שחיקת ברכיים בעליה וירידה במדרגות בעת אזעקת "צבע אדום" לאורך תקופת ההפגזות בשדרות זכאי העותר להיות מוכר כנפגע איבה לצורך חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן חוק נפגעי איבה). אשר לעותר 2, נטען כי בעיות רפואיות שהוא סובל מהן נבעו מן החרדות באותה תקופה. העותרים לא הוכרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ועררו לועדת הערר. ועדת הערר לפי חוק נפגעי איבה דחתה את הערר; על פי החומר שעמד בפניה, ויתר העותר 1 על תביעתו לפי חוק נפגעי איבה והחליט לפנות בתביעה לנכות כללית; אמנם בסיכומיו חזר לעניין תביעת נפגעי איבה, אך לא הגיש כל ראיות לגבי תאריכי אירוע ספציפי להם טען. אשר לעותר 2, נקבע על סמך החומר כי לא הוכח אירוע מיוחד המצדיק הכרה, ושאין קשר סיבתי בין מצבו הרפואי למצב הבטחוני. בהיעדר קשר סיבתי "ממשי ולא עקיף ומרוחק", על פי ההלכה הפסוקה, על פי קביעת הועדה, דחתה את עררי העותרים. בעתירה נטען כי היתה התעלמות ממסמכיהם הרפואיים של העותרים לעניין קביעת זכאותם. בתגובת המשיב נטען, כי לעותר נכות כללית מן העבר בנושא שאינו קשור לענייננו; באשר לתביעת העותרים, היא נדחתה על פי חומר רפואי מאת מספר מומחים; פורט החומר שעמד בפני ועדת הערר ופורטו דיוניה. עוד נאמר, כי המוסד לביטוח לאומי נכון לראות בפניה לעניין חוק נפגעי איבה כאילו הוגשה כתביעה לנכות כללית ולדון בה ככזאת. המשיב הזכיר, כי לפי סעיף 11 לחוק נפגעי איבה "אין אחרי החלטת ועדת עררים ולא כלום", ונפתח בפסיקה פתח צר בלבד להתערבות בג"צית (בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים, פ"ד מה(5) 445 (1991); בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' ועדת ערר (2010); בג"ץ 3271/12 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי (2012)). בנידון דידן, לדעת המשיב אין מקום להתערבות נוכח נימוקי ועדת הערר והחומר הרפואי. העותר 1 הגיב בכתב כי המדובר בנידון דידן בתקופה קשה של מצב בטחוני קשה באיזור עוטף עזה המחייבת גישה אנושית, ובפנינו טען, כי המצב הבטחוני נכפה על התושבים בשדרות, לא ניתן להם מחסה כראוי, ועל כן נפגעו קשה; ולגביו עצמו המדובר בפגיעה בברכיים כאמור, ומצבו הבריאותי על פי תעודות רפואיות נמשך והולך. לדעת העותר 1, אין הבדל בין מי ששבר רגלו בחפשו מחסה בשל אזעקת "צבע אדום" לבין מצבו שלו בעליה וירידה של שלוש קומות מדי אזעקה עם ילדיו. נגרם איפוא, כך נטען, עוול - ועל המדינה ליטול אחריות על סבל התושבים; ולכן יש מקום שרופאים ישובו ויבחנו את עניינו. מטעם המשיב הוזכר בדיון כי העותר חזר בו מתביעתו ואמר שיפנה לכיוון נכות כללית, והמדינה אכן נכונה כי התביעה תידון בכיוון זה, בלא שתיטע מסמרות באשר לתוצאה. העותר 1 השיב שחזר בו מן התביעה רק בשכנועה של הועדה. הכרעה נפתח במישור הדיוני. המחוקק קבע בלשון מפורשת את סופיות הדיון בועדת הערר; הפתח שנפתח בבג"ץ, גם לשיטה מרחיבה, אינו כפתחו של אולם - אלא מטרתו עשיית צדק. במקרה דנא, נוכח החומר העובדתי והרפואי, שלפיהם אין ראיה למקרים ספציפיים של פגיעה ואין קשר סיבתי בין מצבם הרפואי של העותר ובנו לבין פעולות האיבה שהיו - התערבות בית משפט זה לא תהא במקומה. כפי שהסברנו לעותר 1 בדיון באולם, איננו חולקים כמובן על סבלם של תושבי שדרות ועוטף עזה, והוא בכללם, במהלך שנות ההפגזות מעזה, ואין צורך להכביר מלים על כך. ואולם, מה שמבקש העותר 1 הוא למעשה, כי כל מצב רפואי מצער שנוצר לפלוני בתקופת ההפגזות, גם אם אינו מאירוע ספציפי זה או אחר, אפשר יהיה לייחסו לפעולות האיבה, מעין "מיקרוטראומה קיבוצית" מתמשכת. דבר זה לא נטען בפנינו בתיק וגם קשה להלמו על פניו, אף בגדרי "את פתח לו". תורת המיקרוטראומה, שלפיה "לא רק נזק שאירע כתוצאה מתאונה אחת ייחשב כ'תאונה', אלא גם נזק שאירע כתוצאה מהצטברותן של פגיעות זעירות אחדות שגרמו כולן יחד לנזק הסופי" (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נג(2) 529, 542, מפי השופטת שטרסברג-כהן). תורה זו מחייבת גם היא, בין השאר, הוכחת קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין פעולות האיבה, וכזה לא הוכח בענייננו כל עיקר; ובמבט רחב - תמהנו, האם ניתן להפריד בין הליכה למחסות לבין פעולות הליכה אחרות, ולהוכיח את "הערך הנזיקי המוסף" בהקשר של פעולות איבה. לדעתנו אנו מרחיבים בכך יתר על המידה את תכליתו של חוק נפגעי איבה, הממוקד בהגדרת "פגיעת איבה" שבסעיף 1 לו, ב"פגיעה מפעולות איבה... של ארגון עוין לישראל". בגדרי פרשנות והשכל הישר קשה למתוח את יריעת החוק באופן שמשמעותו במהות תהא הפיכת כל הדר בשטח שיש כלפיו פעולות איבה לנפגע איבה, בלא הוכחת פגיעות ספציפיות. סוף דבר, בכל האהדה לעותרים ולסבלם של תושבי עוטף עזה בימים קשים, אין בידינו להיעתר לעתירה. בידי העותר להודיע לרשויות כי הוא מבקש שתביעתו תידון בגדרי נכות כללית הנוספת על זו הקיימת, וכך ייעשה, כפי שהסכימו; וכמובן יוכל להמציא פרטים נוספים כחפצו, בלא שנביע דעה על התוצאה כאמור. אין צו להוצאות. נפגעי פעולות איבהברכייםמדרגות