טעות סימון בתשריט תכנית

טעות סימון בתשריט תכנית המחלוקת העוררת והועדה המקומית תמימות דעים בנוגע לסימונו של המעבר למגורים בטעות. לשיטתן, אילו היתה כוונה לשנות משטחה של חלקה 190 לטובת חלקה 191 היו מופיעות הוראות בדבר הסדר קנייני כזה או אחר בין הצדדים. המשיב 2 טוען מנגד, כי תשריט המש"מ מדבר בעדו וכיום המעבר מהווה חלק מחלקתו. כיום מבקשת העוררת להחזיר את ייעודו של המעבר לייעוד ציבורי. לטענתה היא זקוקה למעבר על מנת לאפשר נגישות לטיפולים ותיקונים עיתיים במתקני המים. הועדה המקומית מסכימה לגופו של עניין, אולם ניטש ביניהן ויכוח על אופיו הציבורי של המעבר, אם במבני ציבור עסקינן או שמא בדרך או שצ"פ. לויכוח זה השלכות על סמכותה של הועדה המקומית לדון בתכנית. אם המדובר במבני ציבור, כי אז ניתן להגדיר השינוי המבוקש כהגדלת שטחי ציבור על פי סעיף 62 א 3, ואזי הוא נכנס בגדר סמכות הועדה המקומית (כטענת העוררת); אם המדובר בשצ"פ (כטענת הועדה המקומית) או בדרך, כי אז מדובר בייעוד חדש שזכרו אינו מופיע בתכנית המקורית, אשר טעון תכנית בסמכות ועדה המחוזית. עיקר עמדתו של המשיב 2 בהעדר הצורך לשנות את המצב התכנוני כלל, הואיל וניתן לטענתו לאפשר נגישות לחלקה 191 ממערב, מחלקה 151 המיועדת למבני ציבור. בעניין מחלוקת הסמכויות טוען המשיב 2 כי "מדובר ביצירת שטח ציבורי חדש תוך הפקעה ושינוי תכנוני" (סעיף 4 לתשובתו). עוד טוען המשיב 2 כי הוראות סעיף 15 למש"מ קובעות כי סטייה מתכנית המדידה הקבועה בו תהא בסמכות הועדה המחוזית על פי סעיף 139 לחוק התכנון והבניה וגם מטעם זה, לשיטתו, התכנית אינה בסמכות הועדה המקומי. הכרעה אנו סבורים כי הטענות לגופו של עניין תידונה במסגרת דיון ההתנגדויות. במסגרת זו יהיה על מוסדות התכנון הרלוונטיים לבחון בפרוטרוט את האפשרות להסדיר נגישות אלטרנטיבית מחלקה 151, אשר הבנו כי היא מצויה בהפרש גובה ניכר מחלקה 190, ובין היתר לבחון עלות פתרון כזה לעומת עלות ייעודו של המעבר מחדש לצרכי ציבור. אשר לעניין הסמכות. כידוע, חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, (להלן: "החוק") אינו יוצק תוכן לייעודים. אלה מוגדרים ונקבעים במסגרת תכניות בניין עיר. חריג לכלל הינה דרך המוגדרת גם בסעיף ההגדרות בחוק, כדלקמן: "דרך" - תוואי למעבר רכב, הולכי רגל או בעלי חיים, לרבות מסילת ברזל, מבני דרך אי תנועה, קיר תומך, קיר או סוללה למניעת רעש וכן תעלה, חפיר ומעביר מים בצד הדרך או מתחת לה, ולרבות מתקני דרך". תכנית שד / 1060 אינה מגדירה דרכים, אם כי היא כוללת התייחסות אליהן). התכנית קובעת כי בשטח לבנייני ציבור יותרו מבני חינוך דת בריאות ספורט חברה וגינות. המש"מ, (אשר כזכור צבע את המעבר בצהוב) קובע כי יעוד שטחים ושימושם יהא "בהתאם לתשריט" (סעיף 17). בסעיף "ציוני התשריט" מופיעים מבני ציבור, דרכים, שביל, ושטח פרטי פתוח. למותר לציין כי אף אחד מהייעודים/שימושים הנ"ל אינו מפורט. הנה כי כן, אף אחת מההגדרות (ככל שקיימות) אינה עונה על ייעודו של מעבר המשמש לטיפולים מזדמנים לאחזקת מתקנים. בהעדר הגדרות רלוונטיות בתב"עות החלות במקרקעין, אנו סבורים כי יש לנקוט כפי שקבע כבוד השופט אור בעניין ע"א 8797/99 אנדרמן ואח' נ' ועדת הערר ואח' פ"ד נו (2) 466 בלשון בני אדם, וכפי שנפסק: "עמדתי שלי היא שבענייני הגדרת ייעודים בתכנית בניין עיר אין מקום לפרשנות "מרחיבה" לייעוד הקבוע בתכנית המובילה לפירוש שאיננו הפירוש המקובל בלשון בני אדם...." קל וחומר בענייננו בו עסקינן בנוסחה של תכנית חדשה המבקשת לתקן מצב קיים. לפיכך ובהתחשב בהגדרת "דרך" בחוק, אנו סבורים כי אכן בדרך עסקינן וזה הייעוד המתאים ביותר לתכלית המבוקשת. מכל מקום, אין המדובר לטעמנו בבנייני ציבור. מבחינה פונקציונאלית הגיונית איננו רואים יתרון בהתאמת מבני ציבור לתכלית המתוארת, ביחס לייעוד המגורים הקיים היום. עניינם של שניהם במבנים ולא במעבר להולכי רגל/כלי רכב. אשר לטענתו של המשיב 2 בעניין הוראות סעיף 15 למש"מ, אין אלה גוברות על סמכות הועדה המקומית על פי סעיף 62 א לחוק, מה גם שהוראת סעיף 139 לחוק אליה מפנה המש"מ בוטלה זה מכבר, והסמכות בפרק ד' הדן באיחוד וחלוקה יוחדה לוועדה המקומית. אשר על כן ולאור כל האמור, הערר נדחה. התכנית תוגש ככל שתמצאנה העוררת והמשיבה 2 לנכון בשים לב להערתנו ברישת הכרעה זו לעניין החלופות, בסמכות הועדה המחוזית. תוכנית בניהבניהתשריט