המקומית שתי תכניות האחת - תכנית החלה על מרבית הישוב ארסוף והורתה פיצול מבנה מותר אחד לשניים, והשנייה - תוספת 7 קומות למבנה בו מאושרות 16 קומות בגבעתיים. ברי, כי הפחתת קומת חניה ושינוע מקומות החניה מצוייה אף היא בסמכות הועדה המקומית מקל וחומר. בשולי הדברים, נוסיף כי אף גורמי התכנון המחוזיים אשר אמונים על שמירת סמכויות הועדה המקומית בתכניות כגון דא כאן ראו התכנית כתכנית בסמכות הועדה המקומית, והחליטו שלא להתערב בדבר מכח סעיף 109 לחוק. המבחן השני שהושם הינו מבחן הנאותות התכנונית. נאותות תכנונית אנו סבורים כי מבחן השכל הישר מחייב בהיבט זה אשור הפתרון התכנוני המוצע וזאת על שום טעמים מספר: ראשית, - נחה דעתנו כי לא תגרם פגיעה כתוצאה משזירת 7 חניות בקומת העמודים, מה עוד שחלק מפועלה של תכנית הינו ויתור על הקמתה של בריכת שחיה שתוכננה באותו מפלס. שנית, - אחד השקולים הרלוונטיים במכלול השיקולים התכנוניים כי מצוותו של ביהמ"ש העליון הינו השיקול הכלכלי. לעניין זה נפנה לע"א 210/98 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא שם נפסק כדלקמן: "הפגיעה שבצדה של תכנית היא שיקול רלוונטי במסגרת כלל השיקולים מרשויות תכנון צריכות לקחת בחשבון. כך, למשל, אם הפגיעה שבצדה של כתנית גדולה מהתועלת שהיא מביאה, בדרך כלל עדיף היה שלא להוציא את התכנית אל הפועל" ואף לעת"מ 1364/01 גם שם פסק בית המשפט כי סבירות תכנונית נמדדת גם בהיבט הכלכלי. "המשיבות לא הציעו אומדן של הפיצויים שיהיה עליהן לשלם ואף לא אומדן של ההוצאות שהיו כרוכות בהערכות ראויה לטיפול בתכנית בפרק הזמן שנקבע לכך בחוק. בהעדר נתונים אלה בפני המשיבים רק הספק אם דרכן בטיפול התכנית עומדת במבחן הסבירות" איננו רואים טעם, לא כל שכן הגיון בחיוב ביצירת של קומת מרתף נוספת, על מנת לאחסן 7 חניות. חפירת קומת מרתף נוספת מהווה נטל כבד שיגולגל בסופו של דבר לפיתחו של ציבור רוכשי הדירות. שלישית, - הונח בפנינו כי מדובר במדינות תכנונית כוללת, ולראיה תכנית - נת/ 600/ א/ 3. גם בה הותרו עד 15% חניות עיליות ונת/ מק/ 600/א/ 8/ 1 רביעית, - מידת התכסית הפנויה לצורך חלחול הנגר העילי והגינון עומדים בסטנדרטים המחוזיים גם לאחר התיקון. וחמישית, - אף העובדה כי לתכנית לא הוגשו התנגדויות מטעם שכנים/תושבים יש ליתן בהיבט זה משקל ובהיבט זה ראינו לנכון לציין כי הפכנו בערר, כהתנגדות וכשנאמר מטעמם של העוררים ולא מצאנו כל טעם תכנוני להתנגדותם. בחינת הליכי האישור בהיבט זה, יש לבחון ראשית את טענתם המקדמית של המשיבים לפיה טענה זו אינה מצויה בסמכותה של ועדת הערר ובהשלמה, כי העוררים החמיצו יומם בבית המשפט משלא פנו אליו לאחר קיומו של הדיון להפקדה. אנו דוחים הטענה המקדמית, וזאת על שום מספר נימוקים: ראשית, סעיף 112 לחוק אינו מגביל את נימוקי הערר. כל שנקבע בו הינו זכות ערר על החלטת הועדה המקומית בדבר אשור התכנית. חלק מאישורה של התכנית הינו הליכי האישור. במסגרת זו נדונה טענת פגם בפרסום למשל כדבר שבשגרה בפני ועדות הערר, כמו גם טענות בדבר פורום לא ראוי, נקיטה בהליכים לא נכונים וכיו"ב. איננו רואים לנכון לאבחן טענות בדבר אי סדרים במוסד התכנון מטענות אלה. שנית, שיקולי מדיניות משפטית מחייבים מיצוי הליכים במוסדות התכנון קודם לפניה לבתי המשפט. ושלישית, בענייננו הוגש ערר מיד לאחר קיומה של אותה ישיבה והעוררים הופנו על ידי ועדת הערר להליך של הגשת ערר עם אישורה של התכנית, אם תאושר. לגופם של דברים, אנו מקבלים את עמדת הועדה המקומית לפיה לא התעוררה מחלוקת באשר למספר התומכים/מתנגדים הנמנעים וכי הדרישה להצבעה חוזרת הוגשה ללא בסיס מנהלי. למעשה דובר במעין "טעות בכדאיות" אשר אינה מהווה עילת ביטול. יתר על כן, במסגרת הדיון בתכנית לאישור בו אושרה התכנית ברוב, לא הביעו העוררים הלכה למעשה התנגדות גם אם ברי מדברי מר קרן שנטל חלק באותו דיון, כי הוא מתנגד לה. הלכה פסוקה היא כי מקום בו נערך דיון נוסף במוסד התכנון (מה עוד שעסקינן בדיון בהתנגדות) נרפא הפגם, ככל שנפל, בדיון בהפקדה. הדברים מקבלים משנה תוקף גם נוכח הדיון הנוסף שנערך בפני ועדת הערר ובו נפרשו מכלול הטענות. לעניין זה נפנה לעת"מ 1012/01 ועדה מקומית פז נ' ועדה מקומית זמורה שם נקבע "אילו עמדה לפני החלטת הועדה המקומית בבדידותה כמדומה לי שהייתי מורה לבטל אותה ולהחזירה אל הוועדה... אולם אם נפל פגם פוסל בתהליך קבלת ההחלטה של הועדה המקומית מצא זה את תרופתו בהחלטה שיצאה לפני ועדת הערר. וועדת הערר "אינה רק" גוף השומע עררים. היא גם מוסד תכנון בעל סמכות מקורית לדון ולהחליט מחדש בסוגיה שהוצבה על מדוכת הדיון הועדה המקומית מכאן שבחינת שאלת סמכותה של הועדה המקומית לאשר את התכנית המבוקשת באורח עצמאי בידי ועדת הערר, כמוה כקבלת ההחלטה המקורית העומדת על אדניה שלה והיא נטולת הפגם הדיוני מהותי שדבק בהחלטת הועדה המקומית. מכל הטעמים האמורים לעיל אנו דוחים את העררחניה