ערעור לעליון על פסק דין בפשרה שניתן במחוזי השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט א' ש' שילה) שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וקבע את התשלום שיידרשו המשיבים לשלם למערערת עבור בניית בניין בעיר ראשון לציון. 1. המשיבים ואחרים הם בעלים משותפים במקרקעין הידועים כגוש 3927 חלקה 359 בעיר ראשון לציון (להלן: המקרקעין), המיועדים לבניית מבנה למגורים הכולל 36 דירות. ביום 10.7.2002 כרתו בעלי הזכויות במקרקעין הסכם עקרונות עם המערערת למימוש זכויות הבנייה במקרקעין (להלן: הסכם העקרונות). בהסכם העקרונות נקבע כי כל אחד מבעלי הזכויות במקרקעין יכרות בעתיד הסכם פרטני עם המערערת באחד משלושה מתווים המצוינים בהסכם העקרונות - הסכם קומבינציה, הסכם להזמנת שירותי בניה, או הסכם למכירת הזכויות במקרקעין למערערת. המערערת כרתה הסכמים פרטניים מסוגים שונים עם כל בעלי הזכויות במקרקעין מלבד המשיב 4. המשיבים 1 ו-3 כרתו עימה הסכמי קומבינציה והמשיב 2 כרת עימה הסכם להזמנת שירותי בניה. הליכי הבנייה התעכבו ובשנת 2008 פתחה המערערת במשא ומתן עם כל בעלי הזכויות לעדכון התמורה המגיעה לה בעבור שירותי הבנייה, נוכח חלוף הזמן. המשיבים מצידם עמדו על קיום ההסכמים שכרתו עם המערערת - ההסכמים הפרטניים שכרתו המשיבים 3-1 והסכם העקרונות עם המשיב 4 - ובחודש אוקטובר 2010 הגישו תביעה נגד המערערת לאכיפת ההסכמים. 2. ביום 5.9.2011 הציע בית המשפט המחוזי לצדדים להסמיך אותו לפסוק בתביעה על דרך הפשרה על-פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, באופן שימונה שמאי אשר יקבע את עלות הבנייה העדכנית, והתמורה שאותה יחוייבו המשיבים לשלם למערערת עבור שירותי הבנייה תנוע בין הסכומים עליהם הסכימו בחוזים שכרתו ובין העלות שיקבע השמאי. עוד הציע בית המשפט כי בפסק הדין יקבע גם את המועד שעד אליו תדאג המערערת להוצאת היתר בנייה במקרקעין. הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט המחוזי וביום 6.10.2011 ניתן פסק דינו הקובע כי המשיבים 3-1 ישלמו למערערת את עלות הבנייה הנקובה בהסכם העקרונות בתוספת 15% מההפרש בינה ובין עלות הבנייה העדכנית, כפי שתיקבע על-ידי השמאי זוהר ברניר, והמשיב 4 יוסיף לעלות החוזית 25% מאותו הפרש. עוד הוסיף בית המשפט כי המערערת תדאג להוצאת היתר הבנייה בתוך 90 ימים. 3. מכאן הערעור שלפנינו בו טוענת המערערת כי קיימת הצדקה מיוחדת להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אף שניתן בדרך של פשרה, נוכח התעלמות בית המשפט מכל יתר בעלי הזכויות במקרקעין אשר הסכימו לעדכון התמורה שיידרשו לשלם עבור שירותי הבנייה. לשיטת המערערת תוצאת פסק הדין יוצרת הפליה בין בעלי זכויות אלה ובין המשיבים, ובפרט ביחס למשיב 4 אשר סירב לכרות עימה הסכם פרטני. עוד טוענת המערערת כי חוסר האיזון הזה מוביל לכך שפסק הדין כלל אינו ישים, שכן יתר בעלי הזכויות מסרבים להאריך את תוקף ההסכמים הפרטניים שלהם עימה ובשל כך היא אינה מסוגלת להתחיל את עבודות הבנייה. המערערת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין אינו ברור מכיוון שהשתמש בביטוי "העלות הנקובה בהסכם העקרונות" אך לא הבהיר מהו שער החליפין שבו יש להשתמש ומהם הפרשי ההצמדה והריבית שצריכים להתווסף לסכום זה. לבסוף, טוענת המערערת כי בית המשפט המחוזי לא ייחס חשיבות מספקת לכך שהמשיב 4 כלל לא כרת הסכם פרטני עימה, ולשיטתה היה מקום לחייבו בתשלום עלות הבנייה, כפי שתיקבע על-ידי השמאי, במלואה. המשיבים מצידם טוענים כי המערערת הסכימה להצעת בית המשפט לפסיקה על דרך הפשרה תוך מודעות לכך שהרף המינימאלי למחיר שייקבע על-ידי בית המשפט הוא העלות עליה הסכימו בהסכמים שכרתו. משפסק בית המשפט למערערת עלות הגבוהה מהעלות המינימאלית שאותה הוסמך לפסוק, סבורים המשיבים כי אין עילה להתערבות בפסק דינו, בפרט בהתחשב בהלכה הפסוקה הקובעת כי ערכאת הערעור תתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה רק במקרים חריגים שבחריגים. 4. נוכח טענת המערערת בדבר התנגדות יתר בעלי הזכויות במקרקעין להמשיך ולהתקדם בבנייה בשל קביעות פסק הדין, וההערכה כי המחלוקות בין הצדדים עשויות להוסיף ולהתקיים גם לאחר סיום הליך זה, הצענו לצדדים לשאת ולתת על מנת להגיע ביניהם לפתרון מוסכם. במהלך הדיונים שהתקיימו בערעור בנסיון לסייע לצדדים להגיע לפתרון מוסכם, הגיעו הצדדים להסכמות בחלק מן המחלוקות, אולם כעולה מהודעת המשיב 2 מיום 5.5.2014 ומהודעת המערערת מיום 12.5.2014, המגעים ביניהם לא הבשילו להסכמה מלאה. נוכח כשלון המגעים בין המערערת והמשיב 2, הודיעו המשיבים 1 ו-4 ביום 27.5.2014 על סירובם לכך שיינתן תוקף של פסק דין להסכמות שאליהן הגיעו עם המערערת. משכך עלינו להכריע בערעור שלפנינו, ככל שהוא נוגע ליחסים שבין המערערת ובין המשיבים 1, 2 ו-4, על-פי שורת הדין. 5. הלכה היא כי בית משפט של ערעור יתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט רק במקרים חריגים ביותר למשל כאשר בית המשפט חרג מהסמכות שהקנו לו הצדדים או כאשר סטה באופן קיצוני מגבולות הסבירות (ראו למשל רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ (15.12.1997); ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר, פס' 5 (23.3.2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 653-651 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. בהסכמתה לקביעת רף המינימום שאותו יוסמך בית המשפט לפסוק קיבלה על עצמה המערערת את הסיכון שבית המשפט יפסוק כי עלות הבנייה המגיעה לו היא העלות המינימאלית שהוגדרה (העלות שנקבעה בחוזים בין הצדדים) או קרובה לה. זאת, אף שהמערערת הייתה מודעת לעובדה שרק חלק מבעלי הזכויות בדירות היו שותפים להליך בבית המשפט המחוזי, על כל המורכבות הנובעת מכך, וכן לעובדה שבית המשפט הוסמך לפסוק בעניינו של המשיב 4 אף שלא כרת הסכם פרטני עימה. משניתן פסק הדין במיתחם הסכמתה של המערערת ובהתאם להסמכה שנתנה לבית המשפט, אין להתיר לה לחזור בה ממה שהוסכם בשל כך שהתוצאה הסופית אינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיה. אשר לטענות המערערת בעניין ההבהרות הדרושות לפסק הדין והקשיים שנתקלה בביצועו, אלה אינן עניין לערכאת הערעור והדרך פתוחה בפני המערערת לפתוח בכל הליך מתאים שתמצא לנכון בהקשרים הללו. אשר על כן, הערעור נדחה. לבקשת המערערת והמשיבה 3, ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמות שאליהן הגיעו, כמפורט בהודעת המערערת מיום 12.5.2014. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ערעור לעליוןפסק דין בפשרה (סעיף 79א')ערעורפשרה