ערעור על הרשעה באונס ושוד השופט ס' ג'ובראן: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף) בתפ"ח 1163-04 מיום 21.1.2013, במסגרתו הושת על המערער עונש של 10 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת פשע לפי סימן ה' לפרק י' ולפי פרק י"א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 10 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת עוון לפי פרק י"א לחוק העונשין; ופיצוי כספי למתלוננת בסך 25,000 ש"ח. כתב האישום ביום 7.9.2004 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין; וגניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, באוגוסט 2004, נפגשו המתלוננת והמערער בבית קפה בתל אביב. במהלך הפגישה, ביקש המערער לראות את דירת המתלוננת והבטיח לה כי יראה לה את דירתו בסוף אותו שבוע. לאחר שהגיעו לדירה, ובעת שהמתלוננת שהתה במקלחת, המערער ניצל את חוסר תשומת ליבה וגנב ממגירה בחדר השינה שלה סכום של כ-50,000 ש"ח במזומן, שכר עבודתה של המתלוננת משך שנים. משגילתה זאת למחרת, המתלוננת פנתה למערער ושאלה אותו האם גנב את כספה אולם הוא הכחיש זאת. יום לאחר מכן בשעות הערב, המערער שב לדירת המתלוננת וביקש כי תלך לקנות עבורו תבלין לתה. משחזרה המתלוננת לדירה, המערער תפס אותה בפניה, סובב את ידיה לאחור, הרים בכוח את חצאיתה והסיט את תחתוניה. לאחר מכן, המערער דחף אותה בכוח אל המיטה, תוך שהוא אוחז בידיה כשהן מסובבות לאחור, פתח בכוח את רגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו, כל זאת בניגוד לרצונה. משסיים המערער לבצע את המעשה, הכה בחוזקה את המתלוננת בפניה ותלש מעל צווארה שרשרת שענדה. כן המערער גנב ממנה תכשיטים נוספים שהיו ברשותה ולאחר מכן עזב את הדירה. ביום 18.7.2006 הכריע בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והרשיע אותו, לאחר שמיעת הראיות, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, פרט לעבירת הגניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ממנה זוכה מחמת הספק. גזר הדין של בית המשפט המחוזי ביום 21.1.2013, ולאחר החלפת מותב, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט המחוזי עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, על מדיניות הענישה הנהוגה ועל הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. באשר לערך החברתי שנפגע ומידת הפגיעה בו, נקבע כי המערער פגע בגופה, בנפשה וברכושה של המתלוננת. בית המשפט מצא כי המערער ביצע מעשה אינוס אכזרי, מלווה באלימות, אשר התיר הן סימנים פיזיים על גופה של המתלוננת והן צלקות עמוקות בנפשה. זאת בנוסף לשליחת יד ברכושה של המתלוננת. באשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהמערער רכש את אמונה של המתלוננת בדרכי מרמה, וניצל את חולשתה לנוכח היותה עובדת זרה השוהה באופן בלתי חוקי בישראל. בית המשפט התחשב גם בכך שלאחר האונס, המערער אף גם שדד וגנב את תכשיטיה של המתלוננת דלת האמצעים. בית המשפט המחוזי מצא כי מכלול הנסיבות האופפות את המקרה מציב אותו במדרג חומרה עליון. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי בחן את הענישה בעבירות מין בכלל ועבירות אינוס בפרט, וקבע כי אלה מחייבות ענישה קשה במיוחד. על מנת לקבוע את העונש המתאים למערער, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער שאינן קשורות לביצוע העבירה, וביניהן, עברו הפלילי, בחירתו להכפיש את המתלוננת במקום ליטול אחריות על מעשיו ולהביע צער עליהם, וכן הימלטותו מאימת הדין לאחר שבמשך 6 שנים לא התייצב להמשך הדיון בענייננו. מנגד, בית המשפט לא מצא כל נסיבה להתחשבות לקולה במערער. לנוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער כאמור לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. נימוקי הערעור ותשובת המשיבה המערער טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי שגה בגזירת דינו ומבקש הפחתה משמעותית בעונשו. לעמדתו, הענישה בנסיבות המקרה חורגת מהרף הנהוג, בוודאי לנוכח נסיבותיו האישיות. כך, המערער סבור כי לא ניתן משקל ראוי להיותו משתף פעולה של שרותי הביטחון אשר הובא לארץ לאחר "הסכמי אוסלו", וכעת מנותק ממשפחתו ומחייו. המערער מציין כי עברו שימש בסיס לדחיית חיזוריו אחרי ערביות ישראליות כמו גם בני העדה הבדואית. לטענתו, הוא רצה למסד את הקשרים עם המתלוננת וסבר כי היא חשה באופן דומה. לשיטתו, היה על בית המשפט המחוזי להתחשב בכל האמור ולגזור עליו עונש פחות חמור באופן משמעותי. המשיבה, מנגד, טוענת כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממתחם הענישה המקובל. המשיבה סבורה גם כי אין שיקולים לקולה המצדיקים הקלה בענישה, שכן המערער לא הודה, לא התחרט ולא הביע צער. דיון והכרעה במהלך הדיון החלטנו כי נמתין עם מתן פסק הדין עד לאחר תשלום הפיצוי שנגזר לטובת המתלוננת, על מנת להחליט האם להקל בעונשו של המערער. ואכן, ביום 18.11.2014 עודכנו כי המערער שילם את הפיצוי למתלוננת, וכי עמדת המשיבה היא כי אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונשו. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנימוקי הערעור, בתגובת המשיבה ולאחר שמיעת הצדדים לפנינו, הגענו למסקנה דין הערעור להתקבל באופן חלקי כפי שיפורט להלן. הגענו למסקנה כי הענישה שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער אינה חורגת מענישה ההולמת את נסיבות העבירות ואת נסיבותיו האישיות, שכן בית המשפט המחוזי נתן דעתו לחומרה שבמעשיו ולכך שאין שיקולים ממשיים להקלה בעונשו באותה העת. אולם, יחד עם זאת, אנו סבורים כי יש מקום להקלה מסוימת בעונשו של המערער כעת. אכן, אין להקל ראש בחומרת העבירות בהן הורשע המערער ובמעשיו, אשר כללו פגיעה בגופה, בנפשה וברכושה של המתלוננת. יחד עם זאת, מצאנו כי יש מקום להתחשב בכך שהמערער שילם למתלוננת את סכום הפיצוי שהוטל עליו, ובלבנו תקווה כי המערער יראה בהתחשבותנו עמו נקודת אור אשר תוביל אותו בדרך הנכונה. אשר על כן, אנו מוצאים לנכון להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו. סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יעמוד על 8.5 שנות מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יישארו על כנם. משפט פליליהרשעהעבירות מיןערעור