בקשה לקיים משפט זוטא בנוגע קבילות הודאה במשטרה

1. על הנאשם הוגש כתב אישום, ובו נטען כי בתאריך 28.12.02, בסמוך לחצות הלילה, שלח הנאשם אש בכנסיה שבישוב מגוריו, שעב. נטען, כי הנאשם פרץ את דלת הכנסיה באמצעות מוט ברזל, שפך נפט על רצפת הכנסיה ועל השטיחים, ובאמצעות מצית הצית את השטיחים. עוד נטען, כי לאחר כ- 10 דקות כיבה הנאשם את האש ועזב את המקום. הנאשם מואשם אפוא בשלוש עבירות, ואלה הן: (א) התפרצות למקום תפילה, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"); (ב) היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין; (ג) הצתה, עבירה לפי סעיף 448 לחוק העונשין. 2. בעת שהוקרא לנאשם כתב האישום השיב בא כוח הנאשם דאז, בשם הנאשם, כדברים הבאים: "הנאשם כופר בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. יש טענת אליבי. הנאשם טוען כי במועד המפורט בכתב האישום היה בביתו עם בני משפחתו. אנו מבקשים לקיים משפט זוטא בעניין הראיות שיש בתיק. טענות הזוטא שטוען הנאשם הן: הנאשם כפר לאורך כל הדרך במעשים המיוחסים לו. המשטרה הכניסה מדובב לתא המעצר שלו והמדובב התחיל לצייר לו כל מיני שרטוטים וליצור מן פחד כזה שהבן של הנאשם, שהיה גם עצור, הולך להודות בכל מיני דברים שלא קשורים בתיק זה אלא בדברים אחרים וזה מה שגרם לנאשם להודות בעובדות כתב האישום על מנת למנוע נזק יותר גדול בדברים אחרים, כתוצאה מהתמונה העגומה שצייר לו המדובב המשטרתי." נוכח תשובת הנאשם היה צורך לקיים משפט זוטא בנוגע לשאלת קבילות הודאותיו במשטרה. בתחילה הסכימו ב"כ הצדדים כי משפט הזוטא יתקיים כחלק בלתי נפרד מהמשפט העיקרי, אך לאחר מכן הודיע ב"כ הנאשם כי הוא מבקש שמשפט הזוטא לא יהיה חלק מהמשפט העיקרי, אלא ישמע בנפרד הימנו. 3. למעשה, בראיית הדברים לאחור לא היה מוצדק כי הסניגור יבקש לקיים משפט זוטא בנפרד. מסקנתי זאת נובעת מן הטעם הפשוט, שהראיות העיקריות שהתביעה מבקשת לבסס עליהן את הרשעת הנאשם, הן ההודעות ת/10 ו- ת/11 שמסר הנאשם לחוקריו, בהן הודה לכאורה בביצוע המעשה, וכן שחזור שבוצע עם הנאשם בכנסיה, ואף במהלכו הודה הנאשם בביצוע המעשה. כאשר ממילא הראיות העיקריות הן אלה הבאות מפיו של הנאשם, ואין כמעט ראיות אחרות, מה הטעם להתנגד לכך שמשפט הזוטא יתנהל כחלק בלתי נפרד מהמשפט העיקרי עצמו? לכך אוסיף, שעל מנת להוכיח קבילות ההודעות שמסר הנאשם, ממילא העידה המאשימה את כל עדיה, ולמעשה סיימה את פרשת עדי התביעה, ואין זאת אלא חיזוק להנחתי, שעמידת הסנגוריה על ניהול משפט זוטא בנפרד, בשונה מעמדתה הראשונית, רק מכביד על ברור הדין ומאריך ההליכים, וחבל. 4. בכל הנוגע למשפט הזוטא טענה ב"כ המאשימה כי אין לקבל את טענות הנאשם בנוגע לחוסר קבילות הודאותיו. ב"כ המאשימה טענה, כי הודעותיו של הנאשם ניתנו מרצונו החופשי מבלי שהופעלו כלפיו אמצעים פסולים כלשהם, ועל כן הודעותיו קבילות ולא נפל בהן כל פסול. ב"כ המאשימה הוסיפה, כי בשלב זה אין בית המשפט בוחן את משקל הודעותיו של הנאשם אלא אך ורק את קבילותן, ואם אלה ניתנו מרצונו החופשי של הנאשם ולא דבקה בהן פסלות, דין הוא שבית המשפט יקבלן, ואת שאלת משקלן ישאיר לשלב בו ישקול מתן הכרעת הדין. 5. לעומת טענות ב"כ המאשימה טען ב"כ הנאשם כי הודעותיו של הנאשם, לרבות השחזור, פסולים הם. ב"כ הנאשם הדגיש, כי לאורך כל החקירה כפר הנאשם באשמה המיוחסת לו, ורק בנקודה מסוימת שינה טעמו והודיע לחוקריו כי הוא מוכן להודות בעבירות המיוחסות לו, למרות שלטענתו לא ביצע אותן. ב"כ הנאשם מוסיף ומוסר, כי הנאשם מסר את הודעתו העיקרית ת/10 כמחצית השעה לאחר שניסה לשים קץ לחייו (ולטענת ב"כ המאשימה רק ניסה לשים עצמו כמי שעומד לשים קץ לחייו), והשחזור שנעשה, נעשה מיד לאחר שהנאשם מסר את הודעתו ת/10, ועל כן השחזור הוא חלק בלתי נפרד מההודעה עצמה, ופסול כמו ההודעה עצמה. 6. מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי יש להבחין הבחנה ברורה בין טענות הנאשם הנוגעות לחוסר קבילות הודעותיו לטענותיו המתייחסות למשקל הודעותיו. אם לחדד נקודה זו, הרי במשפט הזוטא על בית המשפט לבחון שאלה אחת ויחידה, והיא השאלה, האם הנאשם נתן הודעותיו מרצונו החופשי או שמא מסר הודעותיו בעקבות אמצעים פסולים שהופעלו נגדו. אילו לא עמד הסניגור על ההפרדה בין משפט הזוטא והמשפט העיקרי, כי אז בהכרעת הדין היה ניתן להתייחס אף למשקל ההודעות, אך משהופרד הדיון, הדיון במשקלן של הודעות הנאשם במקרה שלפני יישמר למועד מתן הכרעת הדין. 7. קודם שאבוא לדון בשאלה האם הנאשם מסר הודעותיו מרצונו החופשי, מבקש אני לציין, כי טעמיו של הנאשם בדבר הפסול שנפל בהודעותיו השתנו לאורך הזמן. בתחילה, בתאריך 16.1.03, בפתח הדיון בבקשת המאשימה להורות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים, טען בא כוח הקודם של הנאשם, כי הנאשם "הוכה על ידי השוטרים ואילצו אותו להודות בכל העבירות" (וראה פרוטוקול הדיון - מוצג ת/2). לאחר מכן, בתאריך 3.2.03, ובעת שהנאשם התבקש להשיב על כתב האישום, טען ב"כ הקודם של הנאשם את הדברים שצטטתי לעיל (וראה עמ' 1 לפרוטוקול). בשלב השלישי, בתאריך 15.9.05, בעת שהנאשם העיד (החל מעמ' 137 לפרוטוקול), אמר הנאשם (בעמ' 138 לפרוטוקול) כי הודה בשריפת הכנסיה משום ש"לחצו עלי". את הלחץ שהופעל עליו הסביר הנאשם בכך, שבעת שהובא להארכת המעצר הרביעית, שופט המעצרים לא היה מוכן להאריך את מעצרו, ואז החוקר אמר לשופט, כי בנו של הנאשם, יונס שמו, אשר לטענת הנאשם לוקה במחלת נפש ואף היה מאושפז פעמיים בבית חולים לחולי נפש, אמר על הנאשם כי "שהוא עשה את זה". הנאשם הוסיף והעיד (עמ' 139 לפרוטוקול): "ש. איך ידעת שזה מה שהחוקר אמר לשופט? ת. אני שמעתי. ש. היית באולם? ת. כן זה באולם. אמר את זה כי השופט לא רצה לתת לו עוד ימים. אמר לו, אדוני יש לנו אנחנו בידנו הבן שלו יונס והוא הודה עליו שהוא שרף את הכנסיה. אז אני לא ידעתי מה לעשות, דפקתי את הראש בקיר באותו רגע, והתחלתי לבכות לצעוק אני יודע. קשרו אותי ולקחו אותי בחזרה למעצר." לאחר מכן הוסיף הנאשם והעיד, כי בשעות הערב, כאשר הוחזר לתא המעצר בתחנת משטרת משגב, פגש אותו רכז המודיעין, דוד שמו, ואמר לו: "הבן שלך יונס הוא מעיד עליך שאתה שרפת" .לאחר מכן הוכנס הנאשם לתא בו היה אדם נוסף, שלאחר מכן התברר שהיה מדובב מטעם המשטרה, ובין הנאשם ואותו אדם התפתחה שיחה עליה מעיד הנאשם כדברים הבאים בעדותו (עמ' 140 לפרוטוקול): " .... אז הוא התחיל לספר לי, אומר לי, יש לך בן מסכן. הוא אוהב אותך הרבה והוא רוצה לקחת את התיק מעליך. הוא רוצה להודות בתיק של הכנסיה. הוא היה אצלנו פה לפני כמה דקות לקחו אותו, לא יודע איפוא לקחו אותו. הבן שלי יונס. אז אני התחלתי לצעוק לא ידעתי מה לעשות. רציתי לתלות את עצמי, קראתי להם לא רצו לשמוע אותי. אז הלכתי הבאתי צעיף שהיה לי, קשרתי אותו בגרון ובמקלחת, ורציתי להתאבד. פתאום נכנסו השוטרים, זה שהיה כאן ועוד אחד, קשרו אותי באזיקים במיטה. אחרי חצי שעה רבע שעה נכנס יוסי בן מנחם (שוטר - י"כ) וגם הוא היה פה, אומר לי: נו איך עכשיו? אמרתי לו: תשמע, תשחרר אותי מהאזיקים, אני רוצה להודות. מה שאתם רוצים אני רוצה לעשות. אמרתי לו אתם יודעים שאני לא עשיתי אבל אתם רוצים להכניס את הבן שלי, הבן שלי חולה. אני במקומו נכנס ולא רוצה שתפריעו לו." בנוסף לכך, ובהמשך עדותו, הוסיף הנאשם והעיד, כי אף רכז המודיעין, דוד, אמר לו כי יודה ויאמר כי רק הצית אש קטנה וכיבה אותה ברגלו, וכך יקבל עונש קל. 7. מבין הטעמים, שמסר הנאשם בהזדמנויות השונות, הפוסלים לטענתו את הודעותיו, ראוי לדעתי להתייחס רק לאלה שהעיד עליהם ולא על טעמים אחרים שנטענו מפי סניגורו דאז. כך למשל, אין צורך להתייחס לטענת הסניגור כי הנאשם הודה משום שהוכה על ידי חוקריו, משום שהנאשם עצמו אינו מעיד על כך. גם עדות הנאשם אינה נקיה מסתירות, והקטעים המובאים לעיל יוכיחו, אך למעשה, גרסת הנאשם היא, כי מחוקריו ומהמדובב נודע לו, שבנו החולה יונס עומד ליטול את האשמה על עצמו, וזאת על מנת לחלץ את הנאשם מאשמת הצתת הכנסיה. הנאשם, כאשר שמע זאת, החליט להציל את בנו ועל כן בחר להודות במעשה שלא עשה, כדי שלא יטפלו אשמת שווא על בנו החולה. גרסה זו יש אפוא לבחון על רקע "אבות הפסול" (י' קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון תשס"ד - 2003, עמ' 53), והם: (א) אלימות ואיום באלימות; (ב) שיטת חקירה בלתי הוגנת; (ג) יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים; (ד) שימוש בתחבולה לא הוגנת; (ה) נקיטה באמצעי פיתוי לא הוגנים. בכל אחד מ"אבות הפסול" הנזכרים, מוטל עלינו לבחון, האם פעל על הנאשם לחץ, פנימי או חיצוני, אשר בעטיו איבד את היכולת לשלוט ברצונו, וההודעה שמסר לא ניתנה מרצונו החופשי. ממהות ההליך אף ברור, כי כל ספק שמתעורר בעניין זה, יפעל לטובת הנאשם. 8. ככל שהדברים אמורים בנאשם שלפני, הנני סבור כי יש מקום לפסול את ההודעות ת/10, ת/11 וכן יש לפסול את השחזור שנעשה בתאריך 12.1.03 בהמשך לגביית ההודעה ת/10. הטעם לכך הוא, שהגעתי למסקנה כי מתעורר ספק בנוגע לרצונו החופשי של הנאשם עת בחר למסור את ההודעה ת/10 ולבצע את השחזור מיד לאחר מכן, וספק זה מתעורר לאור דברים שאמר הנאשם לרפ"ק יוסי בן מנחם, בעודו בתא המעצר, מיד לאחר שנקשר למיטה בעקבות הניסיון לשים קץ לחייו והדברים הוקלטו, ואלה הדברים: (א) ת/50 עמ' 2: "אני עייף ... תחקור אותי, אני לא עשיתי כלום". (ב) ת/50 עמ' 3: "הנאשם: הם לא רוצים לשמוע לי! לא רוצים לשמוע! לא רוצים לשמוע! מדובב: קח, תשטוף את הפנים. נאשם: הם לא רוצים לשמוע אותי אחי. אומר לי: "אתה מתחת לסוס". אני רוצה להגיד לך מי עשה את זה, אתה אומר לי שזה אני? הוא שומע בקולו של יונס? יונס משוגע. הוא שמע שמדברים איך שרפו את הכנסיה ואיך שפכו נפט, הוא הלך ואמר שאני עשיתי ... " (ג) ת/50 עמ' 8: "הנאשם: שוטר! שוטר! שוטר: מה? נאשם: איפה אתה? אנטון? (שוטר - י"כ) אני רוצה להודות. תקרא לדוד (רכז המודיעין - י"כ), תגיד לו שאני רוצה להודות. בחייך אנטון, אני רוצה לגמור את זה וללכת הביתה. אני נשבע לך שאני לא עשיתי את זה אבל הבן שלי העיד נגדי. יונס העיד נגדי והלבישו עלי תיק, רוצים לקבור אותי .." אם לא די באלה, כי אז מתמליל הקלטת ת/50 מצטייר הרושם, כי ברקע לסערת הרגשות בה היה נתון הנאשם, המדובב הוסיף לדבר ולומר דברים שיש בהם הוספת לחץ ודחק על אלה שהנאשם ממילא היה נתון בהם. הנני סבור כי דברים המצוטטים לעיל, מפי הנאשם, מלמדים כי בעקבות הדברים ששמע מהמדובב ומרכז המודיעין, היה נתון בדחק נפשי רב, ובמצב בו החליט להודות בהצתת הכנסיה שלא מרצונו החופשי, ועל כן הודעתו ת/10 פסולה, וכך גם השחזור שבה בעקבותיה והיה המשך ישיר לה. אוסיף, כי בשחזור ידע הנאשם להצביע על האופן בו נפרצה דלת הכנסיה ואף ידע כי צבע בקבוק הנפט היה ירוק. ואולם, אין הדבר מלמד על כך שכביכול ידע לשחזר פרטי חקירה מוכמנים, מהטעם, שלאחר מעשה ההצתה, הנאשם הוזעק למקום, שכן בעת שהוזעק למקום לאחר ההצתה, ראה את הדלת הפרוצה, הבריח השבור וכן את בקבוק הנפט הירוק. 9. אשר להודעה ת/11, הרי זו ניתנה בתאריך 14.1.03, שלושה ימים לאחר מתן ההודעה ת/10. לכאורה ניתן להניח שמרחק הזמן בין ההודעה ת/10 להודעה ת/11 ניתק את הקשר בין השתיים, ובעת שהנאשם מסר את ת/11, שב לו רצונו החופשי. ואולם, ההודעה ת/11 מתייחסת לפרט מסוים בלבד, והוא מוט הברזל שנמצא בחצר הכנסיה. הנאשם התבקש לזהותו, אך לא זיהה אותו. מכל מקום, אם משתמעת מההודעה ת/11 הודייה בביצוע ההצתה, הרי שנראה כי מדובר בהמשך הקו שהנחה את הנאשם להודות בהודעה ת/10, ולפיכך, יש להחיל על ההודעה ת/11 את הדין החל על ההודעה ת/10. 10. אשר על כל האמור לעיל, הנני מקבל טענת הנאשם, והנני קובע כי ההודעות ת/10, ת/11 והשחזור שבוצע עם הנאשם אינם קבילים, באשר לא נעשו מרצונו החופשי של הנאשם. משטרהמשפט פלילימשפט זוטאקבילות ראיותקבילות